תחילתו של היום לא בשרה טובות. אנדריאס היה נחוש בדעתו להשלים את שיעורי הבית בלטינית ברכבת, בדרך לבית הספר. אך ברכבת מלאת התלמידים הוסחה דעתו לעניינים הרבה יותר מעניינים וחשובים מהשיעורים בלטינית. כעת מלאה אותו חרדה מהצפוי לו בשיעור הלטינית. המכה לא אחרה לבוא, במחברת שהוחזרה לו ע"י עשו, המורה ללטינית, טבוע שוב הציון "מספיק בקושי". נבצר מבינתו של עשו להבין מדוע לבחור הזה אין שום רצון ללמוד לטינית וזאת בשעה שאחיו סיים את בחינת הבגרות בלטינית בהצטיינות.

גם אבא לא הבין זאת. אנדריאס, בידו מחברת הלטינית ובלבו פחד גדול מהבאות עליו, התקרב אל אביו שישב על ספסל האבן רכון מעל בריכת הדגים בגינה תוך מאמצים לקבוע אם החתול שוב אכל דגי זהב לארוחת הצהריים. במשפחה יוחסה חשיבות רבה להשכלה וידיעת הלטינית הייתה חלק ממנה. אבא היה מסוגל, ללא הרהור, למנות את השמות הלטיניים של כל היונקים האירופיים.

בבית שלטה משמעת פרוסית, שהרי בסופו של דבר שרת אבא כקצין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. לכן, לא היה זה מפתיע, אם כי בלתי צפוי, כאשר אנדריאס חטף סטירת לחי מצלצלת שבעקבותיה מצא עצמו פתאום יושב בתוך שיח אגוזי הלוז. את ענפי השיח הישרים כסרגל הכיר אנדריאס היטב בהיותם גמישים היוו הם את חומר הגלם לבניית קשתות וחצים. אך מזווית זאת בה היה ישוב כעת, לא ראה את הענפים מעולם.

בקול רועם וזועם הכריז אבא: "די, מספיק אין יותר גימנסיה מעתה תלך כשוליה ללמוד מקצוע"! בעצם תגובה בהחלט מובנת. " הילד הזה חוזר בפעם השנייה על כיתה ז ואינו מסוגל ללמוד בעל-פה מספר קטן שלפעלים לא שגרתיים בלטינית, כל מה שיש לו בראש זה רק שטויות". אבא הבין כמובן שסטירת לחי אין בכוחה לרפא טיפשות אבל הוא היה בטוח שהסיבה האמיתית היא העצלות וחוסר הרצון של אנדריאס.

אחרי זמן מה ולאחר שאמא דאגה להרגעת הרוחות, התקיימה שיחה רצינית:
"בני, אתה יושב בכיתה ז בפעם השנייה, הזדמנות שלישית לא תינתן לך, כבר התעניינתי בדבר ( כלומר ה"זקן כבר היה מוכן לכך ) ובידך הבחירה, שוליה בבית חרושת לאריגה או שוליה במסגרייה". להכרעת השאלה הזאת לא נזקק אנדריאס אפילו לשניה וכך הגיע כשוליה למסגרתו של לומן אלברט.

בית המלאכה של לומן היה במרחק 200 מטר מהבית, סמוך לכנסיה הפרוטסטנטית, במרחק הליכה של 2 דקות. רשמית נאסר על לומן לקלוט נער יהודי כשוליה. אבל זאת הייתה עיר קטנה ולומן קבל הזמנות לבצוע עבודות עבור בית החרושת של אבא ומלבד זאת, באופן מעשי הוא כמעט לא היה צריך לשלם לו משכורת – מה יכול להיות רע בזה? כך קרה שאנדריאס, מכאן ואילך, במשך שנתיים וחצי הלך כל בוקר 2 דקות ברגל לבית המלאכה במקום הנסיעה ברכבת התלמידים לבית הספר וגם קיבל שכר "מלכותי" של 3 מרק.
בחודשים הראשונים הצטמצמה עבודתו בהבאת בירה מהפונדק, הגשת הכלים לשוליה הראשי ואפילו בהסעת תוכן בור השופכין בעגלת יד אל שדה תפוחי האדמה של לומן. בימי שבת הותר לו אפילו לנקות את המחרטה.

