ד"ר שלמה (פרידריך) רילף (1896-1976)

הכתבה נכתבה ע"י ידידה קאולי (בתו של ד''ר שלמה רילף) ושי קאולי

לגרמניה הגיעו אבות משפחת רילף במאה ה 15 בעת גירוש ספרד. בתקופת כיבוש גרמניה על ידי נפוליאון חויבו לאמץ שם משפחה וקראו לעצמם על שם נחל קטן שזרם בכפר מושבם Holzhausen שליד Braunschweig. בן דוד של אבא של שלמה רילף, רבי יצחק רילף מ Memel היה מראשוני היהדות החרדית שהצטרפו לתנועה הציונית, תמך בהרצל והתנגד נחרצות לתוכנית אוגנדה. הוא פעל לסייע ליהדות מזרח אירופה, כונה Rabbi Hilfe (" הרבי העוזר") ופרסם ספר "ארוכת בת עמי". על שמו נקרא רחוב בצפון תל אביב.

בשנת 1914 בברסלאו, החל שלמה בלימודי רבנות בסמינר המקומי ופילוסופיה באוניברסיטה. אולם, בין השנים 1916 ל - 1918 המלחמה קטעה את לימודיו של שלמה, עת שירת בצבא הגרמני, נפצע בתאונה והוצב לתפקיד רב צבאי. במוזיאון ה"יקים" בתפן מצוי נרתיק מקורי ובו חבילת מכתבים שכתב מן החזית להוריו.
יום-טוב גוטמן רילף, אביו של שלמה, ששימש כרב הקהילה בבראונשוויג, התמוטט ומת בבית הכנסת בו כיהן, לאחר שסיים נאום הספד לקצין יהודי, תלמידו, שנפל בקרב.

שלמה שב ללימודים, בשנת 1920 זכה בתואר דוקטור מאוניברסיטת Erlangen, ובשנת 1922 הוסמך לרבנות בברסלאו והחל בקרירה כפולה של הוראה ורבנות ב Hamburg (1922), ב- Bamberg (1926) וב- Saarbrueken (1929).
שלמה, רב ומורה, הגדיר את גישתו למקצועו הכפול:"אף על פי שאהבתי את המסורת היהודית, הרי הייתי רחוק מלהיות אדוק, כי האמנתי בהתפתחות הרוח הטבעית והבלתי פוסקת". למרות השכלתו האורתודוקסית כיהן כרב ליבראלי. את הרבנות ראה כפן אחד של משימתו לשימור יהדותם של יהודי גרמניה. הפן השני היה לימוד תרבות ישראל והשפה העברית. לימודי הפילוסופיה וראייתו המפוכחת את ההתרחשויות בגרמניה הפכו אותו לציוני בשלב מוקדם של חייו. בדרשותיו ובנאומיו חזה את האסון המתקרב ליהדות בגרמניה.
בשנת 1923, נשא לאישה את אנליזה נוימן. ההכרות ביניהם ארעה כאשר שלמה הכין את אחיה וולפגנג לבר המצווה. בהמבורג, 1925, נולד בנם הבכור יצחק. בבמברג, 1928, נולד הבן יוסף וב 1931 נולד יוחנן בסארבריקן. כל השנים האלה הגו בני הזוג בעליה לארץ ישראל, ואף תכננו מסע לתור את הארץ. אולם, בשנה זו נפצעה אנליזה מקוצי ורד ולא החלימה. בעת ההיא לא הייתה אנטיביוטיקה. היא נפטרה בסתיו ונקברה בסארבריקן. שלמה, בגיל 32, היה לאלמן צעיר, אבא לשלושה פעוטות.
ב 1932 יצא שלמה ארצה עם ידידו ויכסלבאום כדי להתאושש מאבלו וכדי לבחון אפשרויות עליה. בארץ, טוני ובן זוגה, פרופסור ארנסט סימון, ידידיו, הכינו לו הפתעה: הכרות עם רות לבית הרב יצחק אונא מ Manheim. אחרי בילוי של עשר שעות השידוך עלה יפה ורות, חודש אחר כך נענתה בחיוב להצעת הנישואין של שלמה, כפי שנהגה לומר:"לא למרות שלושת הילדים, אלא בגללם"...
בסוף ינואר 1933 עלה היטלר לשלטון בגרמניה. הרב שלמה רילף, היהודי הציוני בהשקפתו, לא היה זקוק ליותר מכך כדי להצטרף בגלוי כחבר בהסתדרות הציונית, דבר שנמנע מלעשותו עד אז ברצותו להיות הרב של כל חלקי הקהילות שבהן כיהן. באותה שנה הגיעה רות אונא לסארבריקן

כדי להינשא לשלמה (י"ג תשרי תרצ"ד, 3 אוק' 1933). את הקידושין ערך הרב יצחק אונא ממנהיים אביה של רות. מלכתחילה היה ברור שבני הזוג יתגוררו בארץ ישראל. אולם, לשלמה נותרו באזור הסאר בגרמניה שתי משימות, ציבורית ופוליטית. עד להשלמתן, חזרה רות ארצה ובמקביל הגיעו גם שלושת ילדי שלמה בליווי רחל אחות רות. בירושלים, רות ילדה את בנימין (1934), בנה הראשון והרביעי של שלמה. שש שנים אח"כ, בנהריה, נולדה בתם ידידה (1940).
המשימה האחת של שלמה הייתה מאבק לחינוך יהודי. השקפתו היהודית והציונית נשענה מאז ומתמיד על ההנחה שילדים יהודים חשוב שיתחנכו בבתי ספר יהודיים. בין הסיבות לכך, כמובן, האמונה בצורך להפיץ את תורת ישראל כדי למנוע התבוללות. אך לא זו בלבד, אלא גם להכשיר את הילדים היהודים למיומנויות במלאכות שמפרנסות את בעליהן ולתת להם בסיס טוב לידע השפה העברית שתשמש אותם עם עלותם ארצה. הייתה זו מבחינת הד"ר רילף הציונות האמיתית שלו בהתגשמותה. לשמה גם השתתף בפריז, באביב 1933, בועידת החרום הראשונה של הקהילות היהודיות באירופה שניסתה למצוא פתרון לבעיית הפליטים היהודים בגרמניה, ולחינוך היהודי שם, לאחר שהנאצים חייבו את היהודים לחינוך ילדיהם בנפרד מן הגויים. בסארבריקן שלמה פעל להקמת בית ספר יהודי וזכה לחנוך אותו באפריל 1934. אז, טרם ידע שמאבקו למען בית ספר זה יהיה מעין תרגול לקראת מבצע דומה שצפוי לו בארץ בעוד כמה שנים.
משימתו השנייה נגעה למשאל העם על עתיד חבל הסאר שנקבע, בהסכמי פריז, ל 13 בינואר 1935.

