קרמר ג'ני

חיי המתיישבים בנהרייה 1937 (ג'ני קרמר)

מאחורי הרי הגליל עלתה השמש ומלאה את בית המתיישב בזוהר זהוב. אשת המתיישב יצאה מדלת ביתה, נעצרה לרגע, והשתאתה מול הפאר הזוהר, אל קרני השמש המזדקרות במהירות כלפי מעלה שביקעו את הזוהר הכסוף שהתפשט לרגלי ההרים ומלא את הגבעות והעמקים שלפניהם.

צורות ההרים היפות נראו, וקבוצות הרים התבלטו ובמחצית הגובה של שרשרת ההרים נראתה בצורה עדינה דמותו של מבצר הצלבנים. ביופי כזה התחיל כמעט כל יום.

במהירות פנתה האישה אל הלול ופתחה את דלתות ההזזה בחצר המגודרת. מיד קפצו,ונדחפו החוצה התרנגולות הלבנות והתנפלו בתאווה על כל גרגיר, מלאי שמחה על החופש פצחו בקרקור ובפטפוט. אז התחילה בלול עבודת הבוקר היומית: ניקוי קערות המים, גירוד לשלשת הלילה מלוחות הישיבה והאכלת הבוקר.

רק יצאה האישה עם דלי האוכל מהדלת, וכבר עפו כמה מהחיות הרעבות במיוחד אל ידיה ואל הדלי. רק במאמץ הצליחה למלא את הקערות.כך דחפו והתפרצו התרנגולות לרגליה ונקרו את אצבעותיה. האישה הייתה במצב רוח טוב לכן שימחה אותה ההשתוללות העליזה של בנות טיפוחיה.
היו גם ימים שהסתכלה מלאת גועל על ההתכתשות ההמונית, שהזכירה לה בני אדם, ובעינה הפנימית עברו סצנות מהחיים הקודמים שלה.

בני אדם בתחנות הרכבת שהתנפלו על קרונות הרכבת מלאי תשוקה להשיג מקום טוב, מנעו אחד מהשני להיכנס, כמו חיות היא חשבה אז.

אבל היום הייתה במצב רוח טוב, פטפטה בטוב לב עם ההמון הרעבתני וניסתה לאבחן עופות שאינם להוטים לאכול. אותן היא מצאה במהירות, בדקה לסימני מחלות והעבירה אותן להסתכלות בלול המחלות.דרך הגדר היא רואה את בנה הולך עם דליי החליבה לדיר העיזים. הם ברכו אחד אחד השני לשלום שמח.
מאחור, בשדה הירקות בעלה פתח את הממטרות, 20 מזרקות מסתובבות, התיזו קרני מים מבריקות מעל המשתלות הצמאות. מראה משובב לב היה זה לראות מדי יום אותו אוצר של לחות מחייה והיא נזכרה בהפתעתה המשמחת כאשר, בזמן ביקורה הראשון בארץ הקודש, ראתה השקיית מים כזאת. "ארץ זבת חלב ודבש", כך אמנם כתוב בתנ"ך, אבל זה היה מזמן, ולכן חשבה שהתיאור כבר אינו מציאותי. היא למדה על הקיסר ברברוסה שעבר עם גדודי הצלבנים השוואביים בהרים שוממים וחרבים וזה היה כבר בתקופה מאוחרת יותר. ובתקופה העתיקה נכתב הרבה על מצוקת המים בירושלים, על החורבן והיובש. והנה היו מים בשפע ולחיות כאן נראה לה קל.

מן הבית קראה הבת לארוחת הבוקר, וכאשר המשפחה נאספה סביב השולחן העגול, שוחחו וארגנו את עבודת היום. האב והבן הלכו לחלקת הפירות מצוידים בטוריה, מעדר מגושם ורחב, שחופר עמוק. בעזרתו עשו "צלחות" השקיה מסביב כל אחד מהעצים. האם והבת הלכו אל שטח הירקות לאסוף הירקות. השעות האלה של עבודת גינה שקטות ושלוות היום התגשמות חלומותיה של האישה על חיי האדמה וההתיישבות. אמנם השמש בערה והיתושים לעתים הציקו מאד, ועייפים היו מן העבודה, אבל כמה יפה היה לקטוף את העגבניות היפיפיות, הפירות הנהדרים האדומים, בעלי העטיפה המשיית. פחות נעים היה לקטוף את השעועית, מאד מעייף בגלל ההתכופפות התמידית, והסל התמלא באיטיות. עוד יותר קשה היה לרדת לישיבה כדי לקטוף את המלפפונים, והיה צריך לבצע תנועות מאד מסובכות על מנת לא לרסק את הגבעולים הארוכים של המלפפונים. היא נזכרה בתרגילי ההתעמלות מזמנים עברו, כי תמיד היא השתדלה לשמור על גמישות הגוף. האם לא התאמנה בתנועות האלה מאות פעמים? כפוף הגב לאט כלפי מטה ,חוליה אחר חוליה ולאט כלפי מעלה, כפוף הברכיים מהר בנדנוד, ולאט עם גב ישר מרגל לרגל, תרגילים אלו עזרו לה מאד בזמן קטיף המלפפונים. וכעת הלכה אל תות השדה, וגם כאן היה צריך לכפוף הברכיים לאט לאורך השורה, אבל כאן תשומת הלב הייתה יותר על הידיים. בשמאל להחזיק את קופסת העץ בעלת 4 הקרטונים "אוקיה" (אונקיה) בכל אחד וביד ימין לקטוף את הפרי בעל הריח הטוב. היא החזיקה את הפרי ביד ימין וקטמה עם ציפורן האגודל את הגבעול באורך של 1 ס"מ. ואז ללא נגיעה בפירות , היה צריך להניח אותם אחד ליד השני בשתי שכבות בקופסת הקרטון. מלאת סיפוק התבוננה לבסוף בכל הקופסאות המלאות .

כעת דחק הזמן, הגיע העת למשלוח הפרי, רגע חשוב וקובע. אפילו אם עד אז התנהל היום ברגיעה ובלי תקלות, עכשיו התחילה הריצה וההתרגשות עד שכל הארגזים היו ארוזים רשומים וטעונים. מרוצה וקצת מודאגת האישה עקבה אחר העגלה העמוסה והמתנדנדת, "בהצלחה".

