מבוא היסטורי לאוסף התמונות של אנדריאס מאייר.

מבוא זה נכתב ללא שימוש באסמכתאות. הוא מתבסס על 70 ראיונות ושיחות אישיות, אותם ניהלתי עם נהריינים ותיקים, מייסדים בני הדור הראשון והשני. כמו כן השתמשתי בספרות מגוונת מימיה הראשונים של נהריה, ראה נספח מצורף.

קלאוס קרפל

כל המסמכים המצולמים של המצגת נאספו על ידי אנדריאס מאייר במשך שנים אחדות. הם גם נסרקו ותוקנו על ידו. הצילומים צולמו בחלקן ע"י אנדריאס מאייר וחלקן ע"י אחיו יוסטוס ואביו דר' אוטו מאייר. את החלק הארי של אוסף הצילומים הוא קבל ממספר רב של תושבי נהריה ותיקים אשר חוו בעצמם את התקופה ההיא. ביניהם בעיקר סאשא בליצבלאו קולי וויידנפלד, כרמלה מזורסקי, דר' פריץ וולף, רותי גרטנר -להמן, עזרא רייך, זיגמונד צווייג, חוה וכטל-פלדהיים, לאה תדהר-נוטמן, גד שטיין, באטה וינטר-רוזנטל, חוה פלאוט, יהודית לייזרוביץ-דויטש, אביבה נהרי-אדלר, נעמי בר-סלע-איזקזון, יוסי אטלינגר, דוד וחנה לכצינר- אורן, אלף רולף, ואלי פופר, עדי כהן, ראובן מסכית, סטף ורטהיימר, יונתן מולר, רעיה שטראוס, הארכיון בבית ליברמן, הארכיון הציוני המרכזי ואחרים.

אני מתנצל בפני כל אחד שאת שמו שכחתי מלהזכיר.

כל הצילומים צולמו באקראי והמצג אינו מתיימר להיות מושלם לדברי ימיה של נהריה.

המבוא ההיסטורי כמו גם המבוא לחמש עשרה הקטגוריות חוברו על ידי ההיסטוריון דר' קלאוס קרפל מהעיר התאומה של נהריה – בילפלד. אלו תורגמו על ידי יורם דודזון לעברית ועל ידי אבנר גרינברג לשפה האנגלית.

הכיתוב לאוסף התמונות נאסף וחובר ע"י אנדריאס מאייר ונכתב לאחר התייעצות עם אלי בר-און. התרגום לעברית בוצע ע"י אלף רולף.

המצגת הממוחשבת נערכה ע"י דוד גורסוי.

המוציא לאור מודה מקרב ליבו לכל האנשים שעזרו ביצירת מצג מצולם זה.

אנדריאס מאייר תורם בזאת את האוסף המצולם שלפנינו למוזיאון של נהריה בבית ליברמן לרגל חגיגות יובל השבעים של נהריה בשנת 2005.

קוראי האוסף שעדיין נמצא בידם חומר כלשהו משנותיה הראשונות של נהריה מתבקשים להעמיד אותו לרשותו של מוזיאון נהריה בבית ליברמן על מנת לשמר אותו לדורות הבאים.

כתובת המוזיאון: בית ליברמן, ת.ד. 78 מיקוד 22100, נהריה דוא"ל: contact

מאת: דר' קלאוס קרפל, 24.9.04

נהריה - מודל דמיוני של ד"ר סוסקין

נהריה הייתה מודל דמיוני, אותו הגה האגרונום ד"ר זליג אויגן סוסקין, 1897 - 1959. סוסקין, יליד רוסיה, למד חקלאות ופילוסופיה בגרמניה. החל משנת 1903, הוא נמנה עם מנהיגיה הבולטים של התנועה הציונית. הוא שלט בשפות רוסית, יידיש, גרמנית ואנגלית, אך לא בעברית. באחד ממסעותיו הרבים בעולם הרחב, הוא גילה ישוב קטן בדרום ספרד ששמו היה מונטה אל-גאידה Monte Algaida- .

הישוב הוקם על אדמת חול, על יחידת שטח של כ-7 דונם למשפחה. בעזרת עיבוד אינטנסיבי ביותר, גידלו המתיישבים תפוחי אדמה, מלונים, מלפפונים וירקות נוספים. הם נעזרו במי תהום ובשמש, דישנו את החלקות בזבל אורגני - אותו הפיקו מעולם הצומח, וגם בזבל בהמות - אותו השיגו מגידול בעלי חיים קטנים. לכל משק הייתה חלקת אדמה גדולה מספיק כדי לאפשר קיום בכבוד למשפחה. את העודפים ניתן היה לשווק החוצה. המתיישבים השתייכו לקואופרטיבים שונים שסיפקו להם שרותי תשתיות, שווק, אשראי וכדומה. סוסקין חיפש בעולם כולו, מאמריקה הלטינית במערב ועד לסין במזרח מודל חקלאי שיתאים לפלסטינה. בתחילת שנות העשרים הוא מצא את המודל המבוקש בדרום ספרד, אותו הוא רצה ליישם בפלסטינה, ליתר דיוק בנהריה בשנות השלושים.

בשנת 1917, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ניתנה הצהרת בלפור בה הובטח ליהודים בית לאומי בארץ ישראל, כלומר בשטח המנדט הבריטי העתידי. מכיון והיהודים היו אמורים לחלק את ארץ ישראל עם השכנים הערבים שגרו בפלסטינה, חשוב היה לתכנן את הקמת הישובים היהודים בצורה הגיונית. סוסקין האמין שהמודל הספרדי של מונטה אל-גאידה הוא המפתח להתיישבות בארץ ישראל. תגליתו נקראה "התיישבות אינטנסיבית על חלקת אדמה קטנה תחת ניהול פרטי". האגרונום דוד הירש 1870 - 1935 , אביה וחותנו של הזוג הנהרייני הידוע חנה 1911 -2001, ובנימין ירמיאס 1910 -1992, תמך בתוכניתו של סוסקין. גם חיים ויצמן, נשיא התנועה הציונית, תמך במודל ההתיישבות של סוסקין. אך רוב חברי הקונגרס הציוני, לרבות רוב המומחים המקצועיים, הטילו ספק וסרבו לתמוך בתוכנית זו. ככל שגברה ההתנגדות לתוכנית בקונגרס, גברה גם התעקשותו של סוסקין. בשנת 1925, בקונגרס הציוני הי"ד שנערך בוינה, אומר סוסקין ל-500 הנציגים: "זו הדרך - אין אחרת". ארתור רופין 1876 - 1943, מי שהיה במשך שנים מנהל משרד פלסטינה ומאוחר יותר מנהל המחלקה הגרמנית של הסוכנות, הגיב ואמר לסוסקין: "לא זו הדרך". רופין התנגד נמרצות לכוונות הבלעדיות, בהם רצה סוסקין לממש את תוכניתו.

כבר עשר שנים קודם לכן, ארתור רופין שהיה פוליטיקאי פרגמטי ופתוח, העמיד במקומו אדם צעיר בעל מזג חם - את המהנדס יוסף לוי 1885 - 1949. יוסף לוי, מהנדס בניין במקצועו, הצטרף למשרד פלסטינה שבראשו עמד רופין בשנת 1913, כעובד טכני. במהרה התנתק יוסף לוי ממשרתו כמהנדס והרחיב את תחום עיסוקיו לנושאים פוליטיים רגישים שלא היו כלל בסמכותו. הוא ניהל מגעים דיפלומטיים בין קוסטנטינופול וירושלים, בין דיפלומטים גרמנים לדיפלומטים אמריקאים, בין קצינים טורקים לקצינים גרמנים בפלסטינה וגם בן קבוצות ציוניות בישוב לקבוצות לא ציוניות.