עד אז היה חבל הסאר אזור חופשי בניהול חבר הלאומים. מלכתחילה היה ברור שתושבי הסאר הגרמנים לא יצביעו להסתפחות לצרפת. אולם, עדיין ניתן היה לנסות להגיע להצבעה שתתמוך בהשארת הסאר כאזור חופשי. לשם כך היה צורך להפעיל השפעה על הגרמנים שסבלו מן הנאצים בגלל הדת שנואת נפשו של היטלר. היו אלה מאמינים המצביעים למפלגות הקתולים והפרוטסטנטים שננטשו על ידי הממסדים הכנסייתיים שלהם, שחששו להתעמת עם הנאצים. חשוב מכך, היה צורך לפעול להבטחת מעמדם של 6000 יהודי הסאר במידה והחבל יסופח לגרמניה הנאצית. לקידום שני אלה פעל שלמה שהיה חבר ב"ועדה" היהודית, שנאלצה לפעול בחשאיות. ההישג החשוב של פעילות זו היה כנראה השפעתה על החלטה של ועידת רומא שהבטיחה, אחרי המשאל, "שנת חסות" של חבר הלאומים לביטחונם של היהודים ושל אלה שלא יצביעו למען גרמניה . אך הישג זה, כמובן, היה זמני בלבד. בזכות התעמולה של גבלס הנאצים זכו במשאל. הסכם רומא נשכח והיטלר סיפח את הסאר לגרמניה. בית הכנסת של הרב רילף נהרס בליל הבדולח ב 1938 והמורה היהודי, הרמן, הושפל בפומבי במעמד זה.
לפני שעזב את סארבריקן במחצית ינואר 1935, נערכה לשלמה מסיבת פרידה שבה קבע הד"ר איסרלין, ראש הסניף הציוני:" אמנם ד"ר רילף הצטרף לציונות באורח רשמי רק לפני שנתיים. אך במשך שנתיים אלה ערך לנגד עינינו את כל המבצעים שעל רב ציוני לבצעם". דווח על טכסי הפרידה פורסם במהדורה מיוחדת של עיתון הקהילה NACHRICTHENBLATT מן ה 11 ינואר 1935, יומיים לפני ששלמה עזב את גרמניה לשוייץ (ראה נספח שלהלן).
בשלהי שנת 1934 במסגרת "ההסדר" בגרמניה היה ניתן עדיין לקבל מן הקונסוליה הבריטית (אף בדואר) "סרטיפיקט לבעלי ההון" בתנאי שיופקדו 1000 שטרלינג לחשבון העולה. כך נהג שלמה.
לתוצאות משאל העם המתין שלמה בז'נבה ,כשכבר היה בדרכו ארצה. פעולתו האחרונה למען יהדות הסאר הייתה בשוויץ, במסגרת "הוועדה": כיוון שיו"ר ועדת חבר הלאומים, הנציג הטורקי, סירב לקבל נציגות של היהודים, נשלח מכתב המזכיר את החלטת רומא ודורש לדאוג למעמד היהודים. על המכתב חתם ד"ר שלמה רילף. הוא גם השתתף בפגישה עם אדוארד בנש, ראש ממשלת צ'כיה שהביע אהדה והבטיח לפעול למען היהודים. הוא ציין שלא יפעל אצל הגרמנים בעניין, כיוון שהבין שדבריו יפלו על אוזניים ערלות, אלא אצל הבריטים. בנש לא שיער שתוך שלוש שנים ייחתם הסכם מינכן והוא יאלץ לעזוב את ארצו. כך גם לא חשב שבעקפו את הפח הוא נופל אל הפחת...
במחצית ינואר 1935, נוחת ד"ר שלמה רילף בנמל יפו ומשם במונית מגיע לשכונת תלפיות בירושלים ומצטרף אל משפחתו החדשה – רות וארבעה בנים. את בנימין, בן שלושה חודשים, ראה לראשונה בבית השכור הראשון שלו בארץ ישראל. את התקופה הראשונה בירושלים הקדיש לחיפוש עבודה ולהשלמת ידיעותיו התיאורטיות בעברית. הוא השתתף בקורס השתלמות בעברית למורים מטעם הועד הלאומי. הוא מנצל את זמנו הפנוי לטיולי הכרות עם הארץ. בעתלית הוא פוגש את אחיו רודי שהגיע ארצה כמה חודשים לפניו. למרות קשריו עם פרופסורים באוניברסיטה העברית ומגעים עם חוגים אינטלקטואלים, ש"י עגנון ופרופסור יוסף קלאוזנר, לא נסתייע בידו למצוא משרת הוראה בירושלים. בכל זאת מצא עבודה זמנית כמורה ממלא מקום לתנ"ך ולהיסטוריה בבית הספר לבנות שבהנהלת הגברת בארט. על רבנות בארץ הוא ויתר מלכתחילה. ד"ר יוסף לוריא, מנכ"ל מחלקת החינוך של הסוכנות היהודית, מקשר את שלמה לאליהו קראוזה, המנהל של מקווה ישראל. לוריא מבטיח לשלמה:" שיש במקווה ישראל דירות לסגל המורים והפקידים. מלבד זאת הולם בית הספר דווקא את השקפותיי, כי מתחשבים שם בצרכי הדת. קיים בית כנסת, וקדושת שבת ומועדים לא תחולל בשום פנים". בסתיו, אחרי ביקור של קראוזה בשכונת תלפיות אצל שלמה, משפחת רילף עוברת להתגורר במקווה בדירה שאינה ראויה למגורים. שלמה היה למורה לתנ"ך ולהיסטוריה יהודית, ולמחנך לכתת צעירים שלמדו חקלאות. משכורתו נקבעה ל 18 לא"י.. כאן ניתנה לשלמה הזדמנות לפגוש את הנרייטה סולד. כאשר רות שאלה את קראוזה, שביקר בדירה במקווה ביום הגעתם:"איך יעלה בידי לנקות רצפות כאלה?" ענה לה:"אל תביטי למטה, הביטי למעלה". שלמה הביט צפונה, לנהריה, שם, ידע, יש משרת מורה פנויה בבית ספר יסודי. הוא העדיף זאת על פני בית ספר חקלאי.
ב 17 אוגוסט 1936, בדרך לאוניה שתיקח אותו ואת רות לחופשה ראשונה בחו"ל, מבקרים בני הזוג לראשונה בעיר שבה הם יתגוררו ויפעלו, שלמה 40 שנים ורות 73 שנים. כך מתאר שלמה בזיכרונותיו את המפגש הראשון עם עירו:"באוטובוס רעוע שרכנו דרכנו במדבר החול של מפרץ חיפה. הקריות, ההומות כיום מרוב עם, היו עדיין שיכונים קטנטנים, בתיה הבלתי גמורים של קרית-מוצקין נראו כמו קוביות צעצועים מכוערות. ועוד שטחי חול שוממים, אחר כך דקלים בודדים, הסמל של צור וצידון מימי קדם. העיר עכו הערבית לחלוטין על חומותיה ומגדליה היפים נשארה בצד שמאל. עוד הלאה צפונה נסענו. לבסוף נראו בתים אחדים מכוסים גגות משופעים – ממש כמו בתים מהרי שוורצוולד – נחל ישר כמשורטט בסרגל ומחסן ארוך מעץ. זו הייתה נהריה. ...מעבר לנחל צפונה התמשכו שני כבישים ולאורכם בתים מפוזרים, עוד לגמרי חדשים. תרנגולים קרקרו, קרונות עמוסים שקי מספוא הוסעו על פסים לתוך המשקים הקטנים, ממטרות פיזרו מים על שדות ירקות. מעל הכול, גבוה, הזדקר מגדל מים. אך טרם נראה עץ שגובהו עלה על קומת אדם מבוגר. זכרנו את חורשות מקווה ואת עציהן המצילים, ורות התפרצה ואמרה: 'בשממה כזאת עלי לחיות?' – 'לאט לאט', עצרתיה, 'עוד אין לנו המשרה' ". ההודעה על קבלת המשרה השיגה את שלמה ואת רות בהיותם בחופשה בחו"ל. במעבר בין מקווה לנהריה עברה משפחת שלמה רילף טלטלה כאשר בנימין חלה בטיפוס הבטן ויחד עם רות שהו בקליניקה בתל אביב. רק ב 21 אוקטובר 1937 שלמה, שכבר עבד בתפקידו החדש כמנהל בית הספר, קיבל את בני משפחתו בצריף ששכר למגורים ארעיים בנהריה. שתי משימות מיידיות היו לפניו: בנית בית והתאקלמות מהירה בעבודה.