עוד הליכה מהירה ללול, הטלת הביצים מתבצעת במלא המרץ. מכל הקינים וכל הפינות היא אוספת את הביצים, ופונה אז במהירות אל הבית כי עכשיו מתחילה עבודת הבית והמטבח. אחר הצהרים מיועד למלחמה בעשבים. האיש והאישה עמדו מול שדה שלא מזמן נזרע בסלק ודמה עכשיו לשדה ירוק. עוד לפני נביטת הזרעים צמח שם עשב סמיך וכיסה את הזריעה. "ללא כל תקווה" אמר האיש "הכי כדאי לחרוש מחדש" אבל האישה לא יכלה לוותר במהירות שכזאת, עברה בין השורות, הזרעים נזרעו בשורות לפי החבל ,היא עקבה אחר הקווים האדומים הדקים שעברו בשדה הירוק. תוך הרהורים כרעה על ברכיה, ובאצבעות זריזות תלשה את העשבים. חרישה תמיד עולה כסף והפעם זה בזבוז.

מי יודע איך תצליח הזריעה הבאה כל זריעה חדשה כרוחה בסכנה. אם הזרעים לבסוף נובטים, אז מלמטה מכרסמים כלב המים והנמלים בשורשים העדינים, ומלמעלה הצפרים אוכלות את עלי הנביטה העדינים. אבל פה כבר נבט משהו. מרוצה היא ראתה בחלקה הקטנה שכבר ניקתה את צמחי הסלק הקטנים עומדים בשורות. אחרי עבודה של שעתיים נערמה בצד ערמה של עשבים ושליש מהשדה כבר נוקה. האם לזאת אפשר בכלל לקרוא עבודה קשה? היה כה קל לתלוש את העשב הצעיר עם השורש. מחר היא תקרא לילדיה לעזרה ובכוחות מאוחדים בעוד שעתיים עבודה , כל השדה יהיה נקי. הלוואי שהכול היה פשוט כל כך. וכעת נדדו מבטיה המודאגים אל מושא הדאגות שלה, שדה תות השדה. שם שוב בכל הפינות צמחה היבלית הגדולה, . קשה מאוד היה להתגבר על העשב החזק והמושרש לעומק . על מנת למנוע ממנו לחנוק את תות שדה, מדי פעם בזמנים קצובים היה צריך לקטוע את השלוחות הירוקות שהתחדשו כ"הידרה". כאשר דימתה לעצמה את סבך השורשים של אותו עשב שהתפשט בתחתית הקרקע כרשת, אז תפסה אותה אימה.

במהירות קמה והלכה אל הלול, הגיעה העת לתת את הזירעונים. העופות כבר עמדו בחצר הלול וקרקרו בקולי קולות, הם חיכו לבואה. אחרי כן היא אספה את הביצים וחזרה לבית עם סלי הביצים המלאים.כעת הגיע הזמן לניקוי הביצים, שזמר "הנהרייאדה" זימר אודותיו בחן כה רב: "על השולחן המפה, קערת המים וקופסת הקרטון. אמא, אבא, בת ובן, אתם כבר מכירים את זה". כן זו הייתה עבודה יומית משעממת. ואף על פי שבדרך כלל שמחו מאוד על ההטלה החרוצה, כעת היה אפשר להסתפק בפחות.

זה הזמן לצאת מהר החוצה, השמש כבר הנמיכה ושעת היום היפה ביותר בטבע הגיעה. באור הערב המוזהב נראו הרי הגליל בבהירותם. אפשר היה לראות עד עומק הגאיות, ובצדי ההרים לזהות דרכים עצים ובתים. כמה דמו ההרים האלה להרי מולדתה. מסיבה זאת כל כך אהבה את סביבת נהרייה ממבט ראשון. לכן לא היססה לרגע.: "שם אני רוצה לגור".

שם למעלה הכפר הערבי חומימה,על גב ההר שדמה למבצר, זה היה עבורה ה"נויפן"( מבצר אבירים) ומוכר מאוד עבורה היה גם מבצר הצלבנים "קלעת ג'ידין"(מבצר יחיעם) שבלט עכשיו במלוא הדרו באור הערב.

השמש שקעה ככדור אש לתוך הים וברגעים המעטים של פרידתה הדרמתית נצבעו שמיים וארץ , עננים והרים בצבעים סגולים שנעלמו אט אט, והשאירו אחריהם דמדומים אפורים.
בנשימה עמוקה פנתה האישה שוב אל עבודתה כי עדין לא נגמר יום העבודה. הליכה אחרונה דרך הלול , לסגור את אשנבי ההזזה, לסגור את הברזים המטפטפים . התרנגולות כבר יושבות על הקרשים , רק כמה חיות עקשניות במיוחד היא צריכה להוציא כל ערב מקני ההטלה , דבר שלא קורה ללא התנגדות מצדם, והרעש מפריע לאחרות בחצי שנתם וקרקור שקט עובר בלול כאילו כולם חולמים על סכנה צפויה, ואז שקט, רק מדי פעם גרוד וקרקור שקט. האישה הולכת על בהונות רגליה, ובשקט סוגרת את הדלתות כמו פעם בחדר הילדים כאשר דאגה לילדיה הישנים.

עכשיו ארוחת ערב ואז מנוחת היום. היא נחה תחת שמי הכוכבים הזוהרים מלוטפת ע"י רוח הערב עטופה בלילה השחור והעדין ללא חלום שקעה לשלווה העמוקה של הארץ הישנה והביטה ללא הרף בזוהר המתגבר לאט ומלא שלווה של הירח.

השמש כבר עלתה גבוה ובערה בעוצמה, הזיעה כבר זלגה מכל תאי הגוף. הוא הביט על העבודה שנעשתה במשך שעות, עד כמה קטן היה החלק שגמר וכמה גדול השטח שעוד היה צריך לעבד. קשה היה לצפות מתי יסיים את העבודה הזאת. בייאושו ובכעס תקע את הקלשון לאדמה ופנה לעבודה אחרת. הוא הביא חרמש ומגרפה והלך לשדה התורמוס לחתוך ירק לעזים ולתרנגולות. התנועה הגדולה של חיתוך עם החרמש היה מרענן אחרי שעות החפירה אבל גם כאן האדמה הייתה מלאת יבלית , התורמוס עמד כאן בשנה השנייה, כמעט אי אפשר היה לגדל באדמה הזאת גידול רב שנתי. ושוב כמו פעמים רבות במשך השנתיים האלה , גבר בו הכעס על חברת ההתיישבות. האם זאת הקרקע המוכנה המובטחת ששילם עבורה ביוקר?

קשה היה לו להתגבר על זה. הוא הלך עם הירק אל העזים, החיות האלה שימחו אותו. "שחורה" השחורה האצילה, חומה הזללנית החומה, ושני הגדיים שגם הם כבר כרסמו בירק. אז התחיל לעדור בשדה תפוחי האדמה ומחשבותיו סבבו ללא הרף סביב משקו. על המטלות החדשים שנאבק בהם, על נהריה הזאת. שלא יכול היה להשלים אתה. עובדה, הוא לא הרגיש במקום הנכון. מתוך התלבטות והיסוס הגיע למושבה הקפיטליסטית הזאת.עמוק בלבו היה אי אמון בכל חברות ההתיישבות, מאז ומתמיד היה חבר של ה"בודן רפורם" (רפורמה של הקרקע), היה ברור לו שיתיישב על אדמת הקק"ל , אבל הוא היה מבוגר מדי וגם להצטרפות לקיבוץ כבר לא היה מספיק צעיר. אך, אילו הייתי 10 שנים פחות ובקיבוץ.

