האיש והחזון

ד"ר ויידנפלד היה הרופא הראשון של נהריה. על אופנועו היה נוסע ביישובי הסביבה ומטפל בחולים; כשצבאות ערב פלשו, נשלח לעיר פרופסור וישניצר, שהקים כאן יחידה כירורגית. בשנות ה-50 הקים הג'וינט את מלב"ן, במקום בו נמצא היום בית החולים לגליל מערבי. את המוסד הזה, בית חולים אוניברסיטאי לכל דבר, 600 מיטות, שישה אגפים, מנהל כבר 18 שנה פרופ' שאול שאשא. עם המון אהבה.

הפגישה עם פרופסור שאול שאשא, מנהל בית החולים לגליל המערבי, מתקיימת בבוקר שהו הודיעו הרופאים על הסרת האחריות לחיי החולים כתוצאה מעומס בלתי נסבל במחלקות האשפוז. "בבית החולים לגליל המערבי צפוף בלי ספק, אבל יחסית, המצב נסבל. כרגע יש לנו תפוסה של 150 אחוז במחלקות הפנימיות ושל 135 אחוז במחלקות האחרות. מעטים החולים ששוכבים ממש במסדרונות, כי בית החולים נבנה אמנם בתקן של 600 מיטות, אבל הוא יכול לפעול גם עם 800. שאלת המקום היא שאלה פחות בוערת. העומס לעומת זאת, המוטל על העובדים הוא גדול, כי התקן של מצבת כוח האדם מתאים רק ל-600 מיטות ולא ל-800. מכיוון שחלק מהצוות גם חולה, המצב ממש קטסטרופאלי ויש אחיות שעובדות שתי משמרות ברצף. אני מקווה שנעבור את הגל הזה שבטח יימשך עוד שבועיים שלושה".
פרופסור שאשא, בן 65, יליד בגדד, בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים, משמש מנהל בית החולים לגליל המערבי מ-1987. "האתגרים, שניצבים בפני מערכת הבריאות היום שונים לגמרי מאלה שניצבו לפני מערכת הבריאות של תחילה המאה ה-20", הוא אומר. "למעשה, עד 1948 לא היו מוסדות בריאות מסודרים בגליל המערבי. האוכלוסייה הייתה צעירה, וקופת חולים כללית החזיקה כאן את ד"ר ויידנפלד שהיה הרופא הראשון של נהריה. היה לו אופנוע שאיתו היה נוסע ביישובי הסביבה ומטפל בחולים. אשפוזים היו רק בחיפה, והאתגר הרפואי היחיד שניצב בפני המערכת היו הלידות הרבות. השנים הערביות היו יולדות בבית והיהודיות ילדו במולדת בחיפה. בעקבות הפרעות שהחלו בינואר 1948, נסגרה הדרך לחיפה, וד"ר ויידנפלד ביחד עם ד"ר דווידסון הקימו בית יולדות באחד המלונות על חוף הים".
במאי החלו צבאות ערב לפלוש לישראל, ואז נשלח לנהריה פרופסור וישניצר, שהקים בעיר יחידה כירורגית ואחרי המלחמה הוקמה גם יחידה לחולי שחפת שהגיעו ביחד עם גלי העלייה הגדולים מאירופה. לאט לאט, ועם הצרכים הגדלים של האוכלוסייה התפתחו שירותי הרפואה ובנוסף להם, הקים הג'וינט במהלך שנות ה-50 מוסד מלב"ן במקום בו נמצא היום בית החולים. עם סגירתו של המוסד ב-1956 הועברו כל המחלקות שפעלו עד אז בבית החולים שעל החוף היום לשמונת הצריפים השוודים הגדולים ששימשו עד אז את מטופלי מלב"ן ובסמוך לכך, גם הפך לבית חולים ממשלתי.
"ההתחלה", אומר פרופסור שאשא, "הייתה צנועה. בתחילה היו פה חמש מחלקות והיום יש פה כמעט ארבעים. חוץ מנוירוכרורגיה וניתוחי לב, פועלות פה כל המחלקות, וכשנקבל את האישורים המתאימים למחלקות האלה נשרת את הגליל בכל תחומי הרפואה".