הבית תוכנן על ידי המהנדס פלדהיים, בהשראת סגנון הבאוהאוס, ונבנה, על ידי הקבלן כדורי, מביטון יצוק עם גג שטוח על כברת אדמה שהייתה הקצה הדרום מזרחי של נהריה. ביוזמת "ההגנה" נבנתה עליו עמדת שמירה ששימשה בהתגוננות מפני התקפה קשה לאחר יום הכיפורים תרצ"ח. לקראת העלייה לחניתה גויסו הבנאים ובנית הבית התעכבה. ב 4 מאי 1938 נכנסה המשפחה להתגורר בקומת הקרקע. ביולי נשלמה הקומה השנייה אותה הועיד שלמה לקליטת משפחת אשתו הראשונה. משפחת נוימן, הורי אנה המנוחה, אחיה וולטר ומשפחתו נכנסו להתגורר בה. הדירה של רילף בקומת הקרקע, הייתה צנועה ופשוטה אך התאימה למשפחה גדולה. כדי להגדיל במעט את ההכנסה המשפחתית אפשר היה להשכיר חדר ושירותים לזוג שטיל, כמו גם לארגן קייטנות קיץ לילדים . הגג השטוח של הבניין שימש לעמדת שמירה במלחמת השחרור.
בבית הספר, שלמה נכנס לתפקידיו כמחנך, כמנהל ומורה לתנ"ך ולהיסטוריה יהודית. הוא החל לטפל בשיפור איכות החיים במוסד החינוכי ששכן בביתן ש"העיד על מעלה אחת שבלב בוניו: מעלת החסכנות. בין שני חדרים, הבנויים לרוחב ולא לעומק, הפרידה דלת מתקפלת גדולה הפרדה בלתי מספיקה, כלומר העץ הדק של הדלת לא מנע את הרעש מלחדור מחדר אחד למשנהו. דלת זו התקפלה לצרכי אספות ותפילות, כך שנתהווה אולם, כי לא היו בנהריה לא בית כנסת ולא בית עם, את כל הצרכים סיפק בית הספר. בחוץ, לפני שני החדרים, השתרעה מרפסת צרה מעץ שנתנה מעט מאוד צל מפני קרני השמש. גרוע ביותר היה גגו של הבית" שנבנה מפח גלי, שלא הגן מפני חום וקור אף לא מרעש רוחות נושבות. צריף ישן ששימש את הכתה הראשונה כבית הספר וסוכת בית שימוש ללא מים השלימו את מתחם הלימודים של ילדי נהריה. שלמה החל במאבק עם "הקואופרטיב" לבניית מבנה ראוי וקבוע. פרנסי נהריה הייקים לא חשבו שבית ספר ראוי להשקעה כספית כאשר התלמידים אמורים להיות חקלאים טובים. הרעיון המקורי היה שזו תהייה עיירת איכרים. ועל רקע זה התגלעו חילוקי דעות קשים עם ראש הקואופרטיב של נהריה, מאייר וולף והמזכיר היינץ לסר. ב 1941 נבחר מאייר וולף לראש המועצה המקומית ולמזכיר מונה היינץ לסר. ההתייחסות לביה"ס שופרה, גם אחרי 1946 בעידוד רשויות המנדט.

בית הספר מנה אז כמאתיים תלמידים לעומת החמישים שהקבילו את פני שלמה עם הגעתו. עם תום המנדט הבריטי והסתלקות מאייר וולף והיינץ לסר מן הארץ, ומשבוטלו מוסדות החינוך ההסתדרותיים זכה גם בית הספר לתקציבים ולמבנה. אז גם יזם שלמה את קריאת בית הספר על שמו של הנשיא הראשון חיים ויצמן. "שם זה נועד להיות סמל לרוח בית הספר, הרוח העל מפלגתית, הלאומית וההומאנית". שלמה פנה במכתב לנשיא וביקש את רשותו, ו"הנשיא ענה בצורה חביבה מאוד ונתן את הסכמתו".