כאן הוא עמד עכשיו אחד ויחיד בחלקת האדמה הקטנה שכה קשה היה לו להתגבר עליה, ושם השכן הבודד אף הוא, טרח באותה מידה, וכל המתיישבים סבבו ללא תכלית בחלקתם הקטנה, ובזבזו את זמנם את מרצם וכוח עצביהם לעבודות הפרטיות.

הוא הגיע לארץ מלא התלהבות וכוח עשייה, אמנם כבר לא היה צעיר (בן 50) אבל בריא ומלא כוח ויכולת התמדה בתפקיד.הוא יכול היה להתחרות בהרבה מהצעירים ממנו. הוא אהב את עבודת האדמה ואהב את חייו החדשים ולא רצה כבר שום דבר אחר. פעם היה רופא עיניים מצליח , שראה ברכה בעמלו אבל רק לעיתים רחוקות הרהר בעברו. הארץ ועיסוקיה ועבודת ההתיישבות והמחויבות לשרת את הכלל, זה מה שעניין אותו ולא כמו בנהריה רק לדאוג לעניינים פרטיים.
המצב החברתי אצל המתיישבים היה גרוע, האנשים היו מיואשים ובסוף כוחותיהם. כולם עשו כמיטב כוחם למלא אחר תוכניות המומחים היועצים אבל התוצאות לא ענו על הצפיות. התגלה חסר בתכנון,התלות החזקה בכוח השלטוני והאפשרות הקטנה להשפיע עליו. התשלום המוגדל עבור האדמה החקלאית השפיע לרעה על מתיישבים בעלי אמצעים מעטים.

הגבר בעל הרגשת האחריות המפותחת, סבל ממצבם הקשה של חבריו. הוא סבל מפני שכמה מהם נטשו בקלות דעת את עבודת האדמה ופנו שוב למקצוע המסחר. הוא שבר את ראשו למצוא אפשרויות חדשות והוא כעס על חברת ההתיישבות שמיצתה את תפקידה בזה שהקימה את המושבה ואז נטשה את המתיישבים לגורלם אף על פי שלא מלאה אי אלה מההבטחות כמו הכנת הקרקע. לגברים בחברה לא היה מצפון מפותח. הם סברו שהמתיישבים במוקדם או מאוחר, יתפרנסו מאדמתם. עבורם המושבה החקלאית בנהריה רק היה האמצעי, הם חלמו על עיר נופש לחוף הים , בתי מלון ופנסיונים ,אז יהיה טוב למתיישבים. הוא שנא את הרעיון הזה - ההתיישבות החקלאית כפרנסה צדדית .

הוא נהנה מזה שהמצב הפוליטי עצר את ההתפתחות של עיירת הקיט. שהמתיישבים נאלצו לקחת את עיבוד האדמה ברצינות , כדי לפרנס את עצמם. האנשים היו כה קצרי ראיה, שלא הבינו שהארץ הקטנה הזאת לא יכלה לכלכל עיירות פאר. שנחוצים היו יסודות רחבים וחזקים, מושבות ליד מושבות .

כמובן להתעשר אי אפשר, אבל אם מסתפקים במועט אף אחד לא היה צריך לרעוב, נדרשה רק חריצות.חובה לייצר עד כמה שאפשר לתצרוכת עצמית, לכן עשה תעמולה לגידול עיזים. הוא דאג ליסוד ארגון למגדלי עזים ,וליבוא עזים מחו"ל.

על כל אלה הרהר בזמן העבודה, ולבסוף סיים את מכסת העבודה, עשוי, תפוחי האדמה. אבל הפלפל, גם בו יש עוד להשקיע היום. הוא צעד אל הדבורים, שם היו כל מיני צרות. הדבורים השודדים עפו מעל הכוורות וגרמו נזק רב. הוא העמיד מלכודת דבורים עם שאיפשרה להיכנס ללא יציאה .אבל הדאבורים לא רצו לגרום לו את ההנאה להיכנס לשם . פתאום הוא ראה על יד הגפן נחיל דבורים גדול , שהיה תלוי על ענף הירוק . זה היה מזל שהוא הגיע בדיוק בזמן. במהירות הביא ארגז כוורת ריק ,עם מסגרות שעווה מוכנות, העמידו מתחת הנחיל , ועל ידי נעור הענף שפך את הדבורים פנימה . אז פנה לצד והתבונן בדבורים שהתעופפו עדיין לוודא שנכנסו כולם ,אחד אחרי השני ונעלמו בארגז. בערב כאשר הדבורים ישנות , אז יציב את הארגז ליד יתר המכוורות.

עם גרון יבש עייף ורעב פנה לבסוף אל הבית ,אישתו כבר מחכה וקוראת לו לאכול. כאשר עבד אחרי הצוהריים בחלקת הפלפל , שוב תקפה אותו אותה אי סבלנות כמו תמיד .כאשר התמודד לבדו מול עבודה של שעות רבות ,ונוכח לדעת שעבודה צדדית נשארה עדיין לא עשויה. לקחת עזרה בתשלום לא היה כדאי , והילדים יכלו לעזור רק בחופשות בית הספר . כמו פעמים רבות סובבו מחשבותיו סביב חיי קיבוץ , צריך היה להצליח לארגן עבודה משותפת עם המתיישבים האחרים .הוא חשב על כמה קבוצות. מתיישבים שמשקיהם גובלים זה בזה . תמיד 4 משקים זה ליד זה בקבוצות קטנות מאוחדות.

אילו עבדו 4 איש בשדה הפלפל הזה שלקח לו שעתיים היו מסיימים את העבודה בחצי שעה , והיו נשארים רעננים לעבודה הבאה .כי החלפת העסוק מרענן . כאשר הגיע לנקודה הזאת במחשבותיו ,העמיד בצד את כלי העבודה שלו והלך אל שיחי התות ים . זה היה ניסוי שהוא העז על אף הספקות של אנשי מקצוע . עד עכשיו לא הצליחו לגדל תות פטל בארץ , גדלו בארץ תות פטל שחור ,והצלבה ביניהם את תות "הלוגן" אבל חסר היה להם הטעם העדין . הוא שתל ליד שתיים אלה גם את תות הפטל , וטפל בהם בהתמדה על אף כל מיני המזיקים .הוא קיווה להגיע להצלחה על ידי גדול גפנים נמוכים שיטילו צל על הפטל. שיגדלו בקלות בתור סככת צל מעליהם.