לא קל לעמוד על הרגליים שמונה או תשע שעות ביום, חשוף למצבי הרוח של השוליה הראשי. הנס, השוליה הראשי לא היה אנטישמי, הוא פשוט רצה להשתחרר מכל מטלה בלתי נעימה וכאן שימש לו אנדריאס לגואל. ברור מאליו שלאנדריאס אסור היה עדיין לבצע עבודות עצמאיות, אבל ניתנה לו ההזדמנות ללמוד הרבה. הוא למד להבעיר את אש הנפחייה ולשמור עליה. הוא למד לדאוג לכך שהברזל המלובן לא יישרף. היה עליו לטפס על פיגומים לשם התקנת חלונות ברזל ותיקון מסועי החציר במתבנים. גם אופניים תוקנו, כי בבעלותו של לומן הייתה גם חנות לאופניים, בה ניתן היה לרכוש אופניים מתוצרת "מילה". הוא ודאי לא ישכח לעולם, שאחד משני שוטרי הכפר, האדון בויקנהנס, דחף לידו 10 פפנינג לאחר תיקון מוצלח של תקר. בויקנהנס לא רצה להחמיץ את ההזדמנות לכבד את בנו של ד"ר מאייר בתשר. הלז אומנם הסמיק בחוסר נוחות אבל את הכסף דחף לכיסו, אחרי הכל עבור מנת גלידה זה מספיק!

1935 – החיים אצל משפחת מאייר נעשים יותר ויותר קשים. בסופו של דבר אבא נסע לפלסטינה לחפש אחר מקום אליו אפשר יהיה להגר ולהימלט. דבר המשא ומתן הקשה על מכירת הבית ובית החרושת כמעט ולא הגיע לאוזניו של אנדריאס. דאגותיו הצטמצמו סביב ניקיון אצבעות ידיו לאחר העבודה וסביב הסתרת מעשי הקונדס אותם ביצע עם חברים, שלמרות הכל נשארו נאמנים לו. לו התגלו מעשי הקונדס של אנדריאס, היו מערימים קשיים רבים בפני אבא.

באמצע שנת 1937 החלה מלאכת האריזה על כל הקשור בה. באותה העת עוד ניתן היה להוציא רהיטים מגרמניה. אבא גם הגה את הרעיון הגאוני לקחת מערכת כלים עבור מסגרייה, לשם מה שלח את בנו ללמוד מסגרות? על אנדריאס הוטלה ההכנה של רשימת הכלים הנחוצים. היו אלה כלים אותם ניתן היה לרכוש ללא כל בעיות בחנות כלי העבודה של אולטרוגה בבילפלד מלבד עגלה עבור הרתכת. ללומן נמסרה הזמנה לבניית עגלה כזאת והוא מצדו הטיל את הביצוע על השוליה אנדריאס. כך קרה שעגלה זו הייתה עבודתו הראשונה של אנדריאס אותה בצע באופן עצמאי לחלוטין. הבעיה שהתעוררה הייתה בעיית הגלגלים לעגלה אך לומן מצא גם לזה פתרון. הוא אסף שני גלגלים מברזל אותם מצא באתר לאיסוף גרוטאות, היו אלה גלגלים ששימשו בעבר כלי חקלאי כל שהוא. הגלגלים היו אמנם מעט כבדים וגם יותר מדי גדולים אך יחד עם זאת עמידים בפני כל בלאי ובעל אתר הגרוטאות שמח להיפטר מהם.

בהרבה מרץ ושקידה וייעוץ מלומן המומחה, נבנתה עגלה לתפארת אם כי קצת יוצאת דופן בצורתה אבל יציבה ומצוידת גם בשרשרת לקיבוע מיכל החמצן. לסיום נצבעה העגלה בצבע מיניום אדום. כך התווספה העגלה אל הרהיטים והכלים שנארזו באחד משני הליפטים ( כך קראו אז למכולות) ואת אור היום שבה לראות רק בסוף המסע הארוך עם הגיעה ליעדה – נהריה.

לאחר סיום המסע לפלסטינה דרך איטליה, שם לא החמיץ אבא שום ההזדמנות להראות לבנו מספר חורבות, שהרי אין כמו השכלה, המתינו כעת המאיירים להגעת רכושם. עתה הוצבו שני הליפטים זה על-יד זה במרווח של 6 מטר זה מזה. את החלל שנוצר ביניהם כיסו בגג מפח גלי וכך נוצר מקום מצוין עבור המסגרייה – לא נותר אלא להתחיל במלאכה. ליפט אחד שימש כמשרד וכמחסן, ליפט שני הפך לדירתו של אנדריאס. גודל הדירה היה בסה"כ שני מ' ועשרים ס"מ על חמש מ' ושני מ' גובה. בקיץ ניתן היה בקלות לטגן ביציות על גג הפח הלוהט ובחורף הגשום הפך הגג לתוף-פח מחריש אוזניים.

