כחוט השני

את בית החרושת אתא המיתולוגי הקים אריך מולר בכפר אתא; אחרי 14 שנים וכמה חיכוכים משפחתיים, החליט מולר האב ביחד עם בנו יונתן לעזוב את המפעל ולהקים מפעל חדש. המקום שנבחר למולר טקסטיל הוא 500 דונם מצפון לנהריה. "בן גוריון פנה לאבא כדי שיקים מפעל בתחום שבין הקריות לראש הנקרה כי לא היה שום מפעל כזה באותה תקופה, וחוץ מזה, הוא בעצמו חש שיש צורך להקים מפעל ולהכין מקומות עבודה לעולים שכבר הגיעו ולאלה שעוד צפויים להגיע".

יונתן מולר, בן 80, ואשתו רחל, בת 77, מקבלים את פני הבאים בביתם הגדול והיפה שבנהרייה. יונתן מולר נולד בחבל הסודטים שבצ'כיה ובשנת 34', כשהיה בן 10, בא עם הוריו לארץ, ואביו, אריך מולר ייסד את בית החרושת אתא בכפר אתא.

"בכפר אתא היו אז עשר או 15 משפחות", הוא מספר, "ורוב רובם של התושבים היו יהודיים אדוקים". מולר הוא דור חמישי ליצרני טקסטיל. אביו היה ציוני נלהב עוד משחר נעוריו ובמלחמת העולם הראשונה שירת בצבא האוסטרי ונפל בשבי הרוסי מיד עם תחילתה. כשחזר הבייתה ב-1920, החליט שהוא רוצה מיד לעלות ארצה. המשפחה התנגדה, כמו שמשפחות רבות התנגדו באותה תקופה לרעיון שאדם יעזוב את אירופה הבטוחה והידועה וילך לארץ לא נושבת, ואריך מולר נכנע ללחץ והסכים להצטרף למפעל המשפחתי, בתנאי שבבוא היום יוקם סניף של המפעל בארץ ויימסר להנהלתו. "המשפחה שלי חשבו, שאבא ישכח את הרעיון הזה אחרי שיתחתן ואחרי ילדיו ייוולדו, אבל הוא לא שכח, ובשנים שבין 1923 -1934 ביקר בארץ לא פחות משבע פעמים".

כשהיטלר עלה לשלטון ניתן האות, והוא עלה לארץ והקים את אתא. בין יתר האדמות שאותן בדק, הייתה גם אדמת יד שרה שבנהרייה, אבל בסופו של דבר הוחלט על אדמת כפר אתא ושם הוקם המפעל.

אתא היה מפעל משפחתי, אבל אחרי 14 שנים וכמה חיכוכים משפחתיים, החליט אריך מולר ביחד עם בנו יונתן לעזוב את המפעל ולהקים מפעל חדש. "אבא שלי כבר היה בגיל שבו אנשים אחרים יוצאים לפנסיה, אבל בן גוריון פנה אליו כדי שיקים מפעל בתחום שבין הקריות לראש הנקרה כי לא היה שום מפעל כזה באותה תקופה, וחוץ מזה, הוא בעצמו חש שיש צורך להקים מפעל ולהכין מקומות עבודה לעולים שכבר הגיעו ולאלה שעוד צפויים להגיע".

שוב התחילו לחפש קרקע, והימים היו ימי מלחמת השחרור. "בן גוריון רצה שנקים את המפעל בתרשיחה, אבל לא היו שם שום תשתיות של מים או של חשמל וגם דרכים סלולות לא היו לשם, וזה היה בלתי אפשרי. לכו, בסופו של דבר, קיבלנו 500 דונם מצפון לנהריה, כי המקום פה בכל זאת היה קצת יותר מיושב כבר באותה תקופה. גרשון טץ, שהיה ראש המועצה המקומית, הוא שהציע לאבא שלי לבוא לנהריה וכאן הוקם מולר טקסטיל".

"כן", נזכרת רחל, אשתו, "ב-1950, ממש כשעמדנו מתחת לחופה, הודיעו לנו, שהטרקטורים הראשונים עלו על הקרקע. שטראוס הייתה אז מחלבה, וזוגלובק חנות בשר, ומולר טקסטיל מפעל ממשי, שהעסיק מהתחלה הרבה עובדים ואחרי כמה שנות פעילות, בשיא השגשוג הגענו להעסקה של 640 איש. אבל בימים הראשונים ההם היה צריך להתחיל את הכל ממש מאפס, כי הממשלה לא נתנה שום עזרה בשום תחום באותה תקופה".

משפחת מולר התגוררה בתוך חצר המפעל שהיה מרוחק מהעיר, ושם גם נולדו שלושת ילדיהם, מיה(52) , איתן (50) ותמר (48). "חמי", אומרת רחל, שהיא אחות מוסמכת במקצועה, אבל כמעט שלא עסקה בו, "האמין שצריך לגור בתוך בית החרושת, כדי שאם חלילה קורה משהו, או מתעוררת בעיה כלשהי, אפשר לפתור אותה במקום. היינו מאוד מבודדים שם, והמקום שרץ נחשים. בנוסף לכך, המצב הביטחוני היה כזה, שאי אפשר היה להשאיר את הילדים לבד, והיינו צריכים לקחת אותם לכל מקום איתנו. הייתי מסיעה את הילדים לגן ולבית הספר בג'יפ ויום אחד שאלו הילדים בגן את בתי, אם התקלקלו לאמא שלה האופניים ובגלל זה היא באה בג'יפ".

המפעל ייצר חוטים כחומר גלם לאריגים וכבר בראשית דרכו התמחתה אחת המחלקות בחוטי תפירה. חוץ מזה, ייצר המפעל גם בדי מגבת, אריגים לבגדי חוף, מפות ווילונות.
"השתמשנו בחומרי גלם משובחים, ועד היום יש אנשים שמחזיקים את התוצרת שלנו מאז", אומרת רחל. המפעל שיווק את תוצרתו לשוק המקומי וגם ייצא חלק גדול ממנה לחו"ל. אבל בשלב מסוים רכשה דלתא חלק גדול ממניות החברה והמפעל הפך להיות דלתא גליל. הייצור בו התכווץ ביחד עם הדעיכה הכלכלית שהייתה בענף הטקסטיל בישראל, והיום יש בו 70 פועלים שמייצרים חוטי תפירה ותוצרתו מיוצאת בעיקר לירדן, כדי לשמש חומר גלם בתעשיית הטקסטיל המשגשגת שם.

היום הם מתגוררים בעיר, יונתן עובד עדיין במפעל, ורחל, שעסקה בגידול הילדים במשך כל השנים, עוסקת בפעילות התנדבותית ענפה, בקליטת עלייה, וגם, מטפלת בגינה, ולעיתים קרובות נוסעים בני הזוג לחו"ל להתאווררויות קצרות ברחבי הארץ.

-חשבתם פעם לעזוב את נהריה?
"לא, מעולם לא. אנחנו אוהבים את העיר ואוהבים את הבית".
כשהם מלווים אותי לדלת, הם מראים לי בגאווה את הרהיטים שאותם בנו מארגזי המכונות הראשונות שהגיעו למוליתן ומסלילי העץ שעליהם היו כורכים את החוטים. על הרהיטים האלה, אומרת רחל, לא הייתי מוכנה לוותר, גם כשעברנו לבית החדש".