ופה תמיד צמחו ענפים חדשים וביד מארגנת כיוון את גידולם. הוא פנה חזרה אל הפלפל ומבטו נפל על כלי עבודה שצריך היה לתקנם ואתם נעלם בבית המלאכה שלו ,ואז תוך לווי דפיקות הפטיש ושיוף הפצירה , נשמעו השריקות העליזות שלו ,שנהיו כה נדירות בין כל ההירהורים הנוגים. האישה שעברה זה עתה עם סל קלחי תירס בידה , הקשיבה בשמחה ונכנסה בדלת ,ואז ביחד הלכו אל הפלפל וביחד סיימו את העבודה בחלקה. כבר ירדו הדמדומים כאשר סיימו את העבודה. הכוכבים הראשונים הופיעו בשמיים ושם למעלה מעל הגליל ניראו זה עתה האורות של חניתה.

חניתה הצעירה בין הישובים היהודיים,בקצה הצפוני של פלסטינה ,נשמרה על ידי נהרייה בדאגת אימהית . החלוצים הנועזים שם למעלה היו תמיד בסכנה מהתנפלויות .כל דרכי הגישה מאוימות על ידי מלכודות מסוכנות שהציבו השכנים הערבים. נקודת היאחזותם הייתה בנהרייה , מכאן דאגו להם לתזונה ועזרה במקרי הצורך. והשומרים על מגדל המים של נהרייה היו תמיד מוכנים לקלוט איתותים אור ,לבקשת עזרה.

החשיבות שהייתה לנהרייה בזמן הקצר של קיומה עבור יישובי האזור הזה , שעד אז כמעט לא יושב על ידי יהודים , עובדה זאת כמעט גרמה ל"איש " להשלים עם מייסדי נהרייה , כי בלי אומץ ליבם ורוח פעילותם , לא חניתה וגם לא הישוב השכן שבי ציון , היו שורדים . בקצת קנאה הוא הביט אל שבי ציון הישוב של אנשי רקסינגן, אלה מלכתחילה התארגנו לעבודה משותפת על אדמה משותפת. צורת התיישבות שרק היא לו נכונה.

האיש והאישה הלכו לאיתם אל הבית שלוות הערב התפשטה מעל הארץ. פס אחרון של אודם שקיעה זרח מעל הים. בלב האישה עלזה תחושת אושר ,,כמה יפה אצלנו , כמה טוב לנו בארצנו החדשה , היא שלבה את ידה ביד בעלה , הגד שאתה מרוצה הוא הביט אליה בעיניים טובות, צעיר ב10 שנים ובקבוצה שיתופית, לא הוא לא רצה להיות מרוצה , לא היה יכול להיות מסופק. עוד היה עליו למלא כל כך הרבה תפקידים , ולא לכולם הספיקו כוחותיו. שנים רבות השתדל ללמוד את השפה . 3 או 4 פעמים כבר עבר את הדקדוק , אבל לדבר עברית לא יכול היה , בכפר הזה של דוברי גרמנית בקושי פעם שמעו מילה בעברית. כמו בכל ערב כך גם היום לקח את ספר לימוד העברית ונרדם מעליו.

האישה כרעה לפני משתלת ארגזי הזריעה ודללה צמחי כרפס זעירים . היא אהבה את העבודה הזאת שהיה כה נעים לחלום בה . מחשבותיה היו בספר שקראה בערב הקודם.

"מדבר וארץ מבורכת " מאת אליאס אוארבך . היא הייתה עדיין תחת השפעתו , זה היה תאור ההיסטוריה היהודית , שהתאימה מאד לרוחה , הוא תאר את התהליכים ה מציאותיים,הבהיר את הקשרים והחייה את הדמויות . לפני כן אף פעם לא חייתה בצורה כזאת את תולדות עמה. גם שהכירה עכשיו את הארץ ויכלה לתאר לעצמה את הדמויות בנופם ובארצם , זה היה מהנה הרבה יותר מן הדמוי של ארץ האבות מארץ רחוקה.

האם באמת הגיע ה לארץ האבות ? במחשבות הפנתה את מבטה מן העבודה אל הרי הגליל שכה דמו להרי מולדתה ,שם במולדתה בקצה המזרחי של הרי האלבים השוואביים היה כפר קטן ,בין יערות וגבעות ,וקרוב לשם בתוך קרחת יער שקט , היה בית קברות יהודי . שם נחים אבותיה . לפי שורות היה אפשר לקרא את שמות אבותיה על הקברים הישנים .הרבה מהם שבורים ושקועים מחציתם באדמה . אבל ספרי הזיכרונות בבית הכנסת והדגלים שהיו שמורים שם בארגזים , העידו על חיי האנשים שבעה דורות לאחור .לפני 250 שנה , הגיעו הרישומים הקדומים שהיו בארכיון של האציל ים שבני חסותם הם היו . בתנאי חיים קשים ומשפילים . אף על פי כן מצבם לא היה הכי גרוע , ולאט לאט הגיעו לעושר מסוים שבעזרתו סייעו לאותם האצילים להגדיל את נכסיהם. אביה עוד נולד שם . בימי נעוריו התחילו לתת ,יותר זכויות וחירויות ליהודים. בתור נער עזב אביה את המולדת השקטה ופנה אל הערים . מולדתה של האישה הייתה עיר הבירה השוואבית היפייפיה-שטוטגארט, שגם היא הייתה בין הרים מיוערים וכרמים. בית הוריה נמצא לרגלי הר, ההר הזה היה ההר "שלה" ,ובעל ההר והיער היה המגדל הגבוה והטוב . הוא היה ידידה הזקן והיא אהבה מאוד לעלות אליו בשעות אחר הצהריים .