הבעיה הפדגוגית הראשונה ששלמה נאבק עליה הייתה העברית. ילדי הייקים דיברו גרמנית בבית ובבית הספר והיו מי שחשבו שיש ללמד את הילדים בגרמנית. לכך נצטרפה התנגדות להוראת התנ"ך והספרות העברית שלא נחשבו לנושאים מעשיים. בעניין אחד היה שלמה מעשי מאוד וחסר פשרות: המשמעת. על כך נהג ביד קשה וספג בקורת על שמשך באוזן או "הפליק" סטירה. אך בעת ההיא היו גם הורים שתמכו בגישתו זו והוסיפו מנת מכות לילדם שכבר נענש על ידי רילף. שנים אחר כך היו מתלמידיו לשעבר שהודו, לא רק שהיו ראויים למכות אלא ששיטה זו החזירה אותם לדרך הישר...
את מלחמת העולם השניה עברה משפחת רילף בנהריה. הבן הבכור יצחק התגיס לצבא הבריטי ושרת במצרים, בצרפת, בבלגיה ובגרמניה. המצוקה הכלכלית יחד עם החשש מתוצאות המלחמה במדבר המערבי והאירועים המסוכנים בלבנון בשליטת וישי, לא פסחו על התושבים "הגרמנים" בנהריה. חיזוק ושמחה בעת ההיא היו לשלמה ולרות עם בואה לעולם של בתם ידידה.
ב 29 נובמבר 1947, השמחה לא שרתה בנהריה כפי ששרתה בישוב היהודי כולו: נהריה לא נכללה בגבולות החלוקה: "עודנו מהרהרים מה תביא החלטת החלוקה לנהריה, והנה ביקר אצלנו הד"ר זאב פון וייזל ואמר בהרצאתו דברים אלה:' אם יהיה לנו מזל, יפתחו הערבים עכשיו ביריות. אזי נוכל לפעול. נתקן את תכנית החלוקה לטובתנו, והגליל המערבי ייכלל למדינתנו'. וכך בדיוק היה. הערבים שגו את השגיאה ההיסטורית הגדולה וירו". אולם, אם בענייני האסטרטגיה הלאומית האירועים האירו פנים לישוב, בענייני נהריה ההתנסות הפוליטית הפנימית הייתה עגומה לקראת תום המנדט הבריטי והכרזת עצמאות ישראל. "בצד גבורה אמיתית היה קיים גם כישלון אנושי מביש. מתי מספר בין אנשי נהריה – ודווקא אחדים מראשי הציבור – לא הצליחו להתאקלם מבחינה נפשית. במשך מלחמת העולם הייתה להם נהריה מחסה נעים. אבל עתה הלא נגמרה המלחמה, ארצות אחרות, בעיקר אמריקה, פתחו שוב שעריהן, בעוד שארץ ישראל צעדה לקראת זמנים קשים. אין פלא אפוא, שאנשים מסוג זה שמו מבטחם בחוץ לארץ והכינו בסודי סודות את ירידתם. כבר בשנת 1946 התפטר מאייר וולף ממשרתו כראש המועצה המקומית. איש עוד לא פילל שפניו מועדות לחוץ לארץ, עוד השפעתו גדולה; גם יורש מקומו, ד"ר קאהן ארנולד ("קאהן קביים" – Stelsenkahn"), שמע בקולו. הלא היה איש יסודי וקפדן, בקי בשאלות מיסים ותקציב. בחייו הפרטיים ניהל בית חרושת קטן, לכאורה נהג גם שם ברצינות קורקטית....כל אחד הנחיל לו יראת כבוד ודרך ארץ. קאהן ארנולד המשיך בקו קודמו בדרך כלל. זה נתחוור לנו בכך, שתקצב את צרכי בית הספר בחסכנות קיצונית. הוא לא ראה צורך בשמש. פעם אחת באו אורחים בעלי חשיבות עליונה: וועדת החקירה האנגלו אמריקאית שמתפקידה להגיש חוות דעת על פתרון בעיית ארץ ישראל. הפעם הוזמן רק חוג מצומצם של אנשים נבחרים, ביניהם כמובן ד"ר מאייר וולף.... הוגשו להם לחמניות עם שוק חזיר. לעצם העניין הציעו ראשי נהריה את המדינה הדו לאומית תחת חסות אנגלו אמריקאית. מאייר וולף והיינץ לסר הרהיבו עוז לנפשם לעסוק במדיניות חוץ על דעת עצמם בלי לשאול אם הישוב ונציגיו הנבחרים היו תמימי דעים איתם. ראש המקום לשעבר הכין את הגירתו בזריזות, וידידיו האנגלים רמי המעלה הגישו לו את עזרתם. לבסוף התעצבן קצת מחמת הדוחק. כבר החלו המהומות ולשלושת בניו היה צפוי צו גיוס מטעם ההגנה. לכן שלח לפניו את הבנים ואילו הוא ואשתו הפליגו בתחילת 1948. באותו לילה עמדתי עם חבר אחד בשמירה, כשרובה ישן בידי. גם אישי ציבור אחרים ברחו מן הארץ, עד לאמריקה הרחיבו צעדיהם! אין פלא אפוא ששרר דיכאון מסוים במושבה מחמת ה'ירידות' האלה בימי צרה ומצוקה. תושבי נהריה ראו עצמם נעזבים לגורלם. אבל מנהיגיהם לא חסכו מהם מאומה. בבוא ההכרעה הפוליטית בסוף נובמבר, עברה בנהריה סנסציה מחרידה: בית החרושת של קאהן ארנולד פשט את הרגל! החובות הגיעו עד 28000 לא"י, סכום עצום בימים ההם! לא רק הבנקים הפסידו כספם אלא גם סוחרים זעירים, בעלי מלאכה, נהגי מכוניות. כל אחד מהם ראה כבוד לעצמו, לתת אשראי לראש המועצה הרציני החסכן... נחשול של התמרמרות עבר את כל נהריה, וראש המועצה נאלץ לנטוש את משרתו ולעזוב את המקום....שררו מבוכה ויגון במועצה המקומית ביום 30 בנובמבר 1947 ....ילדי בית הספר נשארו בלי נאום חגיגי. לראש המועצה נבחר עכשיו גרשון טץ".
הקמת המדינה, לא פתרה את הבעיות בבית הספר, אלא אף הוסיפה עליהן. בתחילה, סביבת הלימודים לא זכתה לתקציבים. הניסיון להשתית שיטת "זרמים" בחינוך שהתבטאה בעיקר בתקצוב הזרם ההסתדרותי וייבוש האחרים, גרמו לשלמה להתעקש על דרכו: הוא האמין בחינוך חילוני עם דגש על נושאים יהודיים לרבות תנ"ך, היסטוריה יהודית ומורשת ישראל, לצד לימודים עיוניים ומעשיים. רק משבוטלו הזרם ההסתדרותי והאפליה שהייתה כרוכה בו, זכה גם בית ספר ויצמן לעדנה יחסית מבחינה תקציבית וליכולת לשלב ציונות ויהדות בחינוך הכללי. באווירה זו פעל שלמה לקליטת תלמידים חדשים והשתלבותם בבית הספר. הוא גם היה ממקימי לשכת בני ברית נהריה ע"ש ליאו בק. בבחירות למועצה המקומית ב 1950 נבחרה רות כחברה מטעם הציונים הכלליים ופעלה בתחום החברתי.
מלחמת העצמאות גבתה ממשפחת רילף קורבנות נוראיים. ב - 26.05.48 עמד שלמה על משמרתו בראש מגדל המים כדי להתבונן במשקפת ולשמוע מטוסי אויב הבאים להרע. נהריה מופצצת על ידי מטוסים סוריים,וחמישה נהרגים. המספרה של בליצבלאו בשדרות הגעתון נפגעה, ובה נהרג דניאל נוימן בן שלוש וחצי, בנו של וולטר נוימן הגיס של שלמה רילף ואחיה של אנה. הקרבן הראשון במשפחה. חודשיים וחצי אחר כך, ב 09.08.48, הצעיר משלושת בניו של שלמה, הבן יקיר לו מנישואיו הראשונים, יוחנן, נהרג בגיל 17 מאש כוחותינו. הוא נפגע בשכבו במארב, לצד חברו לנשק ולימיה יוסף פריזם ממזרח לנהריה בכאוכאת (קיבוץ בית העמק). יוחנן היה ברוך כישרונות, איש חיל וחבר בימיה. הוא השתתף בהורדת מעפילים מן האוניות בים לחוף מבטחים, התנדב להגנה והתגייס בטרם עת לצה"ל. מכה זו פגעה ברוחו של שלמה ובבריאותו. הוא לא שיער שנכונו לו מבחנים משפחתיים נוספים.
בשורה משמחת הגיעה לשלמה שלוש שנים מאוחר יותר בשנת 1951: הקהילה בסארבריקן זכתה בבית כנסת חדש שמומן על ידי ממשלת גרמניה כדי לפצות על 60 בתי כנסת שנחרבו בחבל הסאר על ידי הנאצים. שלמה הוזמן לחנוך אותו ונשא את הנאום המרכזי (14.01.1951). נסיעה זו ואירוע זה הפיחו בו רוח חדשה. בהיותו הרב האחרון של בית הכנסת לפני מלחמת העולם, ביקשו ממנו פרנסי הקהילה היהודית המתחדשת בסארבריקן לבוא לכהן תקופה כרב הקהילה כדי לשקמה.
התשובה הייתה חיובית. שלמה, רות, בנימין וידידה יצאו לשליחות.
מבחינה משפחתית האירוע החשוב שעבר על משפחת רילף בסארבריקן היה קשור בבת ידידה. במהלך מסע קנית מתנות לחנוכה ידידה נדרסה על ידי חשמלית ברחוב הראשי של העיר. למרות שנגררה על ידי החשמלית ושהתה בין גלגליה היא לא נפגעה כלל. בניתוח התאונה עלה שנהג החשמלית כלל לא הבחין בילדה ולא חש שהוא גורר אותה. ההתקהלות העצומה סביב המסילה והסימנים שעשו לו עוברי האורח הביאוהו לעצור בחריקה ארוכה. התברר שידידה זכרה את הסכנה מתקרבת ואת היותה נגררת, אך לא זוכרת איך הגיעה מתחת לחשמלית משם הוציאוה אל אביה ההלום. כדי להינצל היא הייתה חיבת להתכופף במהירות מתחת לחשמלית ובו זמנית גם לעשות חצי סיבוב לכיוונה כדי להתיישר לאורך המסילה וכהרף עין אף להיאחז ביד אחת במוט מתחת לקרון. כל זה תוך שהיא מקשיחה את גופה ומחזיקה בידה השניה את שקית המתנות. אלה נמעכו על ידי הגלגלים. יד ידידה לא נפגעה. בתנאים רגילים זה נשמע בלתי אפשרי ובכל זאת זה קרה וחייה ניצלו. איך זה קרה? מבחינתו של שלמה היה ברור לחלוטין שקרה לה נס, שלמה "ידע" כיצד זה קרה: יוחנן ז"ל, הספורטאי ואיש החיל נכנס ברוחו לרוחה של ידידה והביאה לכך שתפעל נכון נוכח סכנת המוות ותנצל. ה- 21 לדצמבר הוחג כיום הולדתה השני.