כאשר בתחילת מלחמת העולם הראשונה, נשמעו קולות בעולם העותומני כנגד היהודים, תמך יוסף לוי במאבק מזוין של הישוב לצורכי הגנתו, אפילו בחסות הצי האמריקאי שאוניותיו פיטרלו באזור. זאת עשה כנגד דעתו המפורשת של ארתור רופין. לדעת רופין, צעד כזה היה פוגע בנויטראליות של הישוב, נויטראליות שהתקימה שנים בחסות העולם העותמני. כוחות הברית הטורקית-גרמנית נלחמו בבריטים ובקלות אפשר היה לחשוד בישוב היהודי שאיננו נויטראלי, אלא מצדד בבריטים וידידיהם האמריקאים. בגישתו הפרובוקטיבית התנגש יוסף לוי חזיתית בארתור רופין, לכן פוטר ממשרתו. ארתור רופין שלח מכתב מפורט לועד המצומצם שנמצא בהולנד, בו הוא מנמק את הסיבה לפיטורין. הוא האשים את לוי גם במחדלים שונים בעלי אופי טכני. לוי במכתב תגובה שהופנה גם כן לוועד המצומצם, הגן על עצמו כמיטב יכולתו. הפגיעה בכישוריו הטכנים היתה עמוקה מאד והצלקות יורגשו עוד עשרים שנים מאוחר יותר, בפיתוח פרויקט נהריה, כאשר יחבור לוי לפוליטיקאי זליג סוסקין. שני האישים הללו , כל אחד בזמנו הוא, התנגש חזיתית בארתור רופין, מנהל משרד פלסטינה.

שני גברים מתאחדים - זליג סוסקין ויוסף לוי

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, חזר יוסף לוי בליווי אשתו, קלרה לבית זומרפלד 1889 - 1994 לפלסטינה. לאחר כשלונות עם חברת הבניה שלו "קדם", הפך לוי לרוכש הקרקעות הפרטי הגדול ביותר בפלסטינה. בשנות העשרים הוא עסק ברכישת אדמות מפרץ חיפה וביבוש שטח זה. בתקופה זו פנה אליו סוסקין עם הרעיון לפתח משקים עם חקלאות אינטנסיבית עבור מעמד הביניים. בתחילה נשאר הנושא תקוע. רק כאשר תגיע העליה החמישית מגרמניה בשנות השלושים, יבשילו התנאים להגשמת הרעיון הזה - רעיון "פרויקט נהריה".

בימי העליה החמישית 1933 - 1939, בעת שלטון הנאצים בגרמניה ולפני פרוץ מלחמת עולם שניה, היו הסתה,לחצים ופרוגרומים כנגד האוכלוסיה היהודית בגרמניה. בתקופה זאת הגרו מגרמניה 220.000 יהודים, בערך 40.000 מהם הגיעו לפלסטינה. עם פרוץ המלחמה ב -1939 הודיעו הנאצים על כוונתם להשמיד את יהדות גרמניה. האישור לכך יינתן בשנת 1942 בכינוס ועידת Wannsee ליד ברלין.

בשנים הראשונות של שלטון הנאצים חיפשו בעיקר אנשי עסקים יהודים, עצמאים, פקידים ושופטים אלטרנטיבות מקצועיות בגלל המגבלות המקצועיות שהוטלו עליהם. בראש וראשונה נטו היהודים להגר לארה"ב של אמריקה וגם לאמריקה הלטינית, אך לא לפלסטינה אליה היגרה בעיקר יהדות מזרח אירופה. לאחר קיום הקונגרס הציוני בפראג ב-1933 ,נפתח בפלסטינה "המשרד המרכזי לטיפול ביהדות גרמניה". הוא נקרא בשמו המקוצר "המשרד הגרמני". המשרד נוהל ע"י ארתור רופין שניסה להניע בעיקר יהודים ממעמד הביניים, אנשים בעלי הון, לצאת מגרמניה ולהגר לארץ ישראל. עבור אנשי מעמד הביניים מגרמניה יסדו בשנת 1933 את קרית ביאליק ואת רמות השבים. רמות השבים התבססה על רעיונות של דויד טריטש, חברו של זליג סוסקין. סוסקין חשב שהזמן בשל עבור המודל החקלאי שלו.

מייסדים נוספים בנהריה

בשנת 1934 התאפשר לקנות אדמה ערבית, שטח של 2000 דונמים צפונית לעכו, ליד שפך נחל מפשוק. המחיר הנדרש היה 34.000 לירות פלסטינאיות ובעלת הקרקע הייתה משפחת טועיני Toueini שהתגוררה בבירות. הקונים היו ארבעה אנשים פרטיים: היינריך כהן 1895 - 1976 בנקאי ידוע מתל אביב, יוסף לוי, ד"ר זליג אויגן סוסקין והגברת פאולינה ונגרובר-זלקינד אשר יצגה שתי משפחות מכובדות בפלסטינה. אליהם התווספו: הסוחר אריך רוט 1895 -1962 , המהנדס שמעון רייך 1883 - 1941 וזיגמונד ורבורג 1896 -1962 (בנו של נשיא הקונגרס הציוני השלישי אוטו ורבורג). הם יסדו את החברה "נהריה בע"מ" וחיפשו משקיעים נוספים. הצטרפו אליהם בין השאר אלפרד ליאונרד טיץ מרשת המסחר הגרמנית הרמן טיץ. הצטרף גם המהנדס דוני שהיה גיסו של חיים ויצמן ונרצח בשנת 1938. הצטרף גם פרופסור אוטו ורבורג 1859 - 1938. מייסדים רבים שילמו תשלום חלקי של 500 לירות פלסטינאיות כאשר רכשו את חלקתם. מאוחר יותר השלימו את יתרת החוב תוך התחשבנות בדוידנד שקיבלו מהמניות שרכשו. ביניהם היו המיסדים וילי אדלר יליד 1904, וילי דויד 1883 - 1950,ולטר דויטש 1907 - 1981,הרמן פרידה, הרברט הליצ'ר 1916 -1970 ,ד"ר אגון הוניגסברג, ד"ר ולטר איזאק, ד"ר רולף יעקובי, אלפרד רוזנבלט 1893 - 1975,מקס זומרפלד יליד 1990, ד"ר ולטר שטיל 1902 - 1973, ד"ר הרמן טוכלר 1895 - 1970, וד"ר אדמונד ויידנפלד 1907 - 1979.

שלושת האדונים: ד"ר סוסקין, יוסף לוי וכוהן היינריך היו המנהלים הראשונים בוועד הזמני של החברה ונחשבו לשלושת המייסדים. לפני שנמכרו משקים מוכנים למייסדים החדשים, צריך היה לפתור את בעיית התשתיות: הספקת מים, חשמל וסלילת כבישים. גודל המשקים היה 5, 7, וגם 9 דונמים. נבנו בתים מסוגים שונים, נבנו גם לולים ונרכשו בעלי חיים שונים.