היא הייתה קשורה מאוד למולדתה, ולא עזבה את עיר מולדתה עד עלייתה לארץ.עכשו הם כבר 3 שנים בארץ , ו עבור הילדים ,ארץ מולדתה היא זכרון רחוק . הם השתרשו כבר כה חזק במולדתם החדשה ומרגישים את עצמם כמו צברים. מיד עם בואם לארץ הכניסה אם המשפחה את ילדיה לבית ספר קיבוצי. בסביבה דוברת עברית למדו את השפה במהירות ,והפנימו בו בזמן את המחויבויות שנדרשו בארץ . שאיפתם הייתה לחיות בקיבוץ , ועל החיים בעיר הסתכלו בצער. גם נהרייה לא מלאה אחר צפיותיהם. אמנם הם נהנו מאוד לבלות את חופשותיהם בעיירה החמודה לחוף הים היפה , ושמחו על כך שבית הוריהם נמצא שם , אבל לחיות את חייהם בכפר היקים ב"קנטון עברית" , לא נראה להם כלל. הם העריצו את החלוצים של חניתה ותל עמל ואת גיבורי העמדות הקדמיות. בניית כל נקודה חדשה הייתה עבורם חג לאומי. רצונם העז היה תמיד להיות שם כעוזרים מתנדבים . בהתלהבות עקבו אחר בנין הארץ .זיכרונות מהקמת חניתה: שיירות משאיות הובילו את הפועלים ואת חומרי הבניין למקום המיועד להתיישבות , כשבראשם קבוצת שוטרים יהודיים שנקראו "גפירים" . תחת השגחתם ושמירתם נפרקו המשא , ואז הנערים והנערות העמיסו על שכמם כלי עבודה וחומרי בניין וסחבו את משאם כשהם מדלגים מעל אבנים וסלעים דרך סבך עשבים וערוצי מים אל מקום הבניה . במעדר וטוריה ניקו את המקום וחפרו את הבורות ליסודות . הוקמו קורות עבור בתי העץ ,הקירות ובהן הדלתות והחלונות כבר היו מוכנות . הוקמו כמה בתי מגורים , חדר אוכל, מטבח ומקלחת . באמצע היישוב הוקם מגדל השמירה ,שגם אותו הסיעו למקום גמור ומוכן להקמה . סביב הישוב בנו קיר חצץ עם יציאות לתעלות השמירה . כך נבנה מקום התיישבות ביום או יומיים , ואז הושלמה עוד מעט עבודה בכביש הגישה, כביש ארוך בעל סיבובים רבים אל הגבעה של חניתה . מתיישבים רבים מנהרייה השתתפו בהקמת היישוב החדש, וכך גם ילדיה וחבריהם יכבשו בעתיד את אדמתם . גם הם רצו לבנות את יישובם מן היסוד , למעלה בגליל או בעמק החולה ,או היכן שה.ק.ק.ל. תחלק להם אדמות. הם אהבו את ארצם שאפשרה להם אתגרים כאלה .
בינתיים השתתפו בשמירה בנהריה, למדו איתות מורס (לא היה טלפון) והפעילו בערב את הזרקור על מגדל המים. כך הם הכינו את עצמם לקראת תפקידיהם בארץ.
מלאי מרץ ושמחת נעורים הושיטו ידיים ופצחו ברקוד הורה .
זוג המתיישבים ( מש' קרמר) כמובן האמינו בבניין יישובם, ורצו שהילדים ימשיכו את מפעלם, אך מאידך לא רצו לקשור את הילדים למשקם. בעצמם הבינו שההתיישבות השיתופית היא הצורה הכי מתאימה לארץ .
למרות שלא היו צעירים כדי למלא את כל התפקידים שנדרשו בארץ , בכל זאת הייתה בהם האמונה המנחמת שהם יצליחו .
ופעם נוספת ייצא העם היהודי מצרה ואיבה. צעירים נחושים מלאי כוח ואמונה, בלתי מנוצחים - הנוער הישראלי ( אז נקראו הנוער הפלסטינאי).

**זיכרונות משטוטגרט
מולדתה של האישה הייתה עיר הבירה השוואבית היפיפייה-שטוטגרט, שגם היא הייתה בין הרים מיוערים וכרמים. בית הוריה נמצא לרגלי הר, ההר הזה ששמו היה " האזנברג" ( הר הארנבות ) היה ההר "שלה", ובעל ההר והיער היה המגדל הגבוה והטוב .
הוא היה ידידה הזקן והיא אהבה מאוד לעלות אליו בשעות אחר הצהריים.
המאוחרות.דרך הדלת הקטנה עלתה למעלה במדרגות הסיבוביות החשוכות. אבל כשהגיעה לגובה של חלון נוסף, נראו קצות העצים והיא השקיפה אל תוך גן המסעדה של בית הציידים, שנראה מפה כמו צעצועי ילדים. בחלון הבא נראו גובה הרי ה"פילדרן " במערב. ועוד מחלון נוסף שהשקיף לצפון, אפשר היה לראות למרחקים עד האשברג, ואז כלפי מזרח נראתה כל העיר עד אל נהר "הנקר", ולבסוף יצאה בדלת קטנה החוצה אל האור. עכשיו ניתן היה להפנות את המבט לכל הצדדים, לפחות עבור המבוגרים. אבל המעקה של "חברה המגדל " היה כה גבוה שנדרשו מאמץ רב, וכן הייתה צריכה לעמוד על קצות אצבעותיה, אם רצתה לראות מעט יותר מאשר את השמים .לכן עלתה מהר במדרגות הברזל הקטנות בראשו של המגדל, שם במדרגות העליונות היה מקומה האהוב.
עכשיו הייתה בגובה העיניים עם "חברה המגדל ". מעל לזה רק עוד הייה הגגון נגד סערות ובקצותיו כולא הברקים, שנראה כנוצה מזדקרת לשמיים.
שם למעלה היא שוחחה עם "חברה המגדל ". השיחה הכי אהובה הייתה אודות העיר. ששניהם כה אהבו אותה (שטוטגרט). הוא אהב לספר לה על המגדלים הישנים והמכובדים שעמדו כבר בימי נעוריו, אלה היו המגדלים הרחבים של הארמון הישן. מגדל הכנסייה הגבוה שאף פעם לא גמרו לבנות אותו .
בגבעות בצפון ודרום נמצא ועוד מגדלים רבים. אלה היו חבריו למקצוע, אבל לא התייחס אליהם הרבה.
בסתר שניהם צחקו על כל מיני מבקרים שעלו על המגדל לראות את הנוף. רק הגיעו למעלה, התנפלו על הלוח, שם נמצאו השמות של הרי היער השחור ואפילו של ה"אלפים" לכל כווני השמיים, אחרי כן הם שולפים את משקפותיהם ומשקיפים במאמץ לכוונים המוצגים. כעבור זמן קצר מאוכזבים מהראות הגרועה לחזור בחזרה . לחברה המגדל היה חיוך מזלזל כי רוב האנשים לא טרחו להתייחס לנוף הקרוב שניבט מן המגדל. זה היה המבט למערב מעל היער של . בשקט הם הביטו אל השלוה הזאת ובלחש היא אמרה את פסקת השיר "שלוה מעל כל הפסגות".
אחרי נישואיה רק לעתים רחוקות בקרה אצל ידידה . נפסקו טיוליה המתבודדים . הם גרו עכשיו על הגבעה בצד השני של העיר ,גם שם היה יער אבל לא היער שלה ,גם לא היה יפה כל כך , ילדיה שחקו בשטח מגדל ה"בסמרק טורם"- משם הראתה להם לעתים קרובות את ידיד נעוריה .
אבל הם היו עסוקים במשחקיהם ולא גילו בו עניין רב. אבל היא בכל זאת עוד שוחחה אתו , מחלון דירתה , משם ראתה את ראשו המוכר מציץ מעל העצים .
בזמן שהיא כבר התכוננה לעזוב את מולדתה . הבחינה יום אחד בבהלה שהצמידו לחברה מסגרת ,ימים רבים הסתכלה לשם מלאת דאגה , מה מתכננים פה . אבל כאשר הקרשים נעלמו,ומעכשיו בערב גם הוא היה מקושט בשרשרת עדינה , זהובה ומבריקה ,היא חייכה , ונדמה היה לה שהוא קצת כועס וקצת לועג ומצמץ אליה ,שעכשיו גם אותו מקשטים בקשקושים כאלה . אבל שרשרת הזהב העדינה דוקא החמיאה לו. והיא שמחה על כך כי עכשיו יכלה להבחין בידידה גם בלילה .
ואז הגיע היום בו עלתה אליו בפעם האחרונה ,להיפרד . שוב שקעה השמש והבעירה בעירה נוצצת בחלונות של כביש הגבעות המזרחיות, כל העיר להטה בזוהר וצבעים . האישה עמדה נשענת אל חברה המגדל שהיה חם מהשמש. היא הסתכלה על העיר ומגדליה על המכובדים ועל המתנשאים , הסתכלה אל תחנת הרכבת בעלת המגדל הגאה ומאחוריו אל הרי הנקר אל ה,,רוטוברג,, (המגדל האדום) בעל הקפלה , אל הר הסוכר מעל מינסטר , אשר סגר את העמק כקיר אדום , ומאחוריו באפלה היא ראתה את גבעות וההרים סביב העיר ואת היער שלה שהכירה בו כל שביל ודרך , שבנעוריה הלכה וחקרה בו לכל הכוונים ,
ותמיד הרגישה שמורה ומוגנת על ידי ידידה הנאמן – המגדל, את ראשו תמיד ראתה מציץ מעל ראשי העצים . והיא הסתכלה והביטה וספגה עמוק אל תוכה .וכאשר הסתובבה בחושך בפנים המגדל , וירדה לאיטה , אז שקעו הזיכרונות מדרגה אחר מדרגה יותר ויותר עמוק עד לעומק נשמתה ., ושם זה מונח עכשיו .לנצח , ולא יאבד כל עוד דופק ליבה.