האח יוסטוס שהיה בפלסטינה לפני ההורים ואנדריאס, הצטרף כעת למשפחה. שני האחים פתחו יחד את מסגריית "י. את א. מאייר" בנהריה והתחילו לעבוד. לומן אלברט היה מתפקע מצחוק לו ידע שהשוליה שלו פתח מסגריה משלו – אז מה שיתפקע! ולמשפחת מאייר הייתה סיבה טובה לצחוק על בעיותיו של בנם בשיעורי הלטינית כי איזה תועלת הייתה לאנדריאס מעוד שנתיים- שלוש של עינויים עם לטינית.
נהריה כללה אז מספר קטן של בתים בנויים בתפזורת על שטח רחב עם רשת רחובות טובה. למתיישבים, כמעט כולם אקדמאים – רופאים משפטנים וכד', היה מושג קלוש ביותר על חקלאות ועל עבודה גופנית בכלל. בנתונים אלה הייתה המסגרייה הדבר הנכון בזמן ובמקום הנכון. ההכנסות מהמסגרייה היו צנועות למדי כי מספר התושבים היה עדיין קטן ולא וכספם אזל, אבל כתוספת להכנסות מהלול הייתה זאת עזרה לא מבוטלת.

בית המלאכה היה מצויד היטב והרתכת ניצבה בגאון על עגלת הריתוך האדומה. למרות משקלה הרב, הסיעו אותה אל אתרי הבנייה, אל מחלבת שטראוס ואל כל מקום אחר בו נדרשה עבודת ריתוך.

אחרי 1948, לאחר ששם המדינה הוסב ל"ישראל", הגיעו הזמנות רבות להנחת צנורות. יעדי ההזמנות היו במרחק של קילומטרים רבים וכך גם אורכם. לביצוע הזמנות כאלה הועסקו מנדי ויינראוך וסוסתו "בובה". כך הוסעו הכלים בעגלתו של ויינראוך ממקום עבודה אחד לשני. מאחר והנחת הצנרת התבצעה בשדה פתוח שהקשה על השמוש בעגלת הריתוך, נשארה זאת יותר ויותר בבית עד שלבסוף מצאה את מקומה בערמת הברזל הישן שנאסף במשך השנים.

היות והגלגלים לא שומנו בשמן סיכה הצטברה החלודה בין הגלגל לציר כך שגלגלי העגלה הפסיקו להסתובב והעגלה יצאה מכלל פעולה. העגלה החלודה כמעט ונשכחה עד שביום בהיר אחד הגיע האדון רפפורט אל אנדריאס ובלבו משאלה; הוא רוצה להזמין שער לגינה שלו אבל לא שער רגיל אלא שער עם "פפיף" כלומר, שער עם צורה מיוחדת. אנדריאס הוריד את מכונת הריתוך מהעגלה, עליה הוסעה במשך שנים רבות, ובלי הרבה התלבטויות חתך במבער את הציר קרוב מאד לגלגל.מברזל עבה ושטוח הוכן זוג צירים חזקים שרותכו אל הגלגל. בכניסה לגינתו של רפפורט יצקו בבטון שני צינורות בעובי 3 צול, אל אחד מהם הולחם ה"זכר" של הציר ועליו נתלה הגלגל והנה ראו שער גינה עם "פפיף"! בריח חיבר את השער לצינור השני בצורה שאפשרה את נעילת השער במנעול תלייה. את תיבת הדואר ועליה מספר הבית, חיבר אדון רפפורט בעזרת חוט ברזל בעצמו לשער כמובן בצורה לא מקצועית – אך מהיכן יהיה לאדון רפפורט ידע מקצועי? הוא הרי אפילו לא הכיר את לומן אלברט!