המומחים

שנת היסוד 1934 - 1935 דרשה מהנהלת החברה החלטות רבות ומגוונות בתחום הסוציאלי, הכלכלי, המסחרי, הטכני ועוד. היה צורך להתייעץ במומחים שונים ולשם כך הוקמו 4 צוותי יעוץ שונים. הוקם צוות לנטיעת עצים עם מומחים כמו פרופסור אוטו ורבורג ודר' יעקב אופנהיים. הוקם צוות שני לתכנון בתים עם מומחים כמו פרופסור אויגן רטנר מהטכניון בחיפה והארכיטקט קאסל. הוקם צוות שלישי לגידול עופות עם מומחים ממקווה ישראל ונהלל. הוקם צוות רביעי לגידול ירקות עם האדון זלינגר שהפך לפקח הירקות של נהריה. הצוותים ייעצו למתישבים בנושאי החקלאות השונים באופן תאורטי וגם בעצות מעשיות בשטח. לצידו של זלינגר פעלו גם יעקב פאוקר 1902 - 1988 ובנימין ירמיאס. כמומחים לגידול ירקות הובאו לנהריה האחים חדשי וחיים כצנאלנבוגן 1906 - 1986 , אגרונום שלמד בפריס, שנתן יעוץ בגידול עופות.

הקואופרטיב

החברה המייסדת -"נהריה בע"מ", תוכננה להיסגר עם סיום חלוקת האדמות והכנת המשקים למכירה. החל משנת 1935 צריכים היו השרותים השונים להינתן ע"י הקואופרטיב. הוא אמור היה לפקח על מכירת התוצרת החקלאית מהמשקים, על הקניות עבור המשקים, על הקמת חוג לתרבות, על טיפול בבעיות סוציאליות ועוד. פעילות הקואופרטיב מומנה ע"י המייסדים אשר שילמו מכיסם בין 5 ל-10 לירות פלסטינאיות עבור דונם אדמה. בניהול השוטף של הקואופרטיב השתתפו מייסדים רבים. המנהל הראשון שלו היה אוסקר פטר מאייר 1890 - 1959 יליד היידלברג. עם אישתו גרטל הוא ייסד מאוחר יותר את פנסיון גרטל מאייר שהפך בשנת 1957 לבית אבות של "הבונים החופשיים". בשנת 1937 התמנה למנהל הקואופרטיב העו"ד ד"ר אוסקר מאייר וולף שנולד ב- 1893 בהיילברון. מאוחר יותר ב- 1941 הוא יתמנה גם לראש המועצה הראשון של נהריה. הבן שלו בנימין קורט וולף נולד בשנת 1925 בהיילברון, היגר עם הוריו ב- 1949 לאמריקה, הוא האיש שהמציא את סימלה של המושבה נהריה. חברתו ללימודים, באטה רוזנטל, נולדה בברלין בשנת 1925. היא סיפרה, שהרעיון שלו לצייר את מגדל המים עם הים, החוף וחלקת האדמה שטופת השמש, זכה בפרס ראשון בתחרות שנערכה בבית הספר. לצידו של אוסקר מאייר וולף פעל היינץ לסר 1912 - 1990 יליד פומרן, כמזכיר הקואפרטיב ומאוחר יותר כמזכיר המועצה המקומית. מאוחר יותר הוא היגר לאוסטרליה. בוועד הקואפרטיב פעלו גם וילהלם ברוך, פאול דרייפוס - סוחר מהסן, הרמן פרידה, המשפטנים ד"ר ולטר שטיל ,ד"ר הרמן טוכלר והרופא הראשון בנהריה ד"ר אגון הוניגסברג אשר הוחלף מאוחר יותר ע"י ד"ר אדמונד ויידנפלד.

כשלון המודל של סוסקין

בשני נושאים התגלו מחלוקות בועד המנהל מההתחלה. ראשית: עלות המגרשים עבור המתישבים בנהריה הייתה נמוכה מידי ולכן הם נדרשו מאוחר יותר לשלם גם עבור פיתוח התשתיות השונות למשקים. שנית: התחזית להכנסות מהמשקים הייתה אופטימית מידי ולא ראלית. לדעתו של היינריך כהן, אחד משלושת אבות העיר, שתי הסיבות הללו גרמו למחסור כספים מיידי אצל המתישבים ואילצו אותם לקחת הלוואות. לחברה המייסדת היה מההתחלה מחסור בכספים. במשך הזמן שונו התחשיבים כך שרוכשי המגרשים החדשים שילמו עלות ראלית יותר, או במילים אחרות מחיר גבוה יותר עבור המגרשים. נושא זה נבדק ואושר בדו"ח מסכם באפריל 1938 ע"י שני עורכי דין מברסלאו, ד"ר הרמן טוכלר וד"ר הוגו נוטמן יליד 1883.

היינריך כהן חזה את המחסור בכספים. כמומחה כספים הוא טען שמחיר המגרשים הוערך נמוך מידי ולעומתו העריכו את ערך התוצרת של המשק גבוה מידי. הוא נתמך בדעתו גם ע"י דוד שטרן 1889 -1962 שהיה חקלאי ומומחה של הסוכנות. לעומתו ד"ר זליג סוסקין הגן בלהט על המודל הציוני אותו פיתח בשנות העשרים ולדעתו זו חבר גם יוסף לוי. חילוקי דעות אלו גרמו להיינריך כהן לפרוש מהועד המנהל ולהשכח מאוחר יותר. את מקומו בועד תפס שמעון רייך 1883 - 1941 מי שהיה האחראי על הנושאים הטכניים בחברה. קודם לכן הוא עבד כמהנדס בניין, כבישים ומים בחברת הרכבות של הקיסרות האוסטרו-הונגרית. בשנת 1919 הוא היגר לפלסטינה ובשנת 1924 יחד עם יוסף לוי עסק ביבוש אזור מפרץ חיפה. האגרונום של הסוכנות דוד שטרן, הבחין בשתי סכנות נוספות שאימו על מתישבי נהריה: ע"פ חישוביו מתוך המשקים של 5, 7 ו- 9 דונמים, רק לאחרון היה סיכוי כלכלי להרויח כסף. בנוסף לכך חשש, שמהגרים מאירופה שהגיעו ללא נסיון חקלאי קודם, לא יחזיקו מעמד בסביבה החדשה. לדעתו בני ארבעים ומעלה לא יצליחו במשימה החקלאית. דוד שטרן חזה התמוטטות כספית של המשקים וחשש שהסוכנות תואשם בכך. בעיה נוספת שהתגלתה ואותה לא חזו מומחי הפירות פרופסור אוטו ורבורגר וד"ר יעקוב אופנהיימר: במודל של סוסקין היה מדובר בגידול עצי פרי, אך נהריה עם האקלים החם והלח שלה, לא התאימה כלל לגידולי עצי פרי. לא נעשו נסיונות בכוון זה ואת המחיר שילמו כמובן מייסדי נהריה. מסיבות אלו נידון המודל של סוסקין לכשלון.

דר' פריץ וולף יליד 1908, האחרון מדור המייסדים שנשאר בחיים, סיכם זאת באומרו: "בשורה התחתונה, מכל השקעתנו ראינו רק הפסדים. מדוע? מפני שהמתחרים הערבים היו הרבה יותר זולים מאיתנו". הרעיון של סוסקין, לגדל ולשווק ירקות איכותיים, היה בזמנו רעיון בוסר ללא סיכויי הצלחה. השוק דרש ירקות זולים ולא ירקות איכותיים. כך הגיעה המכה הראשונה לענף הירקות. את המכה השניה קבל ענף הפירות: הפירות גדלו היטב בהרי הגליל, אך לא כאן במישור החוף. מכה נוספת קיבל ענף הלול: התרנגולות היו חולות, היו בעיות בהטלת הביצים ודור חדש של אפרוחים בדר"כ לא בקע כלל מהביצים. במילים אחרות, מייסדי נהריה קרסו כספית וזאת עוד לפני ההמראה שכלל לא הגיעה.