** נכתב על ידי יני קרמר הס בשנת 1937 מצורף לחיי המתיישבים נהרייה

הצריף הקט

כאשר עלינו ארצה, באוקטובר 1934. אמי ושלושת ילדיה,אבי נשאר לעוד שנה בגרמניה ,על מנת לחסל את המרפאה הגדולה שלו,ואולי גם בכדי לא לשרוף את כל הגשרים בבת אחד . היטלר כבר עלה לשלטון ,אבל החוקים האכזריים עוד לא היו בעוצמתם ובמלא תוקפם . למשל הייתה כבר גזרה שהיהודים שעזבו את גרמניה ף יכלו לקחת אתם רק סכום מסוים מכספם .אבל סחורות היה אפשר להוציא מגרמניה , זה היה נקרא עסקת ההעברה . וכמובן השתדלו להפוך את הכסף לסחורה, ולקחת הרבה כמה שרק אפשר . על כן כאשר אימי כתבה לאבי על תנאי הדיור שלה ,בקבוצת חפצי בה . שהייתה גרה בחדר עם עוד אישה ,והחדר הייה בצריף ,שאפילו צפוי קיר פנימי לא היה לו אלא רק הקרשים החיצוניים שכל רוח חדר דרך החורים והסדקים . אבי פשוט הלך אל נגר ,הסביר לו מה הוא צריך , והנגר בנה צריף קטן 3 על 4 מטר . עם דלת ושני חלונות . את הצריף אפשר היה לפרק , לארוז ולשלוח לארץ . כך מפורק הוא הגיע לחפצי בה , שם החברים הרכיבו אותו , ולאימי היה ארמון לעצמה . גם רהוט הגיע בליפט קטן . כך היא גרה בשנה הראשונה כאשר היא עשתה שנת הכשרה חקלאית בקבוצת חפצי בה . אנחנו נתקבלנו שם לבית הספר ,לחברת הילדים שהייתה משותפת לחפצי בה ולקבוץ בית אלפא . באותה שנה 1935 שני הקבוצים כבר ישבו במקום הזה 16 שנים . ובימים הראשונים בהיותנו שם, זכינו להשתתף בחג החשמל ,כי רק אז הם כבלו חשמל מהרשת הארצית . לפני כן ,עדיין כל המאורה הייתה על נפט . לא הייה מקרר חשמלי במטבח . רק במחלבה היה קירור חשמלי בעזרת גנראטור ,ומי שהתחשק לו לשתות מים קרים , הלך עד לשם מרחק ניכר עד המחלבה . הרבה חברים עדיין גרו באוהלים ,רוב החברים בצריפים ,ורק לותיקים ביותר , היו חדרים בבניין אבל בלי שירותים. אחי ואני למדנו שם 3 שנים ,אך אימי עזבה כעבור שנה, כאשר גם אבי עלה ארצה והם קנו את המשק בנהרייה . 7 דונם לגדול ירקות פרות תרנגולות ועזים. החברה שקנתה את האדמה מאפנדי ערבי וקראו לה חברת נהרייה,הכינו את המשקים בנו בהם את הלולים את המחסנים , מקום לאגירת הזבל , ובין שני משקים אפילו מסילה קטנה להובלת הפרי מהשדה אל הכביש . אך מגורים לא היו , הרבה מתיישבים נכנסו לגור במחסן ,ובליפטים .
הורי הביאו אתם 3 ליפטים עם כל הרהוט . העבירו את הרהיטים ללול ואת הליפטים סדרו למגורים ומטבח ונוסף לזה החליטו להביא את הצריף מחפצי בה לנהרייה . אבל לא רצו שוב לקפל אותו כמו שהגיע מגרמניה , אלא הזמינו מקבוץ שכן אוטו עם פלטפורמה , העלו את הצריף עם כל הרהוט בפנים עליו ויצאו לדרך . כבישים בעמק לא היו אז ,הכול התנהל על דרכי אפר , הצריף היה גבוה מן המורשה להובלה בצורה כזאת , לכן לא נסעו בדרכים המקובלים אלא דרך השדות . והכול הלך כשורה . עד שהגיעו לכביש לפני נהרייה . שאז היה נקרא כביש בירות . כי הוא הוביל מבירות לאורך כל הארץ עד מצריים . את הכביש היו צריכים לעבור בכניסה לנהרייה . ואז קרה שהם קראו את חוטי הטלפון שקשרו את בירות עם ירושלים. עד שהגיעו עם הצריפון אל המשק שלנו ,כבר הופיע המשטרה הבריטית מעכו לאסור את הנהג , כי התקרית הייתה רצינית למדי . הנהג הסביר לשוטרים שהוא מוכן לבוא אתם , אבל קודם צריך לפרק את המסע בכדי שיהיה אפשר להחזיר את האוטו לקיבוץ , מלאכה לא כל כך קלה ומהירה להוריד צריף ולהעמידו במקומו , צריך פועלים , את זה השוטרים הערבים הבינו ופשוט הציעו את עזרתם . וכך בכוחות משותפים הורידו והעמידו את הצריף ואת הנהג לקחו למשטרה בעכו . בינתיים השמועה על התקרית כבר הגיעה לבית אלפא . ספרו לנו מה שקרא ושעל אבי לשלם כנם בם,,ך 750 לירות שטרלינג , זה היה הון כי קנית המשק הלול ומחסן ועוד בנית הבית עלה להורי 1000 לירות . לכן 750 לירות זאת הייתה בשורה של התרוששות כספית מוחלטת ,ומי יודע אם יוכלו לשלם , ואם אבי לא היה צריך לשבת בבית הסוהר עבור החוב . אך כעבור כמה שעות הגיעה הודעה שלא נורא כל כך ירדו ל75 ל,,י גם זה היה סכום גדול אבל פחות נורא. למחרת הסכום הצטמק ל7,5 לירות הכנס הזה שולם וחולק בין קבוץ הנהג ואבי . זאת אומרת שיצאנו בשן ובעין עם 3,5 לירות כנס זכום השבה למשכורת חודשית טובה של פועל דאז
כשההורים כבר גרו בבית שלהם הצריף הקטן שמש כחלק מהמרפאה . במלחמת השחרור כאשר ניזוק הבית של השכנים מהפצצה , השכנה עם שני הילדים שלה גרו שם עד שתקנו את ביתה . כשהתחתנו אנחנו ג.רנו בצריפון ועם כל ילד שנולד נוסף חדר לצריף . כשמכרנו את המשק הכול פורק אבל הצריפון נשאר שלם ועורך הדין שלנו קבל אותו והעביר אותו לווילה שלו על הכרמל ומאז נאלמו עקבותיו.