הצלחתו של שלמה בשיקום הקהילה הביאה לו הצעה לשליחות נוספת בקהילה הליבראלית באמסטרדם שגם לה נענה שלמה בחיוב. השהות בחו"ל נוצלה על ידי שלמה להידוק הקשר בין הקהילות בהן כיהן לבין ישראל ונהריה.
כיוון שקרה לו נס גמר שלמה אומר, שלמען בית הספר שלו בנהריה ראוי "לבצע עתה את תכנית המגבית למען ישראל.. רות הגתה את הרעיון של הקמת מטבח וחדר אוכל להזנת התלמידים שרבים מהם היו זקוקים לכך. וחשבנו: "אם נוכל לבנות את אולם האוכל בממדים גדולים הרי ישמש גם אולם להתעמלות... כסימן תודה על הנס, כמצבת זיכרון ליוחנן, שנולד בסארבריקן, ולאנה, שנפטרה בה. יהודי הסאר הטובים יעשו לי את המצווה, רציתי לכבד אותם בזה, שהם ורק הם יתנו את האמצעים." שלמה יזם והצליח להביא סכום כסף נכבד כתרומה של קהילת סארבריקן להקמת אולם רב תכליתי, בסגנון הצריף הראשון של בית הספר שניהל. האולם תוכנן לשמש כחדר התעמלות, חדר אוכל וכיתת בישול עם מטבח בה רות לימדה לבשל, וגם אולם אירועים. בכניסה לאולם, המשמש עד היום לשעורי התעמלות, נקבע לוח זיכרון:" אולם יהודי הסאר, הוקם בשנת תשי"ד, ביזמת ד"ר שלמה רילף, בעזרת יהודי חבל הסאר, למען ביה"ס ע"ש חיים ויצמן נהריה". אלא שבכך לא די: הקהילה של שלמה באמסטרדם תרמה גם היא כספים להקמת אולם הסאר. זאת ועוד, שלמה גייס את ידידו אוטו פרנק, אביה של אנה, שתרם את תמלוגי היומן המתורגם לעברית למען האולם בביה"ס בנהריה. עם תרומות אלה חוזר שלמה ליטול את תפקיד מנהל בית הספר.
ב 9 במאי 1954, חוזרים שלמה ורות ארצה. שלמה נתקל באווירה שונה מזו שעזב שנתיים קודם. תוך שהמשיך לפעול לקליטת ילדים עולים מכל הגלויות בבית הספר, נאבק שלמה ברשויות החינוך בשני תחומים חינוכיים.

האחד: מורה לא יעניש את תלמידו. דעתו הייתה:"ילדי ישראל שלנו בריאים ברובם המכריע. עם ילדים חלשים וחולניים נהגנו תמיד בהתחשבות ובזהירות, גם בלי הוראות מצד המפקחים. אבל מילדים נורמאליים דרשנו שיעבדו וישיגו משהו. והם עצמם לא רצו אחרת. הם רצו בחינות, כדי להוכיח את יכולתם ולזכות לסיפוק הנפש על התקדמותם. ובהחלט הסכימו גם למשמעת מסוימת, כי במסגרת זו הרגישו עצמם טוב יותר, מאשר במצב של הפקרות. כתה פרועה, שאין למורה שליטה עליה, היא בעצם הדבר אומללה יותר, מאשר כתה מסודרת, שבה נעשית עבודה נכונה ושמחה. הסיסמה 'חינוך ללא עונשים' נשמעת יפה." אך יש ילדים "שלא יוכלו להתקיים במסגרת הזאת. כי העונש מהווה להם עזרה ומורה דרך. ילדים ישרים ורגישים לצדק אינם רוצים לצאת ללא עונש, בהרגישם רגש של אשמה, כי ראו בכך דרישת הצדק. אבל, כמובן, צריך להיות העונש הולם את העברה ונובע מאווירה של אהדה."
הרעיון השני: ".דעתו של משרד החינוך: כל ילד יעבור את שמונה הכתות, וההישארות תבוטל לגמרי, או תצומצם באופן דראסטי." שלמה האמין שהשארות כתה אינה חרפה והיא מאפשרת לילד מתקשה, בין היתר לילדי עולים, הזדמנות נוספת להשיג מה שנמנע ממנו עד כה ולחבור לתלמידים המצליחים. "מזה נובעת ברכה לילד כי ניתנת לו האפשרות לחזק את יסודות ידיעותיו. ולא אחת קרה שילד כזה נהפך ממש לתלמיד טוב אחרי הישארותו". בנוסף, נמנע מצב בו "בכתות הגבוהות רבו התלמידים המפגרים שאין מקומם שם.... והיות ולא הועסקו בהתאם ליכולתם היוו יסוד להפרעה מתמדת ועיכבו את הילדים המוכשרים, שביכולתם וברצונם ללמוד ולהתקדם. המשמעת בכתה התרופפה, והרמה ירדה להחריד."
בשנת 1956 החליט שלמה לוותר על משרת הניהול ולהמשיך במה שבאמת אהב – ההוראה. אלא שהיה עליו לנהל לפני כן מערכה נוספת: להתגבר על הדרישה שמחליפו שנמצא מתאים לתפקיד, ירכוש פנקס-חבר למפלגה המתאימה. גם בכך הוא הצליח ומועמדו, בן ציון טהורי, מונה כמנהל ללא פנקס חבר כלל. במלאת לשלמה 60 הוא שב להיות "המורה". הוא סייע בהקמת תזמורת תלמידים, שכלי הנגינה שלה נרכשו מתרומות מחו"ל, והיא הייתה לאטרקציה בתהלוכת הפורים בתל אביב בשנת 1957. במבט לאחור, למרות המשמעת שהנהיג וזכה על כך לביקורת, זכר שלמה את חגיגת הפורים שבה הפתיע את תלמידיו בתחפושת שובבה. גם את התגייסות ילדי כתתו, שראוהו מגיע ברגל לבית הספר, לחיפוש האופניים שלו שנגנבו. הגנב נמצא על ידי התלמידים שהזעיקו את המשטרה. לשלמה הוחזר כלי הרכב הנהרייני שלו. באותה שנה יצא שלמה לגמלאות אך לא נחסך ממנו עוד אסון. בשובו עם רות וידידה מביקור בהולנד נודע להם על מותו בנסיבות טראגיות של יוסף (1957),בנו השני מאשתו הראשונה, אנה.
חמש שנים אחר כך, בשנת 1962, נעתר שלמה לבקשת ידידו אלפרד לוי, ראש הקהילה בסארבריקן לשמש בקודש בימים הנוראים בקהילה "שלו". למעשה לוי דאג לקהילה מפני שחש שקיצו קרב ואכן נפטר בערב יום הכיפורים באותו מועד בו נפטרה אנה לפני 34 שנים . בשוב שלמה מביקור זה, בדרך בים בין ונציה לחיפה לקה בליבו, החלים ושב לאיתנו.
שלמה ורות היו "נוסעים נאמנים" שהרבו לנפוש באירופה. הדבר התאפשר להם בשל השילומים שקיבלו. בשנת 1976, לאחר שקיבל את תואר יקיר נהריה, נסע עם רות לחופשה בעיירה Vevey שבשוויץ. ב 13.08.1976 לאחר טיול רגלי ביער, מת מיתת נשיקה ליד אשתו. (הוא קבור בבית העלמין בנהריה ולידו רות אשתו. באותו בית עלמין קבורים שלושת בניו מאשתו הראשונה, יוחנן, יוסף ויצחק). בנהריה נקרא רחוב על שמו. כך גם בסארבריקן שבה מתוכננת גם כיכר על שמו.
בסתיו 2004 נערך כנס העמותה היהודית נוצרית בסארבריקן שעמד בסימן פעילותו של הד"ר שלמה רילף. המלחין הישראלי, צבי אבני, יליד סארבריקן, סיפר שזכור לו שבהיותו פעוט בגן הילדים בסארבריקן, הרב שלמה רילף ביקר בגן לקראת החגים לאחל להם "חג שמח". בכנס חולקה למשתתפים מדליה עם דמותו של שלמה. ידידה בתו נשאה דברים לזכרו.

שלמה פרסם אוטוביוגראפיה בגרמנית Stroeme im Dueren Land (בהוצאת מכון ליאו בק), ובעברית, "במדבר מים" – תולדות נהרייה וקורות חייו (בהוצאת מס), ורומן אוטוביוגראפי, "דרך גאולים" (בהוצאת מס) שתורגם לגרמנית Weg Der Geretteten (בהוצאת 1963 ner-tamid-verlag Frankfurt am main).