חיי היום יום של המתישבים

למרות הקשיים, המתישבים הראשונים היו מרוצים מכך שהצליחו לברוח בזמן מגרמניה הנאצית - אויבת היהודים. חנה דויטש, מאוחר יותר דיין 1914 - 2001, הגיעה עם בעלה ולטר דיין והזוג רות ויעקוב פאוקר כחלוצים ראשונים לנהריה. ב - 10.2.1935 הם מתישבים במקום וזהו גם התאריך הרשמי ליסודה של נהריה. כאשר הגיעו לנהריה לצריף המגורים שלהם עדיין לא הייתה תיקרה מוכנה. דומה היה מצבו של הזוג פאוקר. שתי הנשים רות פאוקר וחנה דויטש ילדו את שתי הבנות הראשונות של נהריה בשנה הראשונה ליסוד המקום ב - 1935 , את יעל דויטש ואת מרים פאוקר. אחריהן בשנת 1936 נולדה אביבה אדלר, יהודית לסר, דניאלה ירמיאס ויואל רוזנבלט.

חנה דויטש נזכרת כיצד נראתה השנה הראשונה בנהריה: "ההובלות נעשו ע"י חמור וגמל שנשכרו מהערבים. בדר"כ מעבדול כרים מהכפר אכזיב השכן. הגמלים נשאו את המשאות הכבדים,למשל את הריהוט של המתישבים החדשים מתחילת הישוב ועד לביתם, או את הזיפזיף הדרוש לבנית הבית. את מי השתיה הביאו החמורים מנחל מפסוק בשני מיכלים בני 20 ליטרים כל יום. הבישול נעשה בעזרת פרימוס. מנורות הנפט היו מקור האור היחיד בלילה כיון שמערכת החשמל עדיין לא עבדה. הריהוט הוכן מארגזים שהגיעו מחו"ל ומקרשים שהיו זרוקים בשטחי הבניה. ארגז עץ שימש כשולחן, מעליו נפרסה מפה ומעליה הונחה אמבטית רחיצה. מזודה מכוסה בשמיכה רכה שימשה כספסל ישיבה. שרותים עדיין לא היו קיימים, את בעית השרותים פתרו ע"י הצבת ארגז עם חור ומסביבבו קירות מקרשים. הקניות נעשו בחיפה, לחם הביאו המתישבים שעדיין גרו שם. בערבים היה בודד ושקט מאד כי רב המתישבים גרו מחוץ לנהריה. הם הגיעו ביום רק כדי לעבוד במקום. עצים ניטעו, גני ירקות נשתלו וגידול האפרוחים החל. הבניה נמשכה ללא הפסקה. מכיון ולא היו עדיין כבישי גישה במקום, כל בית נראה מבודד מאד ורחוק משאר הבתים. כאשר אספתי את בעלי מאתר הבניה, נראה היה לי שזה מקום רחוק במיוחד. היינו מבודדים מאד בעיקר בערבים, אך מאושרים ושלמים עם מה שעשינו."

<

בעית הביטחון

בשנים הראשונות בעית הבטחון לא הייתה רצינית והסתפקנו בשמירה כנגד גנבים ומשוטטים שונים. צבי ניסנוב מטבריה היה השומר הראשון שהועסק בנהריה ב 1934. הוא כיהן גם כמוכתר, כלומר ייצג את התושבים כלפי הבריטים והשכנים הערבים. בלילה הוא סייר לאורך הגדרות למנוע הסתננות למושבה, ביום הוא הופיע במדים צבאיים, כך ייצג אותנו כלפי השכנים הערבים מבלי לפגוע בהם. היו לו חושים טובים, הוא שמר על קשרים טובים עם השייחים הערבים שבסביבה וגם העסיק שומר ערבי נוסף בשם אבו פוסי. מצב אידאלי זה השתנה עם פרוץ המאורעות של 1936. תחילה הוחלף השומר הערבי בשומר יהודי. נהריה הרויחה מהעובדה בכך שהסוכנות היהודית, בהסכמת המנדט הבריטי הקימה את משטרת הישוב. פריץ דויד, יליד 1910 ממנהיים התגייס ושרת בתחנת המשטרה כסמל מחלקה מ 1939 ועד 1944 והיה אחראי על הבטחון של הגליל המערבי. במקביל הקים יחד עם חיים ברמן, יעקוב פאוקר וחיים גינסבורג את סניף "ההגנה" בנהריה ושימש כמפקדו.

תקופת המאורעות 1936 - 1939

כוחות העזר של משטרת נהריה מנו בשנת 1936 ששה אנשים. הם צוידו ברובי צייד וגם ברובים בריטים. החל משנת 1937 אומנו כמעט כל הגברים שהיו בגיל גיוס ע"י אנשי ההגנה, להיות כח עזר לכוחות המשטרה. אנדריאס מאייר זוכר: "היו גם בריטים שחיבבו אותנו. היה סמל בריטי בשם פיש שהביא איתו ארגז תחמושת ואימן אותנו, חברי ההגנה, בירי על חוף הים". על המצב ב 1936 כותב פריץ דויד: "בסתיו 1936 המצב היה כה חמור עד שנאלצנו בלילות, בגלל מחסור במגינים, לקצר את קווי ההגנה שלנו. נשים וילדים אשר לא התגוררו בבתי אבן והצריפים שלהם היו בפריפריה הועברו לישון במרכז המושבה. 3 שנים קשות עברו על נהריה. אנדריאס מאייר זוכר שבלילות נורתה אש על נהריה מהגבעות הסמוכות. מדובר היה בסכנה מוחשית שגרמה לבידודה המוחלט של נהריה. כל הגברים במושבה שמרו במשמרות בנות 4 שעות, מוצבים בעמדות שהקיפו את המושבה. במקום היו מספר רובים, חלקם כלל לא חוקי, אותם סיפקה ההגנה. אביו של אנדריאס היה צייד בגרמניה, כך כלל אוסף הנשק הנהרייני גם את שני רובי הצייד שלו, ברשיון, הבריטים אירגנו את כח ההגנה היהודי במקום, לכן כאשר הערבים פתחו ביריות לעבר המושבה גויס כח העזר. הגיוס עצמו נעשה ע"י האדם האחראי לכך בעזרת מוט ברזל בו היכה בכח על צינור ברזל אחר בן 6 צול. כך עבד "פעמון האזעקה" של נהריה אותו שמעו למרחקים, בעזרתו הוקפצו האנשים לעמדות ונכנסו לכוננות. אנדריאס מאייר היה בתקופה זו חבר במכבי הצעיר. חבר אחר בקבוצה היה עזרא רייך שעבד איתו במסגריה, הוא היה בנו של אחד ממייסדי נהריה - מילטון ריכרד. בקבוצה הייתה גם יהודית הירשפלד הבת של ד"ר הירשפלד שניהל את הדואר המקומי, כמו כן קורט זליגמן, אלברט זילברשמידט, חנה וינדמילר - בת של השכנים מרהדה,Rheda, בגרמניה, אגון דורנר, רות לוי - קרובת משפחה של יוסף לוי ממייסדי נהריה ויוליה ברוך. כאשר לא נישמעו יריות בסביבה, שיחקה הקבוצה לעיתים קרובות פינג פונג. על כל אדם הוטל תפקיד הגנה ספציפי: אנדריאס לדוגמא, עשה תצפיות ממגדל המים מצויד במכשיר קשר מסוג מורס. הקשר נשמר עם חיפה ומאוחר יותר גם עם הקיבוצים בסביבה, אשר בהקמתם עזרו גם אנשי נהריה. זה היה הקשר היחידי לעולם החיצוני שלא עבר את הביקורת של הבריטים. בתקופה זו החלה גם העליה הבלתי חוקית לארץ ומכשירי המורס שמשו לתקשורת עם אוניות המעפילים.

