מתוך סיפורו האישי של שמשון ריחיים

כסלו תשס"ד – דצמבר 2003

ראשית תולדותיה של נהריה (זיכרון אישי של שמשון וינדמילר – ריחיים)

הגעתי לנהריה בחודש מרץ 1937 בגיל תשע, כל מה שאני מוסר מלפני כן, הינו עדות שמיעה ולאחר זאת אירועים שהעיר ותושביה עברו לפני.

נהריה הותיקה שגבולותיה היו מרחוב קפלן עד רח' חניתה, ומן הים עד הכביש הראשי – שטח זה נקנה ע"י מייסדי נהריה שהיו מר יוסף לוי, זליג סוסקין ושמעון רייך, אשר ייסדו את חברת נהריה, אגודה חקלאית בע"מ, (נהריה משקים זעירים בע"מ מנהל האתר) והם רכשו את שטח המושבה מאת משפחה ערבית אמידה שחיתה בלבנון.

חברת נהריה חלקה את הקרקע למשקים של 2 – 5 – 7 ו- 9 דונם. השם נהריה הוא על שם נחל הגעתון אשר זורם במרכז העיר והוא נקרא בזמנו משפוך.

דרומה מרחוב קפלן היה פרדס של משפחה אירנית (פרסית), ממזרח גבעת אוסישקין היתה מיושבת ע"י בדואים, בקירית עשור של היום היה קיים פרדס ערבי, ומצפון לרחוב חניתה היו מספר פלאחים ערבים. בתחילה היו קיימים הרחובות הסלולים היחידים בלבד: שדרות הגעתון והרחובות הרצל, ויצמן, קפלן וחניתה. הרחובות האלה היו צרים ושמם ניתן להם בתקופה הרבה יותר מאוחרת.

התחילו להגיע העולים המתיישבים הראשונים של נהריה אשר רכשו את חלקותיהם מלפני כן, רובם עוד בשהותם בחו"ל. רובם גרו בתחילה במחסני פח, ורק מאוחר יותר בנו בתים. רב התושבים עסקו בחקלאות. החקלאות הזעירה היתה מבוססת על שטחי ירקות, עצי פרי, לול תרנגולות וגידול עיזים. רק בארבעה משקים היו פרות חליבה, אחד מהם היה של משפחת שטראוס. חקלאות זו לא היתה לה הצלחה, בזמנו הגיע מלבנון ומסוריה ירקות במחירים אפסיים ולא כדאי היה לחקלאי נהריה לאסוף את היבול מן השדות. עצי הפרי שהיו בעיקר תפוחים ואגסים לא התאימו למזג האוויר הקרוב לים והם נבלו ברובם. אצל העיזים פרצה מחלה ורובם מתו. הלול בקושי הוציא את ההשקעות. התושבים חפשו עם השנים, מקורות קיום אחרות, הם לא קבלו כל תמיכה ממוסדות של הישוב היהודי בארץ.

בצפון ליד רח' חניתה היה מחנה של אנשי ביתר, חברי התנועה הרוויזיוניסטית, אשר עבדו כשכירים אצל המתיישבים. במרכז ליד בי"ס ויצמן של היום, היה מחנה אוהלים בהם התכנסו החברים הראשונים של קיבוץ עברון. מוסדות ציבור היו קיימים באותם זמנים במרכז במחסן גדול במקום שבו קיים היום הסופרמרקט, ובמחסן זה היתה חנות מכלת, מקום אספקה של מזון לבהמות ועופות, מקום שבו מסרו החקלאים את התוצרת החקלאית, וכן מקום למיון ביצים. כן התקיים באחד המחסנים פעם בשבוע סרט קולנוע. מאחורי מחסן זה היה ביתן של ההסתדרות ובו מטבח פועלים ואולם להתכנסויות וחדר ישיבות של ועד פועלי נהריה. ליד גשר הרצל, בבנין שבו היה בנק המזרחי, היה קיים מבנה בן שתי קומות כאשר למעלה היתה עמדה ביטחיונית ובתוך המבנה היה משרד של הועד המקומי של המושבה ומאחורנית היתה מרכזיה פרימיטיבית של הטלפונים.

כן קיים היה מגדל המים אשר נבנה בשנת 1936 בו היו משרדים שונים, על הגג למעלה היתה תצפית פתוחה לקהל. מן המגדל היה שרות איתות בין נהריה לחיפה ואל הישובים המעטים שקמו בסביבה. כן היה במגדל בתחילה בית הכנסת הראשון של המקום.

