מבט מצועף וישיר / לאה סיני – ציורים
ד"ר פנינה רוזנברג

"גרוש קפריסין" – מעין מבוא

בסוף חדש פברואר 1947 יצא מהנמל השבדי טרלבורג ((Trelleborg, ספינה ששמה במקור היה אולואה (Ulua), ואשר שונה בלב ים ל"חיים ארלוזורוב" (כמחווה למנהיג הציוני שנרצח על ידי יריבים פוליטיים בתל אביב בשנת 1933). בספינה זו הצטופפו כשבע מאות וחמישים פליטים ופליטות, ניצולי השואה, שביקשו להגיע לחוף מבטחים.

חלק מהמעפילות היו נשים ששוחררו ממחנות ריכוז שונים והובאו לשבדיה במבצע שאורגן על ידי הרוזן פולקה ברנדוט (Folke Bernadotte), דיפלומט ואיש בית המלוכה השבדי, שלזכותו נזקפים הצלתם של אלפי אסירים ממחנות ריכוז בגרמניה ושחרורן של אלפי נשים מהמחנות ראוונסברוק (Ravenscrück) וברגן בלזן (Bergen Belsen), שהועברו לשבדיה באוטובוסים לבנים - אותן נשים כונו "בנות ברנדוט". אחת מאותן בנות הינה לאה (לזר) סיני.

אולם חלום חוף מבטחים לא מיהר להתממש. משהתקרבה ספינת המעפילים לחופי חיפה היא שולחה על ידי הבריטים למחנות מעצר בקפריסין. באופן בלתי צפוי, דווקא שם, המשיכה לאה לזר (סיני) לפתח את כישרונה האמנותי. זה קרה בסדנת אמנים שהוקמה במחנה המעצר, ואשר הייתה מסונפת לסמינר להכשרת מדריכים ע"ש פנחס רוטנברג שנוסד באי. סדנת האמנות נפתחה ב-1947 ונוהלה על ידי הצייר נפתלי בזם, ממורי "בצלאל" (שלווה ברעייתו האמנית חנה) ולאחר מכן על ידי הפסל זאב בן צבי. בזם לימד ציור, חיתוך בלינוליאום וגילוף ובן צבי, הקנה יסודות בעבודת חריטה ובפיסול בגבס ובאבן. סיני עצמה התמחתה בטכניקות.

למרות תנאי הלימודים הקשים, החשיפה המתמדת לחום הקיץ ולקור ולגשמי החורף, הלימודים עוררו עניין רב והתלהבות בקרב הכלואים ומוריהם, שזוכרים תקופה זו, כבעלת משמעות רבה בחייהם.
החריצות, ההתלהבות והיצירתיות הניבו תוצאות מרשימות. בזם יזם והוציא לאור את "גרוש קפריסין," אלבום מהודר הכולל עשרים ושישה הדפסי לינוליאום, כל אחד פרי יצירתו של אמן-תלמיד אחד, המתארים אספקטים שונים מחיי היום יום שלהם באי . אחד מדפיו הראשונים של האלבום מוקדש לצוואה הרוחנית של פנחס רוטנברג, לא רק כמחווה למפעלו החינוכי אלא גם כעידוד וכחיזוק לכלואים במחנות בקפריסין:

בין אם נרצה
ובין אם לא נרצה
אחים לצרה אנחנו
נבינה זאת ונהיה
אחים לחיים וליצירה
לפעולה ובנין
מתוך צוואתו של פנחס רוטנברג ז"ל.

רשמי מסע במרחב ובזמן

ארבעים מציוריה של לאה סיני מוצגים בתערוכה, שנאצרה על ידי אוצרת גלריית מגדל המים, מירב יוסף. ארבעים ציורים עומדים בתואם סמלי עם ארבעים שנות הנדודים של בני ישראל במדבר סיני עד הגיעם למחוץ חפצם.