הקמת הישובים השכנים

בתקופת המאורעות 1936 - 1939, חששה הסוכנות היהודית שבקרוב תוצא לפועל תוכנית פיל משנת 1937. תוכנית זו הייתה תוכנית חלוקה של הארץ בין יהודים לערבים. מכיון שאזורים שונים בגליל היו כמעט ריקים מנוכחות יהודית, לחץ בן גוריון להקים שם ישובים יהודים. כך ניסתה הסוכנות להשפיע על תוכנית החלוקה הבריטית. צפונית לעכו הייתה נהריה הישוב היחידי בגליל המערבי. בשנת 1936 יזמה הסוכנות את הקמת קיבוץ עברון, תחילה באוהלים, על גבעת בית הספר בנהריה, לאחר מכן עברו האנשים לבית ליברמן בדרום נהריה ומשם עברו הלאה, למגורים באוהלים במקומו הסופי על הגבעות דרום- מזרחית לנהריה. עוד לפני הקמת חניתה ושבי ציון, הוזמן ד"ר סוסקין כנציג נהריה, למפגש עם "ועדת פיל". בעזרת מפה מפורטת הוא נימק מדוע האזור לא צריך להיות ערבי. לבסוף משהחליטה הוועדה שאזור נהריה ישאר יהודי, התעוררו ציפיות לישוב הגליל. בשנת 1938 מהגרים מרקסינגן, Rexingen בדרום גרמניה יסדו את המושב שבי ציון דרומית לנהריה בעזרת תושבי נהריה. כדי לחזק את אזור הגבול הצפוני שגובל בלבנון, היה צורך בהקמת ישובים נוספים. נהריה הבורגנית עזרה בהקמת הישובים השכנים בצפון - חניתה, מצובה ואילון. אנדריאס זוכר היטב את הקמת חניתה - ישוב "חומה ומגדל", כיון שבנהריה רוכזו חלקי בתים וביצורים שונים. ב 21.3.1938 הם הועמסו על משאיות, הועברו דרך באםה (היום שלומי) עד למקום היעד. 600 אנשים גויסו כדי להעלות את הציוד שהוכן במעלה ההר. במהירות הורכבו החלקים המוכנים מראש וגדר תיל הקיפה את המקום. אנדריאס מאייר ואחיו יוסטוס היו חלק מ-600 העובדים שגויסו ע"י ההגנה למבצע זה במסגרת הקמת ישובי חומה ומגדל. בצורה דומה הוקמה גם מצובה מאוחר יותר.

מדיניות הפיוס והויתורים שהפגינה בריטניה באירופה - מול האויב הנאצי, השפיעה עליה לגלות נוקשות באזורי השליטה האחרים שלה. איטליה הפשיסטית, בת הברית של גרמניה הנאצית, ניסתה לדחוק את בריטניה החוצה מאזור הים התיכון, מהמזרח התיכון ומשליטתה בתעלת סואץ. המורה הנהריני זאב עמית זוכר כיצד תקפו מטוסים איטלקים את תל-אביב בסתיו 1940. גם חיפה הותקפה מהאויר כאשר המטרה המועדפת על האיטלקים היו בתי הזיקוק במפרץ חיפה. הם היו שייכים לחברת הדלק בריטיש-פטרול. פעם אחת הטילו האיטלקים פצצות על נהריה, כנראה עודפי פצצות שלא הספיקו להטיל במפרץ חיפה. אנדריאס מאייר היה בתצפית במגדל המים בנהריה כאשר המטוסים תקפו את המושבה. הוא זוכר היטב את הריצה המבוהלת במורד המדרגות של המגדל.

מדיניות בריטניה שהייתה מאז הצהרת בלפור ב - 1917 פחות או יותר אוהדת למפעל הציוני, משתנה עם תחילת מלחמת העולם השניה ב- 1939 והופכת לפרו-ערבית. הבריטים לא יכלו להרשות לעצמם מרד ערבי בפלסטינה ולכן דיכאו אותו בכח בשנים 1936 - 1939. מסתבר ששמחת היהודים הייתה קצרת ימים. דוח בריטי של ועידת וודהד, Woodhead Commission מינואר 1938 , המליץ לא לחלק את פלסטינה ליהודים ולערבים, אלא לצרף את האזור כולו לפדרציה ערבית. ב 17.5.1939 פורסם "הספר הלבן", הוא מכיל תקנות עם הגבלות עליה חמורות ליהודים. החל מאפריל 1939 ובמשך 5 השנים הבאות, הותר רק ל- 75000 יהודים לעלות לארץ ישראל ולאחר מכן תופסק העליה לחלוטין. היא תחודש רק אם יאשרו אותה הערבים. לאישור פלסטינאי אי אפשר היה לצפות, לכן פרוש ההגבלות היה, שעד אפריל 1944 יוכלו רק 15000 יהודים לעלות ארצה כל שנה. מסיבה זו כל נסיונות העליה ארצה של ניצולי השואה בסוף מלחמת העולם השניה ואחרי כניעת הנאצים ב - 8.5.1945 היו בלתי חוקיים. "הספר הלבן" ביטא בצורה קונקרטית את תמיכתה של בריטניה בעולם הערבי.

אניות המעפילים - עליה בלתי חוקית

הבריטים הקפידו למלא את מדיניות "הספר הלבן" עד יסודה של מדינת ישראל ב - 14.5.1948. נהריה הייתה מעורבת בעליה הבלתי חוקית. אנית המעפילים הראשונה הגיעה ב - 1939 , היה צורך לפזר את המעפילים, להחביאם מהבריטים ולדאוג לקיומם. אנדריאס מאייר ומכשיר המורס שלו היוו את הקשר לעולם החיצוני. כאשר קרבה לחוף אנית מעפילים, הגיעו בקשר הוראות פעולה, ממפקדת ההגנה למגדל המים בנהריה. הגיעו הנחיות כיצד להתקשר לאניה ולמפקדה בחיפה. בתקופת המצור על חופי הארץ הגיעו לאיזור נהריה בין 10 ל - 12 אניות מעפילים. ביניהם היו האניות: "קולורדו", "עליה", "אסימי", "האומות המאוחדות", "חנה סנש" ועוד. האניה "חנה סנש" עלתה על שרטון מול חופי נהריה, מאוחר יותר הוכשרה לשמוש של הצי הישראלי. יומן מסע מיום 1.1.1948 מגלה, שהאניה "האומות המאוחדות" הסיעה 700 פליטים, ביניהם 40 ילדים ונשים רבות. 537 פליטים הוחבאו בזמן לפני שהצבא הבריטי הופיע, 131 נעצרו והועברו למחנה מעצר, על תושבי נהריה הוטל עוצר בית למשך 24 שעות.

לתקופה החל מ -1939 היו גם הבטים חיובים, מספר אנדריאס מאייר:" כאשר פרצה ב-1939 מלחמת העולם השנייה, שרר אצלנו שקט (מאחר ועם תחילת מלחמת העולם, פסקו ההתגרויות של השכנים הערבים), ובפעם הראשונה מאז שהגעתי לנהריה בינואר 1938 יכולתי לעבור לגבעה ממול, שמעבר לכביש הראשי ולראות את הנוף שניבט מזרחית לגבעה".

הגבול הצפוני עם לבנון, נמצא במרחק של 10 ק"מ בלבד מנהריה ולבנון הייתה תחת מנדט עויין של ממשלת וישי הצרפתית. היה חשש שתתבצע פלישה נאצית משם לכיוון פלסטינה ולכן הוחל בהכנת ביצורים לאורך גבול הצפון. חברת "דיסקין" עסקה בביצור הגבול. הבריטים גם חששו מפלישה מכיוון דרום, דרך הנגב המערבי. הגייסות של רומל לחמו בצפון אפריקה והיוו איום משמעותי.