המתיישבים הראשונים של נהריה היו ברובם אנשים אקדמאים יוצאי גרמניה, אוסטריה, צ'כוסלובקיה ויתר ארצות מרכז אירופה. הפועלים במקום היו יוצאי פולין ויתר ארצות מזרח אירופה.

כאשר נכשלה החקלאות המקומית החלו המתיישבים לחפש לעצמם מקורות פרנסה חלופיים וחלקם חזרו למקצועות אשר מהם התקיימו בארץ מוצאם, ואחרים פתחו חנויות זעירות, וחלקם הפכו לשכירים בכל עבודה שנמצאה.

בתחילת שנות הארבעים הוכרזה נהריה ככפר של קייט ונופש והתושבים היו משכירים חדרים לנופשים (דבר שמשום מה נקרא כיום "צימירים"). חוף הים פותח וכן נוסדו מספר פנסיונים ומלונות קטנים לקייטנים מן הארץ. אפילו הנציב העליון, השליט הבריטי הגיע פעמיים לנופש בפנסיון היוקרתי "בית כהן".

בית הספר העממי הראשון של נהריה (כיום בי"ס ויצמן) היה בתחילה רק צריף עץ קטן, ובשנת 1937 נבנו במקום שתי כיתות ראשונות, אשר ביניהן היתה דלת רחבה ובית הכנסת הועבר בשבתות לכתות אלה. המורה הראשון בנהריה מר קורצברג, ולאחר חופשת חג הפסח בשנת 1937 הגיעו לנהריה מר שלמה רילף שהיה משך שנים רבות מנהל ביה"ס, המורה אפרים יואל אשר יסד את הספרייה הציבורית הנודעת בעיר. היו בנהריה מספר תנועות נוער של הזמן ההוא, ובמיוחד פעל מכבי הצעיר. תלמידים שחפצו להמשיך ללמוד בבית ספר תיכון לאחר שמנה כיתות היו חייבים ללמוד בחיפה. בתחילה היו רק שני אוטובוסים ביום בין נהריה לחיפה, וכאשר נוסף רכב שלישי בשעות הצהרים היה חג בעיר. הרשות הרשמית במושבה היה של ועד הקואופרטיב החקלאי, ורק בשנות הארבעים קבלה נהריה מעמד של מועצה מקומית.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייסו רבים מצעירי המקום לחילות הברית למלחמה באירופה. לעומת זאת שהו בנהריה וסביבתה הרבה מאד חיילים מכל הארצות אשר לחמו נגד גרמניה ואיטליה. היו כאן בריטים, אוסטרלים, ניו-זילנדים, הודים, דרום אפריקאים, צ'כוסלובקים, פולנים, קנדים, מארצות הברית ועוד. חיילים אלה בילו הרבה בנהריה, במיוחד בבתי הקפה שהיו קיימים מתחילתה של המושבה, וגם מלון מסעדה טוטי לוי, ויותר מאוחר גם מסעדת פייבלמן וקפה פינגויין. חיילים אלה הסתובבו הרבה במקום והביאו לפרוספרטי במקום, גם בחנויות, וזה דוקא בתקופה הקשה של מלחמת העולם. הרבה תושבים גם כן עבדו כשכירים במחנות הצבא הרבים באזור, חלקם יצאו משם "ברכוש גדול".

המצב הביטחוני בשנות המאורעות 1936 – 1939 היה די מאיים במושבה ותושבי המקום יצאו לשמירה בעמדות ביטחוניות סביב. היתה התקפה קשה של יריות למחרת יום הכיפורים בשנת 1938, אך למזלנו לא נפגעו כאן תושבים. תושבי נהריה סייעו גופנית בעלייה לחניתה באפריל 1938, ושם בלילה הראשון נפל תושב המקום, דויד בן גאון, כן נהרגה תושבת ותיקה של המקום, גב' אלזה דויד בהתקפה על אוטובוס בחיפה. על שם הראשון קיים רחוב בעיר וכיכר העירייה נקרא ע"ש גב' דויד.

העמדות במקום היו בפינה הדרום מזרחית על בית רילף ברח' קפלן, במקום שהוא היום מגרש חנייה של זוגלובק, על המגדל הקטן ליד גשר הרצל, ברח' חניתה, ועוד מספר מקומות ליד הים.