כל הציטטות דלעיל הובאו מהספר של שלמה רילף, Stroeme im Dueren Land ,שהוא עצמו תרגם לעברית בשם "נחלים בערבה". עותק הטיוטה בעברית העניק כמתנה לחתנו שי בשנת 1966.
בספר מצוינים שמות בדויים: – מילר, ראש המועצה המקומית הראשון של נהריה ולפנים ראש הקואופרטיב השני; - לוין ראש המועצה המקומית השני של נהריה ובעל מפעל תעשייתי; - לרנר מזכיר הקואופרטיב ואח"כ מזכיר המועצה המקומית. העדפנו את השמות האמיתיים של בעלי התפקידים הרלבנטיים המצוינים בספרו של קלאוס קרפל "נהריה כפר היקים" בהתאמה: מאייר וולף, ארנולד קאהן "קביים", והיינץ לסר.
בנספח, תרגום לעברית של המהדורה המיוחדת של עיתון הקהילה בסארבריקן Nachrichtenblatt מן ה 11.01.1935 המוקדש לפרידה מן הרב ד"ר שלמה רילף בעלותו לארץ ישראל. (תרגם מר יוחנן מנור).
כתבו ידידה ושי קאולי, רמת השרון, 15 יוני 2010

פרידה מן הקהילה שלי
דרשה של הרב דר' רילף בשבת

"וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמור: אנכי ה' אלוהיך". כך מתחילה פרשת השבוע. וזו גם תחילתה של בשורת שחרורו של עם ישראל המשועבד במצרים.
למפרשי התורה יש הערות רבות דווקא למשפט זה. "וידבר אלוהים" – שתי מלים אלה מביעות חומרה מסוימת. המילה אלוהים – בניגוד למלה אדוני – הנה הכינוי של האל המציינת את מידת הדין, התכונה האלוהית של הצדק המעניש. ו"דבר" בניגוד ל"אמר" מציין לא את הפנייה המתונה והעדינה כי אם את הפנייה המחמירה. דווקא הבשורה בה מבשר ה' את הגאולה מתחילה בדברי תוכחה. חכמינו מנמקים זאת בכך שמשה והעם היו עד לרגע זה קטני אמונה ואף הביעו ספק בגאולה. לכן החמיר ה' בדברו אליהם. אבל דווקא החמרה זו מוחלפת תוך כדי הצבעה על מידת הרחמים, על האהבה האלוהית שאיננה נגמרת לעולם. וידבר אליהם (ברכות ובדברי ניחומים) "אני ה', אל האהבה והרחמים".
ובהמשך נאמר כי השם אדוני לא היה ידוע עדיין לאבות אברהם, יצחק ויעקב. רק ישראל המשועבדת למדה להכירו כי העם עמד להשתחרר מן העבדות. "אני מקיים את בריתי עמם כדי לתת להם את ארץ כנען".
תוך הבנה דקה אומר רש"י שהתכונה האמיתית של האל, המצויה בשם אדוני, לא יכולה הייתה להיות ידועה לאבות. אלה אמנם קבלו את ההבטחה אך רק המשועבדים יכולים היו לזכות במילוי ההבטחה. כך הדבר באמת: רק תוך כדי הסבל מתגלה האוצר של הנאמנות האלוהית, כפי שגם נאמר בהלל של היום: "ממעמקים קראתיך ה' שמעה בקולי".
כך קרה לנו בשנים האחרונות. כך חוויתי זאת ביחד עמכם. ה' דיבר עמנו בשפה קשה אך רק כל זמן שלא רצינו להבינו, כל זמן שהיינו חלשים וקטני אמונה. אבל עכשיו, משהבינונו אותו ומשתפשנו כי כל הצער והסבל אינם אלא קריאתו של האל אלינו להיות נאמנים ולהקריב קרבן – עכשיו הוא קורא אלינו "אני אדוני, אני שומר ההבטחה, אני נותן למשועבדים ולמאוימים כוח על ידי קרבתי. נראה כי אין איש בבית ה' זה שלא חש בחודשים הקשים האחרונים כי ה' התקרב אלינו וכי כל התקווה לטוב, שאנו חשים למרות הטרור והאיומים, באה ממנו. גם בשעה גורלית זו המתקרבת אלינו הוא יהיה עמנו אם נהיה חזקים ואמיצים ומוכנים לעמוד למול חובתנו.
כאשר תחלוף שעת ההחלטה יגיע תפקידי בקהילה זו לקצו. הביטחון שעלי למצוא את מקומי בבנין ארץ ישראל היהודית ובחינוכו של הנוער שלה דורש ממני לעזוב את מקומי זה , מקום שהיה לי כל כך יקר. כשאני משקיף על חמש וחצי השנים של עבודתי כאן אני מרגיש כאלו מדובר בדבר התורה: "ה' דיבר אל משה לאמור: אני ה' אלוהיך".
כן, למדתי להכיר את ה' במקום זה ובמשך זמן זה בתכונותיו הכפולות : כאלוהים, כאל המשפט וכאדוני, כאל הרחמים. וכך הייתי נאלץ להשתמש בשתי השפות שהוא השתמש בהן: המלים הקשות של התראה ותוכחה והמלים של אהבה ואחווה. דברי היו חייבים מדי פעם להיות קשים כשנוכחתי בפשע כנגד היהדות ונגד רוח הקהילה. רב שממלא את תפקידו ברצינות, אסור לו לרצות להיות אהוב על כל בני עדתו. אחרת עלול לקרות מה שניבא יחזקאל: "וישבו לפניך עמי ושמעו את דבריך, ואותם לא יעשו; כי עגבים בפיהם המה עושים, אחרי בצעם לבם הולך". לא, לא ניתן לי להופיע כדובר דברי צוף ולמצוא חן בעיני כולם. היה עלי להצביע גם על הנזקים, אחרת הייתי מזייף את בשורתו של האל השופט. אך גם התאמצתי לבשר את "אני ה' " ולהביא את נחמת ה' אל המסכנים והשחוחים, לסייע למוכים ולעזור לעניים עד כמה שכוחותיי הדלים עמדו לי.
רבים הם הדברים אשר לא הושלמו. בימים קשים אלה לא עמדתי בכל המטלות. משימות שונות לא הושלמו וצריכות להמתין לימים טובים יותר. גם אלי מופנים הדברים של פרקי אבות: "לא עליך המלאכה לגמור". איש אינו יכול לגמור את עבודתו אך "לא אתה בן חורין להתבטל ממנה". חושבני שכך נהגתי, שלא התבטלתי בפני אף משימה שנראתה בעיני ראויה לעניין שלנו.
דבר אחד ברור: בשום דבר לא הייתי מצליח ללא התמיכה החמה לה זכיתי מצד מנהיגי קהילתנו ומצד חבריה. תודתי העמוקה נתונה היום לסיוע הנאמן הזה. בכוונה אינני נוקב בשמות כי כל מי שסייע עשה זאת למען הכלל. הנציגים אשר הראו תמיד הבנה לגבי דרישות הזמן, פקידי הקהילה אשר עשו מעל ומעבר בטיפולם ביהדות הם המובילים – גברים כנשים – אשר תרמו מכוחם ומזמנם לעמוד לימין החלשים, כמו גם כוחות ההוראה של בית הספר היסודי ושל גן הילדים, וכן ראשי הועדים של מוסדות התרבות והנוער, ועוד רבים אחרים. תודתי נתונה גם, מעבר לחוג מצומצם זה, לכל אנשי הקהילה, גברים ונשים, זקנים וצעירים אשר גילו תמיד הבנה ונכונות לעזור. במשך השנים הכרתי את חייהן של קהילות רבות, קהילות גדולות, בינוניות וקטנות, אך עלי לומר שאף לא באחת מהן מצאתי כל כך הרבה שיתוף פעולה, כל כך הרבה עניין ביהדות וכל כך הרבה נכונות כמו כאן בסארבריקן. דעות קדומות מושרשות וכיתתיות אשר ניתן למצוא בכל מקום לא ניתן היה למצוא פה, ואם היו פה ושם שאריות כאלה, הן נעלמו בשנתיים האחרונות. כי כאן הייתה תמיד נכונות ללמוד, להשתחרר מדעות קדומות ולשאוף לדעות חדשות וטובות יותר. השטח בו ניתן לי לעבוד היה טוב ופורה. הלוואי שיישאר כך גם בעתיד. הלוואי שיישמר מסער ומאימת מלחמה. הלוואי ותמצאנה תמיד ידיים חרוצות המסוגלות ורוצות לבנות ולנטוע.
אני מעביר את עבודתי ליורש הנהנה מאמוני המלא ואני משוכנע שיידע להמשיך במרצו הצעיר את הקו היהודי דתי. אני משוכנע שגם הוא ימצא תמיד מתנדבים וידידים המוכנים להירתם למשימה. יישמרו נא כל הערכים שנוצרו כאן בימים של חירום, דאגה וחוסר בטחון וישאו פרי גם בזמנים טובים אשר אני מאמין שבוא יבואו. "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו".
על שני ערכים יקרים חושב היהודי כאשר הוא נאלץ לנדוד: על הילדים ועל הקברים. שמרו על הילדים כי בהם עתידנו. שמרו על בית הספר שלהם אשר הקימונו בעמל רב. שמרו עבורם על המחשבה הבריאה והשמחה ועל ההתלהבות באשר ליהדות. שמרו על הקברים ושמרו אמונים למתים. חשבו נא גם על הקבר שאני מותיר אחרי ועל האישה הבלתי נשכחת אשר נחה בו.
רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים הקדוש, נוהג אנוכי לברך את הקהילה. אני עושה זאת שוב היום, לאות פרידה ומביע בברכה את משאלותיי: "יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".

