עצומת התמיכה בבית ליברמן, מסמך מרגש מימי המושבה.

אמש עיינתי בעצומה למען בית ליברמן וממש שמחתי.גיליתי שם שמות רבים של בני משפחה וחברים שהיו נוף ילדותי. דרישות שלום עקיפות מדמויות שהיו גיבורי , חברים לגנון, לגן ,לבית הספר, לשכונה -- למה שאהבנו לכנות המושבה.ביני לביני חשבתי שריכוז כזה של אנשי איכות היה צריך להשפיע על אבות העיר נהריה לעשות הכל כדי שבית ליברמן יפרח. אבל זה כנראה לא קרה, בינתיים.כשהוספתי להרהר בעניין הגעתי למסקנה שהעומד בראש העיריה פשוט לא מכיר את מה שהיה פעם "המושבה". הוא לא גדל בין לולים ורפתות, לא אהב על הספסלים בשדרות העצים בצפון המושבה ובדרומה,לא הכיר חבצלות בדיונות החול , לא קנה חולצה לחג אצל גלי ולא עמד בתור לכרטיס כניסה לאמפי או לקולנוע נהריה. עשרות ומאות מן השמות - אוהבי המושבה - זרים לו ועל כן גם אין הוא נעתר לתחינתם.
יוסטוס מאייר הקשיש נזעק מגמניה אבל ראש העיריה לא ראה אותו רוכב על אופנוע במרכז המושבה ולא צולל במי החוף לדוג ברובה הדייג שפתח.
גדעון פינטו גר אמנם בכרמיאל אבל בני המושבה זוכרים כי היה מדריך ב"תנועה". אמו היתה מזכירת בית הספר התיכון ותמונתה מעטרת מאות תמונות מחזור בבתים רבים של בוגרים. אבל ראש העיריה איננו ביניהם.
משפחת פאוקר, המייסד הגנן, שולחת חתימות מקצות הארץ אבל ממתי גנן משפיע על ראש העיריה?.
בני משפחת קליינמן קוראים "להציל" אבל ראש העיריה לא יודע שקליינמן היו בעלי חנות הספורט הראשונה ושמחו אותנו בתקליטים(אלויס והחיפושיות ולא בדיסקים). מחנות חומרי הבניין בעמידר קוראת משפחת לוינגר לשמר את העבר אבל ראש העיריה לא נזקק לשירותיהם כשבנה את חוילתו על שפת הים. הוא לא נזקק לבני משפחתו של לצי פרקש שקודם שעסק בבניה היה אח רחמן בבית החולים הסמוך לים. כן למושבה היה בית חולים סמוך לשפך הגעתון!
גדעון להמן עוד בונה, אך ספק אם ראש העיריה יודע כי אביו ארנסט היה מבכירי העיתונאים של "חדשות היום", העיתון בשפה הגרמנית שהיו לו מנויים רבים בנהריה. בני משפחת ויידנבאום כבר לא מנהליםפנסיון יוקרתי ומתי ויידנבאום "היפה" כבר לא רוכב על אופנוע מבהיק בשדרות געתון , בימים שכולם נסעו בעגלות,אך בני המשפחה רוצים לשמר את הזיכרונות. משפחת פריזם שאביה היה עגלון ובנם יוסי שוער כדורגל נפלא, גם הם נזעקו ממקום מושבם הנוכחי. שמשון בובר, עוד אגדה משנות ילדותנו, מן הימיה והוראת הספורט קורא לנהריינים להתעשט, ממקום מושבו - שדות ים. משפחת ברטפלד שבנה אברם הוא מחלוצי תעשיית ההייטק והקים בירושלים מפעל ענק קוראת לא לשכוח , בדיוק כמו בני משפחות מולר ואלון חלוצי הטכסטיל. אבל ספק אם ראש העיריה יודע איזה מפעל משפחתי נפלא היה מפעל מולר.