המרד הערבי נגד הבריטים הגדיש את הסאה והם לא יכלו להרשות לעצמם תופעה כזו.

הוחל בביצור מאסיבי של גבול הצפון: הוכשרו מכשולים לטנקים, נבנו עמדות מבוצרות שנקראו בשפת העם Pill Box. אנדריאס והמסגריה שברשותו עבדו במרץ לספק הזמנות אלו. הפתחים בבונקרים כוסו בברזלים של 16 מ"מ, התעלות נגד טנקים נחפרו ע"י החברה "גוט וגורוויטש". חברה זו הזמינה עבודות שונות במסגריה של אנדריאס שראתה ימים טובים. נהריה היתה מושבה קטנה, לא נזקקה בד"כ לעבודות מסגרות רבות. באופן טבעי היו חלק מהלקוחות ערבים, אותם ביקר אנדריאס רכוב על האופנוע שלו. אנדריאס קנה את האופנוע מחייל בריטי ושלם עבורו חוץ מהכסף גם בבקבוקי ויסקי. האופנוע היה מתוצרת איטליה מסוג Motojuzzi , אותו השיג החייל הבריטי כאשר נלחם בסוריה. באופנוע היה מתקן להעברת כלי עבודה ומלחציים. כאשר הגיע אנדריאס לפרדסים של הערבים, יכול היה לתקן במקום את מערכות ההשקיה והמשאבות שהתקלקלו. תוך כדי כך למד אנדריאס לדבר מעט ערבית עם הלקוחות שלו. התפתחה ידידות אמת עם הפלאחים הערבים. אנדריאס משוכנע שאילולא הפוליטיקה, המתישבים היהודים והפועלים הערבים היו מסתדרים היטב.

גם ענף הגסטרונומיה בנהריה נהנה מהנוכחות המאסיבית של הבריטים במקום. הקיבוצים בצפון, ישובי חומה ומגדל, חניתה, מצובה ואילון היו כעת חשובים לבריטים בהגנת גבול הצפון מפני פלישה אפשרית מלבנון. מסיבה זו הם היו מוכנים כעת לויתורים שונים לישוב. עדות לכך היה שחרור של 43 אסירים מכלא עכו ב - 16.2.1941. אחד מהם היה הלוחם משה דיין. בתאריך 8.6.1941 יצאו מחניתה לתוך שטח לבנון כוחות בריטים לוחמים עם פרשים. ליוו אותם ככח סיור משה דיין, יגאל אלון ויצחק רבין. עבור דיין הפכה הפעולה שהחלה בחניתה לגורלית. בעודו צופה במשקפת, פגע בו כדור שנורה ע"י האויב הצרפתי והוא איבד את עינו השמאלית לצמיתות.

המיוזיקל - המחזמר של פריץ וולף

במחזות של פריץ וולף מועלה בצורה טרגית-קומית, האכזבה המרה וההכרה במציאות היום יומית הקשה בנהריה. האדונים סוסקין וורבורג מופיעים במחזה ששמו - "הפרנסה הגדולה", ככרוזים בשוק המכריזים בקול על חלקות האדמה הנהדרות שהם מוכרים. "חלקת אדמה בנהריה לא עולה הרבה יותר מאשר כל הכסף שהבאתם איתכם. שם יקבלו היקים הנאיבים חלקת אדמה עם אבנים בגודל של ראשי ילדים, מבנה לולים שהבטון בו סדוק.... ותרנגולות לעשיית מרק". גם על המומחים לועג המחזה. "הם מסתובבים בשטח כמו ילדי האלים, משמיעים נבואות כמו אורקל יווני וזאת מבלי לתת נתונים מעשיים על זמני חריש, קציר או איסוף התנובה בשדות אלא מציעים למצוא את הרגע הנכון".

את גולת הכותרת שלו, את המחזה "נהרידה", הלחין פריץ וולף על המתיישב יעקוב מנדלשטיין. מדובר במתיישב חקלאי בן 41, תושב נהריה שכל כך התעייף מהמקום ורוצה כבר בבוקר להמשיך לישון. "מתילדה אני כה עייף, מתילדה אני כה גמור, כל אבר בגופי עצל כאילו היום יום שבת...." עייפות ולא חלוציות הם הנושא המרכזי במחזה של פריץ וולף. כאשר אוספים קצת כוחות, הולכים להאכיל עופות חולים, להדליק פתילית נפט שהייתה יקרה אך איננה שווה דבר, יוצאים לשדות לאסוף ירקות וכו. "אך מה תועיל התוצרת הטובה, כאשר ההוצאות כה גבוהות, זרעים , זבל והובלה.... נטו נשארים רק עשרה אחוזים". יש צורך לעקור עשבים שוטים בשדות, השיר הלא רומנטי "הפרח הכחול" מעיד על כך. התרגשות וצפיפות מתרחשים כאשר צריך להעביר את התוצרת לשוק בתנובה, כאן עומדים האנשים אפילו בתור. "האם ידעת כמה שעות תעבורנה עד שתורך יגיע?" כך המחזה. הירקות נבדקות ע"י פקח של תנובה, עם חלק מהם יחזור מנדלשטיין חזרה לביתו לצריכה פרטית, הן לא נמכרו... פסימיות מתפשטת בשטח, אך שירת התקווה בהמשך נותנת כוחות להמשיך הלאה.

מבחר משיריו של פריץ וולף הוצגו 60 שנה אחרי, על ידי תלמידים גרמנים בתיכון "הייפן" בבילפלד, עיר תאומה של נהרייה, לשם הסרטת סרטון על ידי דוד ויטסטום על צעדיה הראשונים של נהריה. הסרטון תחת הכותרת "נהריאדה" היה הרעיון המקורי של אנדריאס מאייר. הצגת הבכורה של הסרט היתה בשנת 2002 "במוזיאון הפתוח של תפן". במוזיאון בתפן ניתן לרכוש את הסרט וגם בבית ליברמן בנהריה.

בשטפון הגדול של חורף 1937, נלחמים במחזמר "הפרנסה הגדולה" ע"פ חליל הקסם של גיתה. הכסף האחרון יורד לטמיון, החובות לקואופרטיב גדלים, המורל יורד. "המשך לחייך, על זאת עליך לחשוב, גם כאשר הלב נישבר מכאב....." בזמן שחבריו של החקלאי מנדלשטיין מתיאשים מגדול ירקות, פירות ותרנגולות ומחפשים פרנסות חדשות שיתאימו לגילם והשכלתם, מסיים המחזמר "נהרידה" בכך, שרק המתיישב מנדלשטיין נשאר נאמן לדרכו הראשונה. "בכל כוחותיו הגבריים, הוא נשאר נאמן לחקלאות".

היה זה הדור הצעיר של המתיישבים, שהוכיח לדור הבוגר שנהריה הפכה למולדתו. אחד הצעירים, היינץ ברוק שמו, אומר באספת חברים ב - 1937: "הדור הצעיר בנהריה הוא אמנם במיעוט, אך הוא ישאר במקום. הוא בא לכאן לא רק לצורכי הגירה, אלא כדי למצוא מולדת חדשה, הוא ישאר במקום גם אם עליו לרעוב זמן מה... ". איש לא רעב ללחם בנהריה. התושבים נשארו במקום וחיפשו פרנסות נוספות.