חלק מהתמונות מתוארכות ואחרות לא – כאילו מבקשת האמנית להביע בכך את היותן עבודות בתהליך יצירה שטרם הסתיים. הן מצויות בתהליך של דיאלוג מתמשך בין האמנית לפרי יצירתה, המוסיפה שכבה, מעבה צבע, משנה גוונים והופכת אותן למעין רבדים בממצא ארכיאולוגי, החושף כל פעם טפח אחר מההיסטוריה האישית-אמנותית של היוצרת.

מתוך ביתה יוצאת האמנית למסעות - מסעות בזמן ובמרחב. לא אחת אינה מרחיקה לכת; היא מציירת את העץ שליד ביתה, את בית השכן העובר שיפוץ וכך הוא לובש צורה ופושט צורה, עד שהוא נראה כאלמנט העומד במקום על זמני ואל מקומי – רווי בצבעים ובצורות פנטסטיות.

מהנוף המשקיף מביתה בנהרייה עוברת סיני למראות אחרים – מערת הפעמון, מבצר יחיעם, עכו וצפת – כשהכול משתקף מנקודת מבטה הייחודי. היא מישירה מבט אל המציאות, מסתכלת בה במבט בוטח, אך זהו גם מבט רווי סוד וחידה.

סיני, שהשתלמה בין השאר בטכניקת האקוורל בסטודיו של זריצקי, מתעתעת בצופה. את הנופים המוכרים, היא מציירת בצבעי שמן, שלא אחת נראים באווריריותם כצבעי מים. היא מכסה את המראות המוכרים במעין צעיפים דקיקים, בצבעוניות שקופה, ומקנה להם מימד מסתורי ומעמידה בפני הצופה כתב חידה. המראה העולה מהתמונות הוא בו זמנית מוכר וזר, ישן וחדש – דבר ההופך את יצירותיה לחוויה וויזואלית מאתגרת.

ציורי הנוף שלה מוחתמים בחותם ייחודי של האמנית; למרות שאין בהם נוכחות של דמויות, הם משדרים תחושות אישיות-יחידניות. נראה בהם סמטאות הנעלמות לתוך האין, בתי אבן מתמוססים לעבר נקודת מגוז, והופכים לנקודת אור גדולה ובוהקת ומבנים הנמצאים בכמה מישורים – מציאותי ומיסטי כאחד.
אחת היצירות הבולטות מסדרת הנופים מתארת את נוף צפת בצבעוניות כהה, מעט מסתורית ואפופת תעלומה. בהשראת ציוריו של האמן האמריקאי דוד סלי, נוספו לציור רבדים נוספים: סיני "הדביקה" ליצירה ציורי טבע דומם ופרחים בצבעוניות עשירה וחמה, העומדת בניגוד חד לרקע הכהה של עיר האר"י. ההכלאה שבין סצנות הפנים המציגות אלמנטים ביתיים, אישיים וחמימים – לקירות בתי העיר הכהים והקודרים – מחייבת קריאה אחרת של כל מרכיבי היצירה החדשה. החוץ המיסטי, המאיים מעט, מקרין על מראה הפנים המתאר אלמנטים מוכרים ואינטימיים – ומשחק ה"חוץ"/ "פנים" – הופך למעין תמונת מראה מהופכת.

מתוך החוץ חוזרת סיני פנימה – למרחב הביתי, האינטימי, המוגן. בדיוקן מרגש המנציח את בתה של האמנית, נשקפת אישה צעירה יושבת ליד שולחן, כשכפות ידיה מסתירות את פניה. גם ציור זה, העשוי בצבעוניות חמה, המגדיר את כל המתואר בברור, מעביר תחושה של סוד, של מסתורין. המתח בין האווירה הביתית החמימה לפנים המכוסים מעלים הרצון לחשוף את החידה, לפענח את העולם הנשי המוצנע
לא רק את בני משפחתה מכסה סיני בדוק מצועף. נשים קשות יום היה נושא תערוכה שהתקיימה בבית אגודת האמנים בחיפה לפני מספר שנים. לתערוכה זו הכינה האמנית מספר יצירות בהן מתוארות נשים שפניהן ספק מכוסות בצעיף/ ספק נראות בברור, ספק אישה ספק גבר.

