זכרונות מנהריה

כתבה המורה והסופרת הרצליה רז

כדי לספר על ראשית דרכי בנהריה , עלי לחזור שנים רבות לאחור.
הגעתי לקיבוץ "פלוגת עבודה געתון", עם נישואי לאפרים רז (כיום), אז היה שמו ארנה רוזנברג ,
ב-1941 בהיותי בת 20, כיום אני בת 90 .
שנים ראשונות אלה בעבודת ההוראה בביה"ס ויצמן בנהריה, היו גם שנים ראשונות להתיישבות האנשים בנהריה.

עם השואה, הגיעו עולי גרמניה ( הייקים) לנהריה , שהייתה אז מקום מבודד לחלוטין מהמרכז בת"א.
הם הגיעו עם הליפטים, אל אדמות, שרכשו בגרמניה באמצעות סוסקין.
אני, שבאתי להחליף את חנה כספי, שילדה אז את בכורתה דרורה, הייתי יצור יוצא דופן בקיבוץ (רובו היה מיוצאי צ'כיה ווינה), וכמובן "צברית" בלשון ההורים בנהריה.
שני הגברים, שהיו בביה"ס, כשבאתי, היו הד"ר רילף, המנהל, ויואל, שהיה מורה לטבע, ואירגן ספרנים לספריה.

בי"ס ויצמן לא היה בי"ס בלבד, אלא היה "מרכז-קהילתי" לישוב המבודד. מסביבו התרכזה מירב העשייה בתרבות שבנהריה .
קיבלתי תפקיד של מורה כוללת, מחנכת כתה א-ג, מלמדת טבע בכתה ו-ז , מורה למלאכה, לזימרה ולהתעמלות לכל תלמידי ביה"ס.

אין טעם לספר כאן על לבטיי כמורה מתחילה בישוב רחוק. עבדתי בנהריה 8 שנים ואהבתי כל רגע בהוראה.
בשל המרחק מעזרים בעברית , נעזרתי בעיקר ע"י יואל בספרים בגרמנית.
המרפ"ד בנהריה לא היה קיים , כפי שלא היו מרפ"דים במקומות אחרים.
לא הייתה ספריה עברית במקום, ויכולתי להיעזר רק בחנה כספי וביואל.

לימים, כשהצטרפו ורצקי וצימרינג לחבורת המורים, ואחר כך נוספו עוד ועוד, למשל, דמינסקי – הפך ביה"ס עשיר בכיתות ורב השפעה בישוב.
כמורה צעירה הייתי חייבת לחפש לעצמי עזרים ופתרונות. זה היה אתגר רציני ואולי היה זה הטריגר לכל מה שהתרחש לי בתחום ההוראה , החינוך והמחקר אחר כך.
למדתי מאנשי נהריה תאבי הדעת , החרוצים והעניים – המון !

פרופסורים ודוקטורים יצאו לאסוף תפוחי אדמה וירקות , שגידלו במשקים ליד הבתים, בעזרת כסיות אופרה.
האנשים עבדו קשה מאוד, אך לא וויתרו על ה "שלאף שטונדה" שלהם, על היופי בבתים הקטנים, על הכלים היפהפיים שלהם ועל שמירה על תרבות.

להורים, שעברו אז משברי קליטה עצומים, היה חשוב מאוד המגע עם ביה"ס, והם שיתפו את עצמם במפגשים שבחגים , במסיבות ובאירועים.

אני זוכרת מקהלה, שהקים אריה צימרינג ( המורה להתעמלות) של ילדים, מורים והורים.
אני זוכרת, שההורים הגיעו עם כל בקשה שלנו המורים, והיו שותפים מלאים בגידול הילדים ובחינוכם.
נהריה הקימה בתוכה חוגי לימוד מכל הסוגים. היה חוג לעברית וחוג לתנ"ך , חוגים לספרות ולמוסיקה...
הישוב הקטן והעני הזה הווה דוגמא למופת של הצמדות לארץ החדשה, ואי וויתור לערכים מאירופה.

אני אישית עברתי בתקופה זו מאבקים קשים ביותר. הייתי זרה בקיבוץ, רחוקה מההורים ומחברי בוגרי הגמנסיה הרצליה.
חסרו לי מוריי, שיכלו לסייע לי בראשית ההוראה. חסרה לי העברית העשירה בהגייה נכונה, כי גם חברי הקיבוץ היו עולים חדשים, ודיברו עברית לקויה ודלה.

הייתי אישה בראשית נישואיה , נשואה לעולה חדש, שהיה אז עסוק בעיקר כדי להוציא את הקיבוץ מהבוץ , ועבד כשכיר יום בעבודות מזדמנות בנהריה ובסביבה.