שישה אגפים יש היום בבית החולים לגליל המערבי: האגף לרפואה פנימית, האגף לכירורגיה, האגף לבריאות הילד, האגף לבריאות האישה, האגף לבריאות הקשיש והאגף האמבולטורי. בית החולים נמצא היום בדיונים מתקדמים לפתיחת אגף לבריאות הנפש.
"היום ברור", אומר פרופסור שאשא, "שהמקור למחלות הנפש הוא מקור פיזיולוגי והטיפול העיקרי שהחולים צריכים לקבל הוא טיפול תרופתי. אין סיבה לסגור את חולי הנפש במוסדות, כי שילובים בקהילה יכול להיות זרז מצוין להחלמתם".
-בית החולים עוסק גם בתחומים שאינם רפואה ישירה?
"כמובן. בבית החולים לגליל המערבי יש מעבדות מחקר שעוסקות במחקר אפידמיולוגי וגנטי. מחלות גנטיות מאוד שכיחות בגליל המערבי בגלל נישואי קרובים. חוץ מזה אנחנו מקיימים מחקר המטולוגי ויש לנו גם בית חיות קטן עם חיות מעבדה. אנשי הצוות של בית החולים מפרסם כ-50 מאמרים מדעיים בכתבי העת השונים מדי שנה. בנוסף, אנחנו גם עוסקים ברפואת השואה ומקיימים כנסים בנושא בשיתוף מוזיאון לוחמי הגטאות".
היום בית החולים מסונף לבית הספר לרפואה של הטכניון והוא בית חולים אוניברסיטאי לכל דבר. יש בו חמישה פרופסורים והוא מוכר להתמחות בכל המחלקות. כ-70 סטודנטים לרפואה עובדים במחלקות השונות.
-לעיתים קרובות שומעים ממטופלים או מבני משפחותיהם תלונות על היחס מצד הצוות הרפואי בבית החולים. אומרים, שאנשי הצוות עונים בגסות, לא מתייחסים ופוגעים עוד יותר באדם שהוא כבר גם ככה חרד לחייו או לחיי הקרובים לו.
"אנחנו עושים המון סדנאות לשיפור השירות ובשנתיים האחרונות הקדשנו את שבוע שיפור השירות לכבוד האדם. אנחנו עוסקים רבות בשאלות של יחסי מטפל מטופל והיה אצלנו מבצע גדול שנקרא 'כולנו מודיעין'. במהלך המבצע הזה לימדנו את כל אנשי הצוות, שכל אדם שפונה אליהם בשאלה, צריך לקבל תשובה, אם היא לא נוגעת כמובן לסודיות רפואית של אחד החולים. יש לנו מערכת של בקרת איכות שבודקת את האופן שבו מתייחסים לחולים ולבני משפחותיהם במחלקות, ואני מתחייב לכך, שהרופאים שלנו מתייחסים לחולים הרבה יותר יפה מאשר בבתי חולים אחרים.
"יחד עם זאת, אני לא חושב שצריך לדבר עם הרופא ליד החולים. את הרופא צריך לפגוש בחדרו , ולכל אחד מהרופאים אצלנו יש שעת קבלה בכל יום. לא רק זה: כשחולה מתקבל אצל רופא, הוא מלווה על ידי הרופא הזה לאורך כל הטיפול, ואין מצב בדרך כלל, כמו שקורה בהרבה מקומות אחרים, שהחולה עובר מיד ליד. אם החולה נפגש עם רופא בתחילת הטיפול, הוא זה שגם ייעץ לו, והוא זה שינתח אותו, אם יוחלט על ניתוח, הוא זה שיתעדכן בתיק שלו בכל בוקר והוא גם זה שיכתוב את מכתב השחרור שלו".
-בגליל המערבי יש אוכלוסייה מאוד מגוונת. איך בית החולים מתמודד עם זה?
"כיליד בגדד וכאוהב של התרבות הערבית, אני מרגיש את עצמי מאוד בבית בקרב דוברי הערבית, ו-30 אחוז מהרופאים בבית החולים הם ערבים שיכולים לתת שירות לאוכלוסייה ששפת אמה ערבית. רוסית לדאבוני, אני לא יודע, אבל 20 אחוז מהרופאים הם דוברי רוסית, גם הם יכולים להגיש עזרה לאנשים ששולטים ברוסית, אבל מתקשים בעברית. אנחנו חברה רב תרבותית וגם הצוות שלנו הוא רב תרבותי".