הדואליזם והמתח בין מה שנראה ומה שמוסתר, הוא אחד הרכיבים המרכזיים בשפה האמנותית של סיני.

העבר שלא עובר

ההיסטוריה האישית של האמנית, החוויות האישיות הקשות שחוותה באירופה הנאצית, אינן מועלות במישרין ביצירותיה, אולם נראה שהיא נוכחת בכל והיא מוצאת ביטוי בצורה מפתיעה ובלתי ניתנת לצפייה מראש, דווקא בתיאורים האמורים להיות הרמוניים.
דיפיטיכון שנעשה בהשראת ביקור במערת הפעמון מציג את העולם רב פנים של האמנית; קו אלכסוני, אדום בוהק, מפריד בין המשטח העליון, הבהיר, למשטח התחתון, הכהה. האם זהו נהר הדם והאש החוצץ בין עולם האתמול לבין ההווה? האם אין הקו הגיאומטרי הקר, המחושב, המבודד את כל אחד מהעולמות, רמז ללהבות השאול ששרפו והשמידו ללא רחם את העבר האישי של האמנית? את העבר הקולקטיבי של יהדות אירופה?

העבר אינו מרפה. הוא קיים נוכח ברמיזות ובאסוציאציות. הוא מתפרץ בציור משנת 2003, המתאר רחוב עזוב. הרחוב ריק מאדם. כמו בציוריו המנוכרים של האמן דה קיריקו. זהו רחוב אלים ואכזר, הנטען במשמעות אישית יותר, כאשר למדים שהוא נעשה בהשראת ה"פסנתרן", סרטו של רומן פולנסקי. הסרט, מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של ולדיסלב שפילמן, שהיה פסנתרן מחונן ששרד מאורעות השואה בוורשה הכבושה, תוך שהוא מתגורר חלק מהזמן בבית נטוש, כחיה במצוד, שהצייד/הרוצח אורב לה בכל פינה, ומעלה, ממש כציורה של סיני, את תחושת חוסר האונים של האדם הנרדף מול האכזריות הנאצית.

סיני שוזרת בציורים לא מעטים, ברמז מאופק מאוד, פסי רכבת - סממנים, שהפכו עם הזמן להיות סמלי שואה. לכאורה הם מצויים בפינה "נידחת" של הציור, כאילו והאמנית אינה רוצה שיהיו בקדמת הבמה. היא מבקשת לעמעם אותם, לרכך אותם – הם מעוקלים ומתפתלים – כצורות אורגניות. אולם אותם סמלים מיכניים של תעשיית הרשע נוכחים וקיימים. הם מהווים חלק מהמרקם של היצירה ושל האמנית. בדומה למוסיקאית, יוצרת סיני ווריאציות שונות על הנושא – בחלקן הן דומיננטיות יותר באחרות הן מצועפות ומוסתרות, ומבקשות להיחשף בעדינות ובאיטיות.

סיני מזמינה את הצופה ביצירותיה להצטרף למסע לא קל: בכישרון רב היא מוסיפה ומוחקת, תופרת ופורמת ובעיקר חושפת טפח ומסתירה טפחיים. אולם סיני גם מנחה את הצופה. היא מפזרת צופנים ביצירותיה, קודים המסייעים מעט לפענוח החידה, תוך שהיא ממשיכה ל"תעתע", לסקרן ולחדש.
ביצירתה סיני מרגשת בלי להיות סנטימנטאלית, מנכיחה את עבר השואה, בלי דרמטיזציה. היא מספרת את סיפורה האישי הנשזר בהיסטוריה הקולקטיבית, בקולה היחידני וצובעת אותו בפלטת הצבעים הייחודית לה. מבעד לצעיפים הרבים בהם היא משמשת בציוריה, מסתתרת דמות של אמנית רגישה וקשובה, עכשווית מאוד אך גם בעלת זיקה מתמדת ומתמשכת לעברה.