הצלתה של נהריה

היה צורך בתנופת הצעירים האידאליסטים כדי לעבור את שנות המשבר. בפרוטוקול שהוזכר אומר היינץ ברוק, שהאופק של המתישבים הוא צר והם אינם רואים דבר מעבר למחירי הירקות שלהם, לכן נוצרה אוירת המשבר וזה מזיק למתישבים. הרוח הרעה ששררה בנהריה הייתה מוכרת בכל הארץ. ברנרד זימנאור, עו"ד שנולד ב - 1900 בהרטן Herten , מונה מלבד הסיבות האוביקטיביות לכשלון המודל הכלכלי של נהריה, גם את התנהגות המייסדים: המשבר הכלכלי פרץ באביב 1938 מפני שמתיישבים שונים חיו בגן עדן של טיפשים. הם הוציאו לצורכי ביתם ופרנסתם יותר ממה שהם הרויחו. הם קנו הכל באשראי, אבדה להם הביקורת החשבונאית. ההתחשבנות עבור הירקות שמכרו לתנובה הגיעה מאוחר ולא בצורת כסף אלא בצורת תלושים שונים. רק תנובה כיבדה תלושים אלו והם שמשו לצרכי קנית זרעים, דשנים וכו. אך ספקי המזון בחיפה דרשו כסף מזומן עבור המוצרים, לירות פלסטינאיות נדרשו ולא תלושים ופיתקאות של תנובה. בקצרה המצב היה בשל לרפורמה עיסקית. זו הגיעה בתחילת 1938 בצורת הלוואה מאסיבית וארוכת טווח של הבנק: Central Bank for Cooprative Institutions. ביוזמת מנהלו, האדון ויטליס Viteles. המתישבים קבלו הלוואות נוחות ע"ח התוצרת העתידית שלהם. התשלום באמצעות פיתקאות כחולות וירוקות נעלם מהשטח. המכולת של הקואופרטיב הושכרה לידיים פרטיות ומאוחר יותר נמכרה לידיים פרטיות.

פנסיונים ראשונים בנהריה

את השינוי הכלכלי והתעסוקתי בנהריה לא ניתן היה לעצור יותר. ריכרד מרקס 1895 - 1980 , בעברו סוחר בהיידלברג, מתחילת 1942 יושב ראש הקואופרטיב החקלאי, שנים רבות סגן ראש המועצה מדווח: "יותר ויותר מתיישבים חיפשו תעסוקה מכניסה יותר מאשר ענף החקלאות. המהנדסים שעבדו עבור הממשל הבריטי, קבלנים שחיזקו קווי ביצורים בצפון, קצינים בריטים שהגיעו עם משפחותיהם מחרטום ואבידן החמות, חיפשו מזג אויר נח ואווירה אירופאית בנהריה. עובדה זו גרמה לתושבים לעבור לענף השכרת החדרים ולבנית פנסיונים לאורחים". חקלאים שונים לא ראו יותר את עתידם בתוכניתו של סוסקין, המירו עיסוקם והפכו את נהריה למקום נופש עם חוף רחצה, מסעדות וחדרי אירוח.

את הרשיון הראשון לפתיחת פנסיון קבלה הגברת טוטי לוי 1890 - 1964, גיסתו של היזם יוסף לוי, בשנת 1936. ולטר נוימן, יליד 1913 בברסלאו, מוכר בנהריה בכינויו "היד השחורה", זוכר פנסיון זה היטב. בשנים הראשונות הוא נוהל גם ע"י ד"ר יוסף נויברגר 1902 - 1977 ואישתו אילזה 1914 - 1998. הזוג נויברגר פתח ממול פנסיון נוסף, אחרי המלחמה הם חזרו לגרמניה, שם כיהן יוסף נויברגר שנים רבות כשר המשפטים של מדינת Nordrhein-Westfalen.

בית כוהן

כאשר בקשה הגברת גרטה כוהן, 1894 - 1974 אישור לפתיחת פנסיון נוסף היא נדחתה. המדיניות הייתה בהתחלה לאפשר בכל ענף פתיחת עסק אחד בלבד. אך שנה מאוחר יותר אושרה בקשתה ובית כוהן נפתח. האחים יוסטוס ואנדריאס מאייר זוכרים אותה היטב, עוד כשכנה בגרמניה בעיר Rheda . היא נולדה למשפחת וינדמילר, הגיעה עם אחיה יעקוב 1879 - 1962 מהעיר רהדה. מאז 1937 היא ניהלה יחד עם בעלה ריכרד כהן 1883 - 1954 פנסיון קטן בנהריה.ברשימת האורחים של הפנסיון ניתן למצוא את כל הצמרת של הישוב. המפורסם שבינהם הוא חיים ויצמן 1874 - 1952, נשיאה הראשון של מדינת ישראל. גם דוד בן גוריון 1886 - 1973 התארח בפנסיון, לפני היותו ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. גם משה שרת 1894 - 1965 התארח בפנסיון. הוא היה מאוחר יותר שר החוץ הראשון של מדינת ישראל, כיהן גם כראש הממשלה זמן מה ואחר כך כיושב ראש הסוכנות היהודית. גם דב יוסף התארח אצלה וכתב בספר האורחים "זוהי נהריה - זהו בית כהן".תחת בן גוריון הוא שרת בתפקידים שונים: כשר האוצר, שר המסחר והתעשיה, שר הקליטה ושר לפיתוח אזורי. גרשון אגרון 1893 - 1959 היה זמן רב המו"ל של העיתון ג'רוזלם פוסט וגם ראש העיר של ירושלים החל משנת 1955. החתימה של ד"ר רלף בונטשר, 1904 - 1972, מסגירה מתווך של האו"ם אשר פעל באזור בשנים 1948 - 1949, הוא קבל מאוחר יותר את פרס הנובל לשלום. בחודש מרץ 1949 הוא מתגורר עם לבנונים שונים בנהריה, בבית כהן ועוסק בהכנת שביתת הנשק.

קולי ויידנפלד נולדה ב - 1919 למשפחת זומרפלד, עבדה החל משנת 1939 בבית כהן וזכרה ביקור של מייג'ר בלפור, אחיין של הלורד בלפור הנודע, אדם שדבר מעט גרמנית. בעל הבית ריכרד כהן היה טיפוס וסטפלי טיפוסי. הוא יכול היה לשבת יום שלם עם הבת שלו מבלי לומר מילה ולסכם את היום באומרו שהם ניהלו שיחה נהדרת. כך בערך הוא דיבר גם עם אורחיו בפנסיון. "היכן למדת גרמנית?, אני הייתי בהנובר..., סבא רבא שלי היה מלך של...." וכו'. יום אחד ירד המייג'ר בלפור נרגש למטה ואמר שהכלב של בעלי הבית גרר את כל ניירות העבודה של הממשלה הבריטית ... . מי שחיפש את סוד ההצלחה של פנסיון כהן, קיבל את התשובה שהמלון נוהל למעשה כבית משפחה מורחבת ולא כפנסיון רגיל. גרטל כהן ענתה לשואלים באומרה: "מגורים בסגנון אירופי ומטבח מעולה, תמיד היו קרובים לליבי".

גרטל מאייר פתחה פנסיון ידוע בשנת 1940. בהתחלה גרו האורחים בלול תרנגולות וארוחת הבוקר ניתנה תחת כיפת השמיים. כך דווחה ג'ני קרמר, אישתו של רופא העיניים ד"ר מקס קרמר. הוא הכיר אותה מתקופת לימודי הרפואה שלו בהיידלברג. גרטל מאייר למדה בחו"ל והוסמכה כאחות. בתקופת החרום של מלחמת העצמאות והמצור על נהריה, היא הפכה את הפנסיון שלה למחלקת יולדות. כך מדווחת ד"ר באטה דוידסון , רופאת נשים שקיבלה בפנסיון זה מספר לידות.