אל תשכחו, שהשנים הם שנים של טרום מדינה! תפקיד הפלוגה, שעלתה מנהריה לגבעה ( שהיום חי בה קיבוץ עברון ), היה לשמור על הדרך בין עכו לראש הנקרה, כשהכפר מזרעה מהווה סיכון בטחוני.

ביום היו חברי הקיבוץ גברים, שלמדו לעבוד עבודה פיזית. הנשים היו לרוב עוד במשקי פועלות ובמוסדות.
ירדתי מן הגבעה לביה"ס על אופניים, והמשכתי לרדת בהם, גם כשהריתי את בתי הבכורה נועה, שנולדה ב-1944.
את רבקה גרוסמן הכרתי, כשבאה להחליף אותי לקראת לידת הבן. הגיעה אישה צעירה, שמנמנה , לא גבוהה. עיניים נפלאות בצבע ירוק - תכלת והומור לא רגיל.

כבר במפגש הראשון בינינו ( בחדרי בקיבוץ) נוצר קשר חברות בינה לבין בתי הקטנה. קשר זה הפך לאהבה גדולה בין שתיהן לאורך חייהן.
רבקה הגיעה, והייתי אמורה להכניס אותה לכיתה , כמחליפה. אבל היא נעדרה מביה"ס .
חיכיתי לה יום יומיים ואז יצאתי לחפש אותה. היא שכרה חדר מול הים ( אצל משפחת ברלינר).

הבדידות הנוראה בתוך החולות ובחדרון הקטנטן גרמה לה לדיכאון והיה ברור מייד שאסור לה להישאר שם. אחרי כמה ימי מגורים בחדרנו שבקיבוץ, היא עברה לפנסיון של גב' ורצקי. שם כבר חי אריה צימרינג הרווק, המורה להתעמלות.
הקשר בין השניים הצמיח את משפחת צימרינג. זוג המורים והמחנכים האלה הפכו להיות מיקירי נהריה.
ביתם וליבם נפתח לכל אדם ביישוב ובעיקר לתלמידים.

משפחת צימרינג ומשפחת רז (משפחתנו) הפכו להיות חברים בנפש לתמיד.
כבר ציינתי, שאריה היה דמות חינוכית מרכזית בביה"ס ויצמן ובנהריה. הוא טרח להרחיב את הימייה, הפך לחבר חשוב ברוטרי, לימד התעמלות וגיאוגרפיה ויצר קשרים הדוקים עם ההורים ועם התושבים.

רבקה הפכה למורה מבריקה. לימים הדריכה מורות במרכזיה הפדגוגית והפכה מדריכה ( בעיקר בתחום דרכי הוראת הקריאה) בכל הגליל המערבי.

לזוג נולדו שני בנים: אודי ובני .
אנחנו עזבנו את הקיבוץ ואת נהריה ב 1948 , אבל נשארנו קשורים בלבנו לאנשים בקיבוץ, וכמובן למשפחת צימרינג.
תוך זמן קצר נשלח אישי לפראג והצטרף לישראלים, שדאגו לעסקות הנשק בצ'כיה ובאירופה, וכן להמשך הטיפול בעלייה הבלתי לגאלית של שרידים , אחרי מלחמת העולם השנייה.
אני הצטרפתי (עם הילדים) כעבור כמה חודשים, והקמתי שם את ביה"ס לילדי שליחים מישראל.
בשובנו, השתקענו ברמת השרון.

בפסח 1984 נפל אודי, שחי עם משפחתו בירושלים. מרצחים ירו בו כשרץ לעזור לאנשים ירויים. (הוא היה חובש קרבי), כבר אז אבא של שלושה ילדים קטנים.
מותו של אודי, הזדקנותו ומחלותיו של אריה, היו קשים מנשוא לרבקה. אריה נפטר באב 2000.
בדרך כלל שמרה רבקה על חוש ההומור, שהווה בשבילה שריון כלפי חוץ, אבל לבה וגופה החלו לבגוד בה.
לאורך כל דרך חייה מצאה נחמה במשפחתו הרחבה של אריה, בקשר עם אחיה היחיד (עורך הדין חיים גרוסמן) שחי עם משפחתו בתל אביב , ובעיקר בהוראה, בקשר עמוק עם תלמידיה הרבים.
רבקה נפטרה ב- 6.5.2007
אריה ורבקה ראו את ביתם בנהריה . הם היו קשורים מאוד מאוד לישוב, לחברים ולתלמידים.
נהריה כיום היא ישוב שונה לחלוטין מנהריה של פעם. זוהי עיר ולא מושבה. התושבים מהווים פסיפס טיפוסי לאוכלוסיה בכל הארץ.

עם מלאות 75 שנה לישוב , חשוב להעלות זכרונות. חשוב לספר אודות אנשים, שתרמו לנהריה. היו רבים כאלה.
בתוכם בולטת משפחת צימרינג, שהכילה שני מחנכים דגולים, שהשאירו את חותמם על כמה דורות .
יהי זכרם ברוך!