חיפה, אוגוסט 2008

לאה סיני

נולדה והתחנכה בהונגריה
ניצולת שואה, שייכת לניצולי ילדי הרוזן ברנדוט משוודיה (אחיין המלך).
למדה ציור גרפיקה ורישום בשטוקהולם
בשנת - 47 עלתה לארץ דרך קפריסין ולמדה אצל האמן נפתלי בזם.
בין השנים 1949 – 1951 למדה בארץ אקוורל אצל האמן יוסף זריצקי ז"ל.
החל משנת 1986 מציירת בכיתת יוצרים – ציירים במתנ"ס בית ראסל בהדרכתו של האמן פליקס לחוביץ'.
בשנת 2004 זכתה בפרס ובאות הוקרה יוקרתי ממוזיאון "הילד היהודי בשואה" יפן, בעקבות תחרות בין אומני אגודת הציירים והפסלים חיפה. עבודותיה נתרמו למוזיאון ביפן.
בראשית דרכה, ציירה ריאליסטי באקוורל, ובהדרגה עברה למופשט בשמן.
תערוכות יחיד:

• 1989 – מתנ"ס נהריה
• 1994 – היכל התרבות נהריה
• 1999 – היכל התרבות נהריה
• 2001 – בית האמנים "שאגל" חיפה
• 2005 – היכל התרבות נהריה
• 2003 – מרכז קהילתי עכו
• 2008 – גלריית מגדל המים נהריה

תערוכות קבוצתיות:

• 1986 – 2008 בית ראסל נהריה
• 1987 – 2008 מוזיאון עיריית נהריה
• 1997 – 2008 בית שאגל חיפה
• 1998 בנייני האומה ירושלים
• 2002 קסטרא חיפה
• 2003 מרכז תרבות יהודי – ניו ג'רזי
• 2006 קסטרא חיפה
• 2006 תערוכה ניידת "פיליפ גראר" ירושלים
• 2007 תאטרון חיפה

אות הוקרה – "מוזיאון למרכז השואה" יפן

בשנת 2004 זכתה לאה סיני באות הוקרה יוקרתי ובפרס הראשון מעמותת ידידי בית שלום יפן-ישראל על חמשת היצרות כתרומה ל"מרכז להוראת השואה בפוקויאמה (הירושימה) שביפן.
האירוע התקיים במוזיאון לוחמי הגטאות במעמד מר מקוטו ( MACCOTO) מנהל המוזיאון, יפן.

מדברי האמנית לאה סיני:

"ב – 5 ציורי (סדרת תמונות) המנציחים את זיכרונותיי המרים מיום גרושי מביתי (מהגטו) בקרונות ותחת שמירה קפדנית עד ירידתי לתחנת אושיוויץ."

הציור הראשון (ימני עליון): "פת הלחם האחרונה"

ילד מחזיק בשתי ידיו בצלחת פח, פרוסת לחם יבשה שקיבל באותו יום בטרם ייחרץ גורלו. פסי הרכבת המתפתלים לכיוון המחנה מובילים רכבות נוספות עם קורבנותיהם.

הציור השני (שמאלי עליון): "הפרידה בין האם והילדים"

האם נושאת את תינוקה על זרועותיה ולידה הבת היותר גדולה שיודעת שכאשר תתקרב לסלקציה (מיון) לא תשארנה ביחד אם יש מזל פונים שמאלה ולא ימינה לתאי הגזים.

הציור השלישי (ימני תחתון): "החידלון"

שני הילדים הכחושים והעייפים יושבים בדממה וללא כוח נפשי ופיזי. על בגדיהם הטלאי הצהוב "מגן דוד" ואפיסת כוחות כאשר מול עיניהם החושך הנצחי, חוסר התקווה, הרעב והמצוקה – מנת חלקם.
הציור הרביעי (שמאלי תחתון): "ילדים לדרכם האחרונה"
קבוצות ילדים שהופרדו מהוריהם מובלים תחת השגחה כבדה על ידי חיילים גרמנים המכוונים את נשקם לילדים.

הציור החמישי (תחתון) : "הדרך לגורלם המר"

בין גדרי הטייל המחושמלים והגבוהים, שורות ארוכות של הורים ילדים זקנים ונכים מוגבלים, עם חבילותיהם הדלים כאשר מעל ראשם השמיים מכוסים עם עשן שחור וכבד.