פנסיונים נוספים היו של ויידנבאום, פרופר ורוזנבלט. מלון רוזנבלט החל לפעול בלול תרנגולות, עבר למבנה אבן בשנת 1945, עבר הרחבה ושיפוצים בשנת 1961 ומתפקד גם כיום כמלון. פנסיון לאופר נבנה בדרך לחוף הים וכולם הכירוהו היטב. בשנת 1940 בונה משפחת אופנהיימר את קפה פינגוין. האם המייסדת מריאנה מספרת כיצד הפך בית הקפה על שפת נחל הגעתון למסעדה מודרנית בניהול בנה אילן ואישתו מיכל. ביוזמתו של הד"ר ולטר איזק, ניתן גם לאנשים פרטיים להשכיר חדרים. נהריינים רבים עברו בתקופת הקיץ להתגורר בליפט או לול והשכירו את חדריהם לאורחים. נהריה הפכה בהדרגה למקום נופש בסגנון אירופאי. מספר לינות האורחים גדל מ- 100 בשנת 1938, ל - 600 בשנת 1941. בשנת 1942 נרשמו 4000 לינות במושבה ובשנת 1947 20000 לינות. בשנת המצור 1948 יורד מספר הלינות ל -2000. בשנת 1949 נרשמים 32000 לינות והמספר עולה בהדרגה ל - 120000 לינות עשר שנים מאוחר יותר.

תעשית המזון שטראוס וזוגלובק

החיפושים למעבר מענף החקלאות שנכשל גורמים גם לפיתוח תעשית המזון. משפחת שטראוס שעסקה בגרמניה בתעשית המתכת, התחילה בנהריה מיד בבנית רפת לפרות. יד המקרה הובילה אותה ליצור של גבינות מעודפי חלב שלא ניתן היה לשווק. בשנת 1939 פתחה המשפחה מחלבה על השטח החקלאי שברשותה. החל משנת 1940 גילתה הגברת הילדה שטראוס 1911 - 1985 כשרונות ביצור גלידות. הגלידות הראשונות של המפעל נמכרו בקפה פינגוין במרכז נהריה. גלידות אלו זכו להצלחה רבה, תוך זמן קצר הן הובילו את שוק הגלידות בכל ישראל. בדומה לגלידה, התפתח גם שוק הגבינות של החברה, תחילה בישראל ואח"כ בחו"ל ע"י שותפויות בינלאומיות עם ענקים כמו Danone וגם Unilever. לאחרונה רכשה שטראוס גם חלקים בחברת הקפה עלית. המייסד ד"ר ריכרד שטראוס 1909 - 1975 הזמין פעמיים את מורהו מהאקדמיה, את תאודור הויס 1884 - 1963, מי שכיהן כנשיאה הראשון של גרמניה לאחר סיום מלחמת העולם, לביקור פרטי בישראל. הוא חיפש את ההתפייסות עם גרמניה מוקדם מאד.

משפחת זוגלובק - קבילצקי, התיישבה בנהריה בשנת 1937 ופתחה איטליז כשר לבשר, כמו שעשתה קודם לכן בברסלאו. מברסלאו הם הביאו את משגיח הכשרות שלהם, את ד"ר אהרון קלר 1909 - 1998. הוא כיהן שנים רבות כרבה של נהריה. הגברת אירמגרד זוגלובק 1910 - 2000, סיפרה על התפתחות החברה קצר לפני מותה. זהו למעשה גם סיפור ההתפתחות של הכלכלה הישראלית. תקופה קשה מאד בת 5 שנים עברה על המפעל בימי הצנע, החל מ - 1945 כאשר המוני עולים באו לארץ, אז הוטלו מיגבלות רבות על כולם. לאחר מכן גדל המפעל ופיתח את "נקניק - נהריה".

שני מוצרים התפתחו במקום ונשאו את השם נהריה: "נקניק - נהריה" של חברת זוגלובק וגם מפעל הזכוכית "זכוכית - נהריה" של אנדריאס מאייר.

מסגרית מאייר

משפחת מאייר הגיעה לנהריה מהעיר Rheda בווסטפליה עם הרצון להתקיים משני ענפים, מחקלאות וממסגרות. האב ד"ר אוטו מאייר 1886 - 1954 , נרשם אמנם כחקלאי בשנת 1937, אך הוא דאג לכך שבנו אנדריאס יליד 1921 ילמד מסגרות בגרמניה ויביא לפלסטינה את הציוד הדרוש להפעלת המסגריה. הבן הנוסף יוסטוס וגם הבת בריטה עבדו במסגריה זו. האם גרטרוד מאייר 1877 - 1996 שהייתה בעברה רקדנית, לימדה בנהריה ריקודי עם. המסגריה הקטנה היתה תחילה ענף מישני, התפתחה בהמשך ונתנה גם שרותים לתחזוקת מערכת צנורות המים, לתיקון אופניים, לתיקון משאבות מים, לתיקוני רכב, עבודות תת ימיות וגם עבודות אמנותיות בזכוכית, דבר שהתפתח מאוחר יותר למפעל "זכוכית - נהריה".

החוויות האישיות שעברו אנדריאס ואסתר מאייר קשורים קשר עמוק לשבעים שנות התפתחותה של נהריה. הם הונצחו בתמונות רבות.

כיצד נוצר אוסף התמונות

האב אוטו מאייר, הביא מצלמת לייקה לפלסטינה שעברה אח"כ בירושה לבנו אנדריאס. כאשר ביקר האב לראשונה בפלסטינה ב -1935 לבדיקת התנאים במקום, צילם תמונות רבות. אנדריאס המשיך במסורת זו וצילם אוסף מגוון במשק שלו ובמסגריה. כבעל מקצוע קבל אנדריאס הזמנות עבודה שונות מחוץ לנהריה וגם שם צולם חלק מהאוסף. חלק אחר מתיחס לחיי היום יום בנהריה. כאשר התגייס אנדריאס בשנת 1948 לקח את המצלמה לצבא וצילם מהרכב המשורין בו הוצב. התמונות צולמו באקראי - ללא שיטה מנחה , בין השנים 1934 - 1945. רק בשנים האחרונות התחיל אנדריאס לעשות סדר באוסף התמונות שלו.

חברים תמכו, מקצוענים יעצו ותמונות ממקורות שונים הושאלו והועברו לאוסף. מתוך האוסף הגדול, בנה אנדריאס בעבודת נמלים את האוסף הנוכחי שחולק ל - 15 תיקיות ע"פ הקטגוריות הבאות:

1. ההתחלה
2. הבית והמגורים
3. המשק
4. מסחר ושרותים
5. ילדות
6. תיירות וחוף ים
7. תרבות וספורט
8. ניידות ומעבר
9. מבט על נהריה
10. שכנות
11. אירועים מיוחדים
12. אורחים חשובים
13. הגנה לא חוקית
14. המצור והימיה
15. השיירות ב - 1948

חלק מהתמונות מופיע בכפילות כיוון שהם שייכים לקטגוריות שונות. עבודה זו הוכנה לאחר שיחות תאום רבות בין אנדריאס מאייר וקלאוס קרפל ואיננה טוענת לשלמות, מכיון וסווג התמונות היה יכול להראות גם אחרת. אנדריאס איננו צלם מיקצועי וגם איננו מומחה למחשבים. אנדריאס השאיר לדורות הבאים אחריו אוסף תמונות חשוב, תעוד של תקופה מיוחדת במינה וע"כ מגיע לו אלפי תודות, לו ועוזרים במלאכה זו.