עם ההכרזה על הספר הלבן הבריטי בשנת 1938, אשר הגביל באופן דרסטי את העלייה ואסר רכישת קרקעות מהערבים, אלא בשטחים מצומצמים, אז בא השקט מצד הערבים ומתחילה מלחמת העולם השנייה. כמו ביתר ישובי הארץ הרבה אנשים צעירים גוייסו לצבאות הברית, והיו כאלה שחמש שנים לא ראו את הבית. עוד בשנים 1939-38 הישוב בין השנים 1949-45 הגיעו לחוף נהריה מספר אוניות של העלייה ב' העלייה הלא לגאלית והם ירדו בחוף כאן, וזה היו אניות בודדות אשר פרצו את המצור הימי הבריטי בנהריה שכנו בזמן המלחמה המפקדות העליונות של הצבא הצ'כוסלובקי החופשי, ושל יוון החופשית, של צבא אנדרס הפולני. בנהריה בקרו בשנים הראשונות אישים נכבדים במיוחד מר חיים ויצמן היה כאן מספר פעמים. מלך יוון בקר את חייליו במושבה. נהריה נודעה במהירה כמקום של קייט ורבים מנכבדי הארץ באו להתארח כאן.

עולים רגילים כמעט ולא נוספו לנהריה מאז 1939 ועד קום המדינה היות וגזירות העלייה הבריטיות היו בתוקף עד אז. לכן תקופה זו הביאה לנהריה רווחה כלכלית שהביאו עמם צבאות הברית.

בזמנו היו בנהריה שתי מכוניות פרטיות, האחת של הרופא הראשון הידוע דר' ויידנפלד, כן היו שתי מוניות קבועות בישוב. רב תושבי נהריה רכבו על אופניים והכרנו את מקום המצאם של התושבים לפי האופניים שחנו ליד הבתים. בשנת 1943 בנו חיילי דרום אפריקה את קו מסילת הברזל מעכו לראש הנקרה ומשם עד ביירות. כך נוצר קו רצוף מדרום אפריקה עד צפון צרפת. משנת 1948-44 הופעל קו רכבת נוסעים מנהריה לחיפה והיו לרכבת קרונות לבנים יפים.

הטיפול הרפואי נעשה במרפאה שהיתה קיימת במקום שהיום ככר חיילים ובו שרת דר' ויידנפלד אדמונד והאחות ברכה סימון, כן היה שם הפקיד מר ליטינגר. מטופלים יותר קשים הועברו במונית בדרך לבית החולים הממשלתי, כיום רמב"ם. הבנק הראשון בנהריה היה קופת עם אשר נהפך אחר כך לבנק איגוד לישראל. בשנת 194 החל לפעול בתוך נהריה בקצה שדרות הגעתון בית חולים המקומי בו פעל דר' וייל.

עם סיום מלחמת העולם השנייה ועם הסתלקות רב החיילים מן הסביבה החל במושבה משבר כלכלי רציני והתושבים היו מודאגים. כאשר פורסמו הצעות והחלוטות האומות המאוחדות ביום 29 לנובמבר 1947 בקשר לעתיד א"י היתה תכנית לא לכלול את נהריה במדינה היהודית המוצעת, דבר שגרם למצב רוח קודר במושבה, וחלק רצה לנטוש את המקום אך מוסדות הישוב לא אפשרו את העזיבה. עם פרוץ הקרבות נותקה נהריה מיתר ששת הישובים של הגליל המערבי מן הארץ ע"י סגירת עכו שהיתה כולה ערבית. הקשר היחיד החוצה היה ע"י ספינות גוררות מחיפה אשר בה הובאה אספקה למקום. כה גדולה היתה ההתקפה על שיירת יחיעם במס 1948 אשר בה נפלו 47 חללים, רובם מן הקריות אך גם תושבי נהריה ביניהם.

צעירי נהריה התעסקו הרבה בספורט הימי אשר החל בשנת 1943 ע"י החבל הימי של ישראל ואחד המדריכים הראשונים היה שמואל טנקוס, לאחר מכן מפקד חיל הים. הנהריינים הותיקים, למרות תנאי הקיום הקשים לא התנזרו מפעולות תרבות שונות. במיוחד זכור לנו הצגת הנהרידה. היה בנהריה בתחילה רופא שיניים אחד דר' וייל. היתה קיימת תחנת משטרת הישובים אשר מגויסיה שמרו על הביטחון הפנימי והם הוסמכו ע"י השלטונות הבריטיים אך הם היו גם כן קשורים עם מוסדות הישוב ועם ההגנה. מסביב לנהריה היו קיימים הישובים שבי ציון, רגבה, קיבוץ עברון, קיבוץ יחיעם, מצובה, חניתה ואיילון.

ביום הקמת המדינה 14.5.48 הצליחו כוחות ההגנה לפרוץ את הדרך דרך עכו ויומיים אחר כך נכבשה העיר עכו ורב תושביה ברחו ללבנון. עם קום המדינה היו במקום 1200 תושבים. הגידול בשטח העיר ובמספר התושבים החל עם העלייה הגדולה בשנות החמישים.