אבי ובעיית התנים
בימים ההם עוד היו הרבה תנים בארץ. היינו רגילים לשמוע את יללותיהם בלילות. הם גם גרמו נזק רב בלול התרנגולות . בגלל זה חברת נהרייה גדרה את אזור המשקים בגדר. אבל זה לא הפריעה לתנים , הם חפרו מתחת הגדר ונכנסו וטרפו. המתיישבים באו לחברת נהרייה בטענות והם כרגיל הבטיחו לעשות גדר חדשה שחודרת 1 מטר לעומק האדמה. אך כרגיל הבטיחו אך לא קיימו. אבי כרופא היה באפשרותו להסיג סטריכנין ובעזרת נבלה של תרנגולת ובקרבה הרעל הסיג תן מת. את התן המת הכניס לכלוב שמובילים בו עופות, העמיס אותו על העגלה הקטנה שלנו ף ונסע אתו דרך הכפר למגדל המים. שם הייה המשרד של החברה . זרק להם את התן לפני הדלת , שיבינו את הרמז. אני רואה אותו עד היום לפני רוחי ,כאז מלובש במכנסיים קצרים וסנדלים שער ארוך כי לא היה ספר בכפר וגופו השעיר והכעס קרן מדמותו .

ועוד ספור על הורי
הרופא האמיץ מנהרייה. כך נכתב באנגלית למחרת היום בעיתון .
זה קרה 1945 בימים כאשר האנשים חכו כל יום לשמוע ברדיו על נפילת ברלין. סיום מלחמת העולם השנייה. לכן כאשר הורי ישבו ליד הרדיו בערב לפתע נפתחה הדלת בביתם הקטן הדלת לא הייתה סגורה על מפתח אף פעם ונכנסו שלושה נערים רעולי פנים, הורי חשבו בהתחלה שזאת הלצה, כנראה נסתיימה המלחמה והאנשים יצאו לרחובות ומשתוללים משמח ומבצעים מעשי קונדס. אך במבט שני ראו שלושה ערבים אחד עם רובה שני עם אקדח והשלישי עם גרזן, מאיימים ודורשים מסרי. אבי ניגש אליהם ובעל הגרזן הרים עליו את הגרזן. אבי טפס את ידו, בו בזמן שני החברים שלו אספו את רגליהם וברחו. בעל הגרזן, ודאי רצה להשתחרר מידו של אבי והתחילו להתגלגל על הארץ. אמי רצה החוצה להזעיק עזרה, הערבי הצליח להשתחרר וברח אבי נשאר קצת או הרבה המום עם הגרזן בידו. כך מצא אותו השכן שהגיה כששמע את צעקות אימי אז הזעיקו את המשטרה וזאת ביום המחרת הביאה את הגברת מנצל מאלפת הכלבים מקריית חיים , עם כלבי גישוש הכלבים הובילו אותה לכפר הסמוך. אום אל פרש. במעלה הגבעה היום שכון ממשלתי ועדיין עומד שם בית הבד שהיה שייך לכפר הזה. אנשי הכפר ספרו שבאותו לילה, גנבו אצלם תרנגולות, כנראה התנחמו הגנבים המאוכזבים בצלי תרנגולות ביום המחרת הופיעה בעיתון פלסטין פוסט זה דוהטי דוקטור פרום נהרייה .

ועוד ספורים על אבי ויחסו לכסף
ידוע שנהרייה בימיה היקיות המאוחרות הייתה מקום הקיט בארץ היו בה כמה בתי הארחה ברמה אירופית במובן התרבותי, הכי מפורסם היה הפנסיון של גרטכן כוהן. לשם באו רמי המעלה אנגלים כיהודים לבלות את סוף השבוע או חופשות קטנות. היו אלה שנות המלחמה ולא יכלו לצאת לחו"ל. בין המבקרים היה גם מר הורוביץ שהיה אז נגיד הבנק הלאומי. הוא סבל מגירוי או דלקת כרונית בעינו, ואף על פי שלא היו חסרים לו רופאי עיניים בירושלים או תל אביב, יעצו לו לגשת לאבי לייעוץ. אבי רשם לו משחה וטפול והוא היה מרוצה. כאשר בא לשלם, אבי דרש 25 לירות, תשלום רגיל של אז. מר הורוביץ שאל את אבי האם הוא יודע מי הוא? האין הוא יודע שהחתימה על כל שטר ארץ ישראלי היא חתימתו? והאם אין הוא חושב ש25 לירות זה מעט לדרוש מאיש במעמד כזה. אבי שאל אותו על כמה הוא חשב לשלם, וכשנקב במספר גבוה בהרבה מ - 25 לירות , אבי הציעה לתת את העודף לק,ק,ל .