תפילת הפרידה

תפילת השבת האחרונה הוסבה לתפילת פרידה מן הרב שלנו, דר' רילף. בפעם האחרונה עמד הרב שלנו ליד הדוכן שלו, אשר קושט בזר פרחים צנוע. בית הכנסת שלנו היה מלא מפה לפה כיון שמספר גדול של חברי הקהילה רצו לשמוע את דרשת הפרידה של דר' רילף. מתוך קשר עמוק עם הקהילה ומתוך אמונה שלמה בפועלו של השם דיבר הרב בפעם האחרונה דברים רציניים ובונים אל קהילתו, אשר הונהגה על ידו בנאמנות במשך למעלה מחמש שנים. תקופה לא ארוכה במיוחד, אבל אם למדוד את חצי העשור לפי הערכים שדר' רילף יצר עבור הקהילה, תישאר תקופה זו כתקופה חשובה וגדולה עבור יהדות סארבריקן. לאחר הדרשה שנתקבלה בהתרגשות עמוקה הושמעו דברי שירה מפי הגב' אידית ישראל, ולאחר מכן הושמעו דברי תודה מפי יו"ר ועד הקהילה, דר' ליאו ויילר. הוא אמר דברי שבח והודיה על פועלו של הרב. דר' רילף הקים אצלנו את המוסדות החסרים, למרות שהורגשה בשנים האחרונות ירידה מסוימת במבנה הקהילה. אבל כוחו של האדם אשר עומד בעמדת מפתח מתחזק דווקא בשעה הקשה, כפי שנוכחנו בפועלו של דר' רילף. בפועלו זה למען יהדות חבל הסאר, הנהגתו את הנוער שלנו, אשר לו שימש מנהיג ומורה, ובמיוחד עבור הקמת בית הספר היסודי היהודי הוא ראוי להיזכר לתמיד בקהילה שלנו. חגיגת הפרידה הצנועה בבית הכנסת שיקפה שוב לעיני הקהילה את גודל האבידה שלנו. אבל רק אנו מאבדים אותו, אנו ולא היהדות, כי דר' רילף יהיה שותף בבנין הדתי של ארץ ישראל, בנין אשר ישפיע גם על החיים הדתיים בגלות. ולשם כך נחוצים אנשים בדמותו של דר' רילף אשר עוזב את תפקידו החשוב בגלות כדי למלא תפקיד למען כל עם ישראל. הדוגמה שלו תישאר עמנו תמיד.

מכתב גלוי

דר' רילף היקר,
המצב מצדיק שבשם חוג הידידים תאמר מילה מעט יותר אינטימית במסגרת "גיליון הפרידה".
בימים אלה הושמעו דברי שבח רבים וכן נאמרו דברים בזכות פועלך בקרב הקהילה של סארבריקן. אין בכוונתי לחזור על דברים אלה. אך מבט אל פני פועלך לא יהיה שלם אם נדבר רק על ה"מה" ולא נזכיר את ה"איך". ועל כך יכולים לדבר רק אלה אשר זכו לראות את עבודתך מקרוב.
אם אותם אנשים אשר האזינו לדברי הפרידה שלך בשבת האחרונה היו נרגשים עמוקות, היה זה לא מכיוון שאנו מאבדים מנהיג אמיתי אלא מכיוון שעזיבתך מאפשרת לנו מבט לאחור ולהרגיש שהיית עבורנו הרבה יותר ממה שרב היה צריך להיות עבור קהילתו. אינני רוצה להיות סנטימנטלי או פטטי אם אומר שב"איך" בא לידי ביטוי הסיפור על אותו צדיק שכשנשאל מהו הדבר החשוב ביותר בעיניו ענה: "הדבר שאני עוסק בו ברגע זה".
כך היית וכך תהיה. הדבר בו עסקת ברגע מסוים, אם במסגרת תפקידך, במסגרת רווחת הכלל או במסגרת החיים הפרטיים – תמיד מלאת את תפקידך במסירות ובלב שלם. עד כמה רתמת את כוחותיך הגופניים והנפשיים למשימה, עד כמה טיפלת בבעיותיהם של אנשים אחרים – זאת יודעים אך מעטים. אך מעטים אלה יודעים מה גודל המשימות שלקחת על עצמך ועם כל הצער על הפרידה – חולקים עמך את השמחה על הפגישה הקרובה עם האישה והילדים. למעננו – כלומר למען הקהילה, העלית את הקרבן ונשארת עמנו עוד חודשים רבים כשמשפחתך כבר הייתה בארץ ישראל.
מי ייתן שבקרב משפחתך זו תמצא מנוחה ומרגוע לאחר העבודה המפרכת והדאגות שהיו נחלתך בסארבריקן.
ידידיך הרגישו לאחרונה בחסרונך אבל כולי תקווה שנפוצה בקרוב כאשר תבשר לנו, ולא לעתים רחוקות זו מזו, על חיים של אושר, בריאות ושביעות רצון.
בידידות רבה
אירוין אפשטיין

