חמי גל לחיות כדי לצייר

הצייר העירוני אוהב את התמונות שלו. הוא כל כך אוהב אותן, שהוא לא רוצה להיפרד מהן. "אני חי כדי לצייר" , הוא אומר ומצטער על תמונות שבכל זאת מכר. הציור לא רק כאומנות , אלא גם כתיעוד 70 שנותיה של העיר.

השביל המוביל לביתם של אנוצה וחמי גל מבצבץ בין העשבים ועל דלת העץ שלהם יש פנקס ועפרון כמו בימים שלפני הטלפון, כשמישהו היה בא בלי להודיע ומשאיר פתק לדיירים, אם לא מצא אותם בבית. "את הבית הזה", אומר גל, "בנינו שנינו במו ידינו". ואנוצה גל מוסיפה: "היינו קונים מאה אבנים, וכשהן נגמרו, קנינו עוד מאה". נוץ הכלב, אישיות חביבה וידידותית במיוחד, שאנוצה אומרת שהוא מוציא את חמי לטיול כמה פעמים ביום, כשהיא מפנה לי בנדיבות את מקומו על הספה, ועיניו טובות וחמימות מהנהן בהסכמה, למרות שהוא אצלם רק שנתיים. "מצאתי אותו", אומר גל, "פה, בפינת הרחוב ,אחרי שמישהו זרק אותו. הוא היה גור קטנטן כמו תפוז והוא סימפטי".
הבית שאותו בנו שניהם מחולק לחלק המגורים, שמרוהט כמו שחדרים קיבוציים היו מרוהטים פעם וכולו אומר צניעות, ולחלקים שבהם מצייר גל וגם שומר את יצירותיו הם החלקים הגדולים בבית, וכשהוא מסייר בהם ומראה לנו את אוצרותיו דומה שקומתו מתגבהת מעט.
"מה תעשה עם כל הציורים האלה", שואל אותו זוהר חדד הצלם, "אתה לא רוצה למכור אותם?". "אתה מדבר כמו אשתי, משיב גל, "עבדתי בכל העבודות כדי שאוכל לצייר. אני לא רוצה למכור את התמונות. עד היום אני מצטער מאוד על כמה תמונות שמכרתי. סירבתי להישאר בצבא כי לא היה לי מתי לצייר ובמשך 70 שנה הייתי בכל מיני תפקידים ועבדתי בכל מיני עבודות ואפילו כפועל בניין, רק כדי לצייר. אם עבדתי ביום, ציירתי בלילה, ותמיד היה לי רק חלום אחד הציור. "אני לא מצייר כדי לחיות, אלא חי כדי לצייר".
חמי גל, הצייר העירוני, ויקיר העיר נהריה, נולד לפני 92 שנה בעיר קריובה שברומניה. האוכלוסייה בעיר הייתה מעורבת מגרמנים, איטלקים ויהודים, מה שהעניק לה אולי נופך קוסמופוליטי מסוים, למרות שהיא רק עיר בינונית בגודלה. "אבא שלי", מספר גל, "היה גנן, הוא עשה גגות דקורטיביים גם לבתי כנסת וגם לכנסיות".
את לימודי האומנות שלו, החל גל באקדמיה לאומנות בבוקרשט, ואחר כך המשיך ללמוד באיטליה. הוא ואנוצה נישאו בדרך, ולישראל הגיעו ב-1941 אחרי ארבעה חודשים באניית מעפילים. זמן קצר אחרי שהגיעו נולד בנם יחידם דני, עוד במחנה המעבר בעתלית שבו שהו שנתיים אחרי הגעתם ארצה. "כשהבריטים שיחררו אותנו", מספר גל, "היינו שנה בקיבוץ אושה. אבל זה היה דומה מדי למחנה של הבריטים, ואז הציעו לנו חברים לבוא לנהריה. אני, שהפעם הראשונה שבה ראיתי את הים, הייתה בגיל 21, נורא התרגשתי כשראיתי את הים, ומיד החלטנו לבוא לגור בעיר".
חמי גל עבד בבניין ואנוצה עבדה ככובסת ואחרי העבודה בנו ביחד את הבית. "אבל", אומרת אנוצה, "תמיד, ולפני הכל, היה הציור". "כן", נזכר גל, "אפילו בעתלית ציירתי ולמעשה, מכיוון שלא הייתה אז שום מצלמה בסביבה, כל מה שנשאר מאז זה הרישומים שלי".

גל:"מכיוון שבהתחלה היינו בקיבוץ, רשמו אותנו, בלי ידיעתנו להסתדרות ומכיוון שעוד ברומניה שירתתי בחיל הפרשים, גייסו אותי להגנה ואחרי שההגנה התפרקה עם קום המדינה עוד שירתתי בצבא כסרן ארבע שנים והייתי מפקד אזור. עזבתי את הצבא וחזרתי לעבוד בבניין, כדי שאוכל לצייר".

-על מה ציירת שם?
"אנשי פטריה וסטרומה הביאו איתם ספרים. לכל אחד מהם היה ספר אחד לפחות, ובתחילת כל ספר היה דף ריק. על הדפים האלה רשמתי. בכל מקום שאליו הלכתי ציירתי. אפילו אם אני מחכה בתור לאוטובוס, אני רושם את האנשים שמחכים בתור".
כשהגיעו לנהריה התגוררו בתחילה באחד הליפטים שאיתם הביאו הייקים את חפציהם מגרמניה ובהתחלה עבד חמי בתור פועל בניין. התערוכה הראשונה של חמי התקיימה סמוך להגעתו לנהריה , אי אז ב-1945. התערוכה והפעילות האומנותית שהתקיימה שם הייתה לעיתים קרובות מסווה לפעילות המחתרתית שהתקיימה במקום. "מכיוון שבהתחלה היינו בקיבוץ, רשמו אותנו, בלי ידיעתנו להסתדרות ומכיוון שעוד ברומניה שירתתי בצבא כסרן ארבע שנים והייתי מפקד אזור. עזבתי את הצבא וחזרתי לעבוד בבניין, כדי שאוכל לצייר".
-כמה תמונות ציירת עד היום?
"מאות תמונות, ואלפי סקיצות".
יצירותיו פזורות בכל רחבי העיר. "לא רציתי, לא ביקשתי ולא קיבלתי שום דבר עבורן", אומר גל". חלקן ציורים וחלקן פסלים, והן הוצגו ב-15 תערוכות, שחלקן התקיימו ברחבי העולם והאחרונה שבהן הוצגה בפתיחה המחודשת של מגדל המים לפני כשנתיים. חמי מציג בפני את הקטלוג שבו הוא מציג את ציוריו, שמתארים מבני ציבור והתרחשויות שונות מההווי העירוני בימיה הראשונים של נהריה, אל מול צילומיהם בהווה. "רציתי לעשות את הספר הזה", הוא אומר, "כדי שהחדשים שמגיעים עכשיו יידעו, שמה שהם רואים כאן היום לא הגיע מהאוויר, אלא מישהו עשה את כל זה".
-יש עוד משהו שהיית רוצה לצייר?
"אני רוצה לצייר את כל מה שאני רואה. את כל מה שיש בחיי".

גל: "כשהבריטים שיחררו אותנו", מספר גל, "היינו שנה בקיבוץ אושה. אבל זה היה דומה מדי למחנה של הבריטים, ואז הציעו לנו חברים לבוא לנהריה. אני, שהפעם הראשונה שבה ראיתי את הים, הייתה בגיל 21, נורא התרגשתי כשראיתי את הים, ומיד החלטנו לבוא לגור בעיר".