משפחת כרמי שעסקה בסיד, הובלה ודלק הצטרפה לעצומה באמצעות בנה העורך דין יגאל ,הגר בחיפה. האחים איצקוביץ שגם אביהם היה גנן וכמוהם בנות הגנן אונגר כולם היו רוצים לזכור את רחוב וייצמן ירוק כפי שעיצבו אותו אבותיהם. משפחת הרופאים דוידסון ודאי זוכרת את העצים היפים של שדרת המייסדים והאחיות קלרסקי שנדדו לירושלים את השדות שעיטרו את רחוב קפלן שבדרום המושבה.
בנות קמפיסקי המהנדס שבנה בתים רבים ( ובנו היה ארכיאולוג חשוב)ובני ירמיאס שאורי בורי הוא כיום נציגם הבולט , בני קרפונקל(ראובן ואחים) שהרחיקו לנדוד ובני טץ ראש המועצה שצאצאיו חיים בנחל עוז שבגבול הרצועה.כולם אינם מבינים מדוע ראש העיריה אינו מתלהב לסייע בשימור.
יורם דוד ובני משפחתו של זיגי קרן, קוראים לשמור . האם ביתו של אביהם הנהג גוסטב דוד עוד עומד ברחוב הרצל? בכל עיר תיירות חפצת חיים היו ששים לשמר בית כזה ובתים אחרים מן הראשונים שהיו ברחוב הרצל ואינם עוד. מוקי ובני נויברגר שעשו חיל באקדמיה( אביהם חזר לגרמניה ועשה שם חיל בבונדסטאג, עד שכינוהו נציג נהריה בבון) קוראים לראש העיריה לזכור אף שספק אם הוא שמע אי פעם את שמעם.
שמשון שושני עושה חיל במשרד החינוך אך האם ראש העיריה יודע על שמשון עם השרוך האדום בחולצה הכחולה? היודע הוא כי בתשבע שושני ניצחה בשיוטי החוף שהימיה ארגנה ? ב"קול ישראל", בחדשות, היו מדווחים על הניצחונות האלה וכל בני נהריה מלאו גאווה. מה יודע ראש העיריה על שושני מפקד המשטרה ועל ביתו שהיתה מראשי "גלי צהל"? וגם צאצאיהם קוראים לו לסייע לבית ליברמן. קריאות כאלה קוראים גם בני משפחת ולט שגידלו עופות ברחוב הרצל ובני משפחת רופא השיניים מרקס שגם הוא שלח יד לחקלאות בחלקו הצפוני של הרחוב. גדי קאופמן שהיום הוא קיבוצניק אך פעם ייצג את נהריה בשחיה ,ושלומית נויגבורן שגרה היום בחיפה אך גדלה בשיכון הותיקים. איש הכלכלה דני פלק שגדל ברחוב הרצל וכיום הוא בהרצליה ודאי ישמח אם חנות הספרים של הוריו לא תשכח.עלי בלום יושב בירושלים אך שומר אמונים לבית הוריו ליד פנסיון ויידנבאום. אביו היה מזכיר המועצה והוא עצמו פקיד בכיר במשרד התעשיה. גידי דוהן בן הקצב נזעק מארצות הברית ורותי צייגר ביתו של השען שמעה על העצומה בחיפה. נעמי וייל הגינגית חתמה בירושלים אף שאמה היתה העובדת הסוציאלית הראשונה של נהריה. בני דאובר המורה נדד לתל אביב ובני משפחתו של זפל זגר התרחקו , כמו רבים מבני נהריה , עד כפר ורדים. אבל כולם - כולם קוראים לשמור את רוח המושבה היפה בין כותלי בית ליברמן.
לא הזכרתי כאן רבים וטובים , משום שהם עדיין בנהריה וגם מקוצר היריעה. ואם טעיתי בשם או איזכור אחר אני מתנצל. עברו בר יותר מארבעים וחמש שנים מאז שעזבתי את נהריה וכל שכתבתי כאן אינו אלא געגוע לימים נפלאים.