סיפור על גב' רישארד

כתבה דליה אונגר - פנקס

גב' רישארד האלמנה ושלושה בניה גרו מולנו,מעבר לרחוב .את שני הבנים הבוגרים לא הכרתי ,אך את הצעיר הנס המכונה דיקוס הכרתי היטב גם מעבודתו בדואר וגם בשל כלבו הגדול, שידע לזהות ממרחקים את בעליו הרוכב על אופניו לביתו, ונבח נביחות שמחה ששימחו גם אותנו הילדים המתפעלים מתבונתו הרבה . גב' רישארד, מבוגרת יותר מכל מכרינו הצעירים שעלו ארצה ללא הוריהם , היתה אשה שמנה מאוד,לבושה ברישול ,תמיד עם סינור שכיסה את מחצית גופה ,והדיפה ריח של בישולים ועבודות בית . ביתה היה כלקוח מארץ האגדות של האחים גרים .מראהו קובייתי ,גג רעפים לראשו ,מדרגות הובילו למרפסת החזיתית ומשם לתוכו. הבית היה בעיני מסתורי וטומן סוד .הוא משך אותי להיכנס לתוכו ויחד עם זאת נרתעתי מפניו. מעולם לא ראיתי אותו מבפנים . הגעתי רק אל האולם הפנימי ולעיתים נדירות אל המטבח הגדול והמשלומפר ממנו ניתן היה להגיע לעורפו ,למרפסת נוספת ,סימטרית לחזיתית, ומשם לחצר האחורית שהיוותה חלק קטן מהחלקה בת הדונמים הרבים שהיתה שייכת למשפחה .( לימים על השטח הזה ניבנו בתי שיכון רבים) . האולם המרכזי ,שבו נצטוויתי לעצור , היה עצום בגודלו ,גם הוא בצורת ריבוע שמשני צדדיו דלתות סגורות תמיד.בתוך האולם היו רהיטים כבדים,ייבוא מגרמניה ( "דויטשה ווארה" ).
יותר מכל הרשימו אותי 2 דובים ענקיים ,אחד בהיר והשני כהה שישבו אחר כבוד על המזנון שלאורך הקיר המזרחי של האולם .
בפעמים הספורות שאזרתי אומץ ונכנסתי לבית ,בשליחויותיה של
אמי , עמדתי מרותקת כשפני לדובים .באותם ימים לא היו לי כמו למרבית חברי לא צעצועים ,לא בובות, ובוודאי לא מפרווה . ואני כל כך רציתי להחזיקם בידי ,לגעת בהם וללטפם ,אך מעולם לא עשיתי זאת שכן צוויתי על ידי גברת רישארד בגרמנית מלווה ליתר ביטחון גם בפנטומימה לשמור על מרחק שאין לעוברו ביני לבין המזנון בואך לדובים.
כדי להיכנס לביתה של גברת רישארד היו צריכים לרדת מהרחוב מספר מדרגות לעבר שביל אבנים שמעליו פרגולה כחופת גפנים משורגים על פני קשתותיה .
בקיץ ,בעת שהבשילו הגפנים היה כל הנכנס לבית עובר מתחת לאשכולות גדולים של ענבים שחורים וירוקים המבצבצים מבין עלי הגפן הירוקים . גם בצדו הצפוני של הבית היה לגברת רישארד כרם מטופח שהניב ענבים בשפע ושנמכרו לכל דורש ..
מאחורי הבית ,ממזרח לו ,צמח עץ תות ענקי ,עמוס בפרי הסגלגל הכהה .מתחת לעץ , היו מפוזרים פירות התות שלא נקטפו ,ומשבשלו נשרו ארצה וכיסוה כמרבד של עיסה ריבתית להנאתם של הזבובים,
הדבורים והדבורים.
למרות השפע גברת רישארד לא הרשתה לאף ילד להתקרב לעץ התות ולקטוף מפירותיו ,ובודאי לא לטפס ולשחק בין ענפיו כמו בבית
חדשי .
גם הענבים שלה היו כנראה עסיסיים מאוד ולכן גם הם משכו אליהם את החרקים העוקצניים.אנחנו פחדנו מהם אבל גברת רישארד האמינה שאם נעקצים מהדבורים לא מקבלים ראומטיזם בחורף .לכן כל אימת שנעקצה היתה ממהרת לביתנו כדי לידענו בדבר הבשורה הטובה ,מה שהפך אצלנו לבדיחה .
גברת רישארד ,כשלא היתה בביתה התייחסה יפה לילדים .אבל
אני,המנוסה גם בפן האחר שלה ,לא ברכתי אותה לשלום ,התחמקתי ממבטיה ונמנעתי מחברתה וזו התלוננה בפני אמי שאיה אחותי ,בניגוד אלי היא ילדה חברותית ,צחקנית ומנומסת. אבל , כמו שיסופר גם היא לא זכתה בתמורה לתכונותיה הטובות.
בפרוס מלחמת השיחרור ,ולאחר שנהריה הופצצה מהאוויר בידי מטוסים עיראקיים שהצליחו לפגוע בנפש ,החליטה גברת רישארד לעזוב את נהריה ולהגר לארה"ב .
תחילה היא מילטה בחשאי את שני בניה הבוגרים על מנת שלא יגוייסו לצבא .הבן הצעיר ,דיקוס , התנגד להגר ועיכב את אימו עד שהצליחה לשכנע גם אותו .
בפרק אותו זמן היא חיסלה את תכולת ביתה ומכרה אותו לכל המרבה במחיר .
כל פעם שניכנסתי לביתה הלכתי לבדוק מה מצב הדובים ואם כבר נימכרו .בסתר לבי קיוויתי שכאות תודה שארחנו אותה ואת משפחתה במקלט שבנה אבי היא תשאיר לנו ,או לפחות לאחותי
המנומסת ,כמזכרת את הדובים .אבל התבדיתי .כל יום היא באה אלינו ובידיה כלי מטבח וסכו"מים שונים ,כולם לדבריה "השטה וארה " תוצרת גרמנית אמיתית .היא רצתה למכור לנו אותם .
אינני זוכרת אם קנינו ממנה או לא ,אך הדובים ,שלא נימכרו ,היגרו עימה לאמריקה .
עלפי השמועה ילדיה התחתנו וניפטרו בטרם עת ללא ילדים משלהם .
מעניין היכן צמד הדובים שוכן כיום ,ואם הם זוכים לאהבת
ילדים,לחיבוקים ולנשיקות שמעולם לא קיבלו כשישבו על המזנון באולם הגדול בביתה של גברת רישארד .