כך התנועע לו הגלגל, לכאן ולכאן בין פתיחה לסגירה מבלי להסתובב עוד לעולם בעוד עמיתו, הגלגל השני, ממשיך להעלות חלודה על ערמת גרוטאות הברזל. בהוראתם של הרפפורטים, טופל השער באחד הימים ונצבע בצבע אדום זוהר, אך צירי השער לא שומנו מעולם. וזאת למה? כי החריקה המחרידה שיצאה מצירי השער שמשה לרפפורטים, אבל גם לשכניהם, כהתראה מוקדמת שמשהו נכנס לגינה.
ואז הגיע היום בו אנדריאס ארז את חפציו, מכר את ביתו ועקר לכפר-ורדים יחד עם בית החרושת שהקים לפני שנים רבות, ביחד עם אסתר שלו, הפך את המסגרייה לבית חרושת לזכוכית. לעקירה מנהריה היו מספר סיבות: בית החרושת נזקק להרחבה דבר שהיה בלתי אפשרי לביצוע בנהריה. נוסף גם הרוגז של אנדריאס על ראש עיריית נהריה שהרבה לכרות את העצים ברחבי העיר. נהריה כבר לא הייתה מה שהייתה בעבר, גם הבנייה בעיר הלכה והצטופפה ולבסוף האקלים בכפר-ורדים הרבה יותר נעים. כעת בנוי ביתו בגובה של 630 מ' מעל פני הים ואין שם את הלחות הימית ממנה סובלים בנהריה.

שנות המלחמה הרגילו את אנדריאס שלא לזרוק דברים בקלות, מי יודע מתי יזדקק לדבר זה או אחר שוב ואולי אי אפשר יהיה להשיג אותו כלל. גישה זאת כל כך טבועה בדמו, שגם בגיל 75, בעת ההעברה לכפר-ורדים, לקח אתו חפצים, שאדם אחר לא היה זורק לעברם אפילו מבט חטוף אחד. כך הגיע לכפר-ורדים גם הגלגל החלוד מערמת הגרוטאות. הגלגל מצא את מקומו בגינת הבית והיום אחרי 5 שנים הוא עטוף כולו בתפארת פרחים. הגלגל יכול להמשיך ולהחליד עוד 100 שנה ולא יקרה לו כלום, הוא מוצק ועמיד כפי שהיה "בצעירותו".

בניגוד למאיירים, המשיכו הרפפורטים להזיע בנהריה, עד שיום בהיר אחד החליט בנם שאין זה מן הראוי לתת לאב בן ה90- ולאישתו להמשיך ולהזיע ולקח אותם אליו לברלין. את הבית והקרקע בנהריה מכר.
אדון רפפורט, למרות 90 שנותיו, לא היה מוכן להיפרד לעד מאותם חפצים שהיו יקרים ללבו. הוא בקש להעבירם בליפט לברלין. על נופי המסכנה הוטלה מלאכת המיון והאריזה וגם כל הקשור בחיסול תכולת הבית. כך יצא לו הליפט עם חפציו של רפפורט לדרך והפעם בכוון ההפוך.
"את השער אתה יכול לבוא ולקחת אם אתה רוצה" אמרה נופי לאנדריאס "אבל עד ל31- בדצמבר כי ב1- בינואר זה יהיה שייך לאחר".

כבכל שנה כך גם בליל סילבסטר זה אמורים אנדריאס ואסתר להיפגש עם אחרוני ידידיהם, אחרוני היקים – "המוהיקנים האחרונים" ולחגוג עוד פעם את כניסת השנה החדשה. בשעה שמונה בערב נסעו השניים את 20 הק"מ מכפר-ורדים לנהריה במכוניתם הישנה, -הסטיישן, כאשר בתא המטען מונחים כלי עבודה מעטים.

כגנבים באישון לילה עצרו לפני השער האדום. במספר תנועות של ששים שנות מקצוע הוריד אנדריאס את השער מהצירים ובעזרתה של אסתר דחפו אותו אלכסונית לתוך תא המטען. אין זה פשוט לבני 80, שער שמשקלו 45 ק"ג. קצת מזיעים אך מאד מרוצים הגיעו השניים בזמן למסיבת הסילבסטר.

מאז ניצב השער, או אם תרצו הגלגל, בולט בצבעו האדום, שעון על הגדר בכפר-ורדים. ואילו השני נשען על הסלעים בצדו האחר של הבית - חלוד ומוסתר בין הפרחים. השניים כל כך קרובים זה לזה, האם ייפגשו אי פעם? בעצם גם כאשר נסעו בצוותא בדרכי עולם, לא נפגשו אף פעם. השניים התגלגלו במקביל זה לצדו של זה במרחק ובכוון אותם ציוה עליהם אנדריאס.

תיבת הדואר מפח של הרפפורטים נוקתה ונארזה בקפידה תוך השארת התכולה, מספר עלוני פרסומת מנהריה ונשלחה כהפתעה אל הרפפורטים ליום הולדתו ה90- של האדון רפפורט. שיתעוררו אצלם מעט געגועים!

אנדריאס מאיר
כפר ורדים
מרץ 2001