ערב פרידה של הקבוצה הציונית

ההרצאה האחרונה במסגרת קורס ההיסטוריה של ויצו, אשר אורגן ע"י דר' רילף במשך החורף, ניתנה בערב משותף לקבוצה הציונית ולויצו. דר' רילף דיבר בפרק סיום זה על ההיסטוריה החדשה של היהדות,על שנות המלחמה והשנים שאחריה, אשר יצרו מצב קשה בכל מקום בו נהנו היהודים ומשלווה ומחיי תרבות בטוחים והעלו מחדש את הרוח הרעה של גורלם של היהודים. הולכים ומתרבים החוגים של בני עמינו אשר מצפים שבארץ ישראל תוקם מולדת חדשה ומקווים שהעם היהודי ימצא שם שלווה ושלום.
לאחר ההרצאה הביעו דוברים שונים את תודתם לדר' רילף על פועלו. כיו"ר של הקבוצה הציונית ציין דר' אהרון איסרלין את עבודתו הפורייה של דר' רילף אשר היה לחבר בקבוצה לפני שנתיים עם חזרתו מנסיעה לארץ ישראל. מאז הוא נתן לקהילה את אשר רב ציוני יכול היה לתת – את הדוגמה האישית של ההגשמה. גם היינריך מאייר- דילינגן אשר השתתף בערב זה הביע ברכת פרידה מטעם הציונים של סארבריקן. מזה שנים רבות, כחבר בארגון, עמד תמיד מוכן גם בתפקידים הקטנים והבלתי נראים. לו ולרעייתו מאחלת הקבוצה את מלוי משאלותיו בבנין הארץ. היו"ר איחל לרב שיזכה לפגוש אי אלה חברים של הקהילה בארץ ישראל.
דר' קורט פוס דיבר בשמם של הציונים הצעירים ושל החלוצים הנמצאים בהכשרה. גם אם הפרידה קשה עבורנו מרגיש דר' פוס סיפוק כי דר' רילף מגשים את המשימה ועוקר לארץ ישראל כדי לעמול למען המטרה היהודית מבלי לבקש תודה עבור פועלו.
מטעם ויצו הביעה את תודתה הגב' גרטה איסרלין על פועלו של דר' רילף. העבודה המשותפת קישרה את החברים אל רבם.
בשם היהודים מן המזרח דיבר מר דרשביץ אשר הבטיח ששמו של דר' רילף לא יישכח בקרב הנשארים מאחור. במילים נרגשות דיבר הנס נוימרק בשם התלמידים הציוניים של דר' רילף אשר פעלו הודות ליוזמתו של דר' רילף. בין כתלי בית הספר ומחוצה לו היה המורה והידיד שלהם ליועץ ככל שנדרש.היות והנוער מקווה לשוב ולראות את המורה שלהם שוב בארץ ישראל, הוא נפרד ממנו ללא רוח של פרידה.
דברי ברכה הושמעו מפיו של דר' לובנהרץ בשפה העברית והגרמנית. הוא ציין את הציוני אשר לקח את הציונות ברצינות וניגש אל תפקידו, לבטא את עצמו ואת הסובב אותו ברוח יהודית, ברצינות. אם גם נרגיש בחסרונו בין שורותינו נדע למלא את חובתנו. בשמו של בית הספר היסודי היהודי הודה למייסד המורה מר הרמן. בית הספר הינו גורם חשוב בחיים היהודיים של קהילתנו והוא מודה למייסד אשר הציב את אבן הפינה למרכז של חיים יהודיים חדשים ולנוער מלא תקווה.
לאחר דברי ברכה של מר היינריך מאייר הביע דברי תודה גם דר' רילף במלים נרגשות. הוא לא היה חייב למלא את כל המשימות כי גם כוחות אחרים עמדו בשורה הראשונה והיוו מסורת טובה. הוא מקווה למלא את חובתו גם בארץ ישראל. 'החלוץ' השתתף בחגיגה באמצעות מקהלה מדברת אשר ציינה את הרצון העז של הצעירים לקשור את חייהם בבניינה של ארץ ישראל.

דברי פרידה מטעם תנועת הצופים

גם אנו רוצים לציין שוב במקום זה את אשר אנו מאבדים עם לכתו של דר' רילף. לא רק כדי להללו ולהודות לו אלא כדי להזכיר לנו את אשר הוא היה עבורנו. הוא סייע בידינו ועמד לצדנו כאשר זה התבקש. לו אנו חייבים תודה אם לאחר ריב וויכוחים מחוץ לאגודה הצלחנו להגיע לאחדות. ברגע שדר' רילף הגיע – הכול שוב הסתדר. לכל אחד היה ברור שימצא אצלו הבנה. האופי שלו השפיע עלינו והשרה עלינו אמון. חשובה הייתה עבודתו בקרב האגודה. באופן סמוי מן העין הוא הראה לנו את הדרך הנכונה, ניסה לכוון אותנו אל המסלול הנכון ועזר לנו בכך להגיע לביסוס רעיוני וחומרי.
איננו רוצים לראות את פרידתו של ראש האגודה לשם כבוד שלנו בצער אלא לנסות להמשיך ולבנות את האגודה ברוחו שלו על מנת שנוכל בבוא היום לעמוד מולו בארץ ישראל במצפון שקט.
חזק!
מריון

חגיגת הפרידה של נציגות הקהילה ושל החברא קדישא

הוועד ואסיפת הנציגים, כמו גם החברה קדישא חיי אנשים, הזמינו לחגיגת פרידה ביום ג', ה-8 בינואר לרגל עזיבתו של הרב דר' רילף. כך הייתה הזדמנות לחברי מוסדות הקהילה, לפקידות ולבית הספר, כמו גם לאחים של החברה קדישא, לבלות ערב עם הרב העומד לעזוב. מסגרת הערב הייתה צנועה ופשטות טבעית זו העלתה את ערכו של הערב. בכל הנאומים שהושמעו בא לביטוי הצער על עזיבתו של דר' רילף אבל הושמעו כמובן גם דברי תודה על השנים של פועלו למען הגופים השונים אשר נציגיהם דברו בשבחו של הרב. את תודתם של מוסדות הקהילה הביע יו"ר אסיפת הנציגים, מר מנדלסון, אשר שיבח את פועלו הבלתי נלאה למען יהדות חבל הסאר. מר מנדלסון הצביע על ההתפתחות לה זכתה הקהילה תחת הנהגתו של דר' רילף. הקהילה תזכור אותו לטובה ומאחלת לו ולמשפחתו הצלחה בארץ האבות.
בשם החברה קדישא חיי אנשים הביע מר סלומון את תודתם העמוקה של האחים על ההנהגה הנאמנה ועל ההרצאות המעניינות אשר הושמעו על ידי דר' רילף. מר סלומון קרא את החלטתה של החברה לטפל בקברה של הגב' אנליזה רילף לבית נוימן, כל עוד החברה קיימת בע"ה, ומסר לדר' רילף מסמך אומנותי של ההחלטה עם חתימתם של כל חברי החברה.
מר מוריץ הביע את תודתו של המרכז היהודי לרווחה באשר הוא, כיו"ר של המרכז, מכיר היטב את פועלו של דר' רילף אשר היה בזמנו יו"ר המרכז. את עבודתו במרכז עשה דר' רילף לא כעבודה רשמית אלא כאדם בעל רגישות וכאח יהודי, והוא איחד סיוע אמיתי עם פועלו כרב ועל כך יבוא על הברכה.
בשם לשכת חבל הסאר הביע דר' ל' מאייר לאח העוזב את מיטב הברכות. גם הוא ציין את פועלו האינטנסיבי במסגרת זו. דר' מאייר הזכיר גם את גב' רילף ז"ל אשר כסגנית נשיא של לשכת האחיות פעלה באופן יוצא מן הכלל.
החזן הראשי מר לוי הביע דברי פרידה לבביים בשם פקידי הקהילה. הם ראו בו דוגמה ומופת וכיון שעמל ללא לאות למען הכלל הייתה לו הזכות לדרוש זאת גם מן האחרים אשר עשו כמיטב יכולתם תחת הנהגתו. את תודתו של ארגון הנשים הביעה גב' בלום והיא שיבחה את נכונותו של דר' רילף לסייע ככל שנדרש.
לא בשמו של מוסד כלשהו אלא בשם עצמו ביטא דר' רוטשילד דברי הוקרה לעמיתו העוזב. הוא התייחס למפגש הראשון שלו עם דר' רילף, אשר הרצה בזמנו בנירנברג על אמונתו של היהודי ועל נכונותו לקבל את קריאתו של האל. דר' רילף עצמו היה מוכן לשרת כאשר הופנו אליו דרישות בלתי צפויות. הפדגוג היוצא דופן וחברם של בני הנוער ימצא גם בארץ ישראל ידידים צעירים אשר ייאותו לקבל את מנהיגותו.
דר' רילף הודה על כל האיחולים הידידותיים במילת סיום. החלק הראשון הסתיים באירוח פשוט אשר כינס את המשתתפים עד לשעת חצות. תכנית משמחת של מר אירווין אפשטיין נעמה לכולם.
תוך כדי חגיגה צנועה ומכובדת הביעה הקהילה לרב שלה דברי פרידה עמוקים וידידותיים.

חומר נוסף:
רילף שלמה ו- רילף