ספור 2
אחר גמר המלחמה כאשר גרמניה התחילה להתארגן מחדש,הגיע אל אבי מכתב מהבנק בשטוטגרט בו הודיעו לו כי נשאר בבנק סכום כסף על החשבון שלו, והם רוצים לדעת מה לעשות בכסף.ללא הסוס כתב להם להעביר את הכסף לחשבון האישה שעבדה אצלו במרפאה בשטוטגרט. שעזרה לו בנאמנות עד היום האחרון עד שהוא עזב את גרמניה, והוא ידע שמצבה הכלכלי קשה. המכתב הזה נפתח על ידי הצנזורה הישראלית, ולביתנו הגיעה המשטרה.היה נגד החוק, שישראלי ישאיר את כספו בחוץ לארץ, היה צריך להעבירו לארץ. לקחו מאבי טביעות אצבעות, ופתחו לו תיק במשטרה.למזלנו אלה היו עדיין ימי בראשית, מפאי הייתה במלאו עוצמתה. רופא הכפר הדוקטור ויידנפלד היה חבר מפאי וחבר טוב של אבי, דוקטור ויידנפלד הלך למשטרה והסביר להם מי הוא דוקטור קרמר,ומה שקרה ,קרה מחוסר ידיעה ולא מרצון לעבור על החוק, וארב בשמו שלא יקרה כדבר כזה שנית. הם שרפו את הטיק.

שדרת יני קרמר.
לפני שהגיעו המתיישבים הראשונים לנהרייה , חברת נהרייה סללה את רשת הכבישים, רחוב הרצל ווייצמן. והמחברים מרגוע מייסדים וגעתון [שמות של היום] המשק של הורי היה נמצא בצד הצפוני של רחוב מרגוע מהגדר היום בית ספר עמל, עד רחוב הרצל ,7 דונם.די בהתחלה אולי בשנת 36 או 37 שתלו שם את שדרת הקסוארינות. ברחוב מרגוע, מהגדר עד רחוב ווייצמן דודי שאז עבד אצלנו קבל על עצמו להשקות ולעדור את השתילים. העצים גדלו, והשנים עברו.העץ הכי יפה גדל ליד בור הספיגה שלנו, ממש עץ לתפארת. עברו השנים והתרבו האוטומובילים, והעצים התחילו להפריע למעבר הלוך וחזור. הוחלת במועצת המושבה לגדוע את השדרה. זה היה מוצדק בחלקה בין הרצל ווייצמן, אבל בקטע הרצל בית ספר עמל התנועה הייתה דלה, ואמי לא ראתה כל צורך לגדוע את העצים. הלכה לעירייה אל גרשון טץ ראש העיר של אז, ובקשה לא לגדוע בחלקה הקטנה הזאת כי אין צורך. המומחה על העצים אמר שהעצים חולים ואין ערך להשאיר אותם. אמי בחנה את העצים רובם היו בריאים. אבל אין מה לעשות, ראש העיר נתן פקודה. הלכה אמי לעירייה החליטה לשבת ליד דלתו של ראש העיר, עד שייתן פקודה להשאיר את העצים בקטע הרצל בית ספר עמל. אחרי שעות רבות ומתוך ייאוש, ראש העיר נתן פקודה להשאיר את העצים. העצים האלה עומדים עד היום. בינתיים יש גם שם תנועה רבה מהרצל לוולפסון ולבית ספר עמל, אבל מצאו פתרון , דו סטרי הלוך בין העצים וחזור על יד העצים. והרבה אנשים נהנים עד היום מצילם ויופיים של העצים .

על ספת הים בנהרייה 1936
היינו עוד ילדים, אחי ואני למדנו עדיין בבית ספר בבית אלפא, אבל את החופשות בילינו בבית בנהרייה, ומובן מאליו שעזרנו להורים בעבודה הקשה כמו כל ילדי נהרייה. כך עבדנו מהבוקר אבל אחר הצהרים בשעה 4 או 5, אמה אמרה, קחו את האופניים וסעו קצת לים. אחר הצהרים זה היה אז הזמן לשחות ולפגוש את החברה בים . בבוקר אנשים עבדו. רק בשבת הלכו לים גם לפני הצהרים .
שפת הים אז היה נראה אחרת. המזחים עוד לא היו קיימים אבל סלעי החוף היו מכוסים בזיפזיף. מקום הרחצה שלנו היה מתחת למגדל המים, שעמד אז בודד באזור.היה מציל, על החוף עמד ליפט, בליפט היה גר פליקמן המציל. אם הוא היה נמצא במקום, הוא תלה דגל לבן או אדום או שחור, לפי מצב הים. אם הוא לא היה, לא היה דגל וידענו שאין מציל.
יום אחד אחי ואני הלכנו לים. ראינו שהים סוער מאוד, גלים גבוהים וחזקים לא בשבילינו. אמנם עשינו כבר קורס לשחיית הצלה, אבל גם הכרנו את זרמי הים, לכן לא נכנסנו לשחות, היינו שם לבדינו, מעלינו במגדל המים עבדו פועלים, אחד מהם בא בריצה וקפץ לים, חשבנו שהוא ודאי שחין מצוין, באותו רגע הוא כבר התרחק מאוד מן החוף וצעק לעזרה. הוא כלל לא ידע לשחות. מה נעשה.? הייתי בת 15 ואחי בן 13 ידענו שאם ננסה להציל אותו יהיו אולי 3 טובעים מה לעשות ראיתי בקרבת מקום גבר ישן על החוף, רצתי אליו ובבעיטות הערתי אותו משנתו. הראיתי לו מה קורה ובמזל הוא היה שחין מעולה קפץ לים להוציא את הטובע. בינתיים יתר הפועלים ראו מה קורה והגיעו עם עגלה וסוס ממגדל המים הם עזרו לאיש להוציא את הטובע מהמים, הוא היה כבר בלי הכרה העמיסו אותו על העגלה ונסעו במהירות לחפש רופא. רופא הכפר דר ויידנפלד לא גר רחוק אבל לא היה בבית. אז שלחו אותם הלאה לדר קרמר הם הגיעו לאבי בצעקות איין גטרונקנר אמי מאוד נבהלה כי היינו בים, אבל הופענו מהר אחריהם אבי אמר להם לקחת את הטובע ברגליו להעמידו על הראש ולנער מתוכו את המים שבלע. אחרי שהתרוקן מהמים הוא חזר להכרתו. בשבת אחרי זה ישבתי על ספת הים לידי קבוצה של פועלים משוחחים. שמעתי אחד ספר להם מה קרה לו, שטבע בים ולעולם לא יכנס יותר לים הארור. הייתי ביישנית מדי להתערב ולספר לו מי עזר להציל אותו.