יוסף לוי, יליד גרמניה, הצטרף למשרד הארץ-ישראלי שבראשו עמד רופין בשנת 1913 מהנדס הבניין. עם השנים הפך לוי לרוכש הקרקעות הפרטי הגדול ביותר בפלסטינה. בשנות העשרים הוא עסק ברכישת אדמות מפרץ חיפה ובייבוש שטח זה.

בתחילת שנות השלושים, לא נכלל הגליל המערבי במפת ההתיישבות של המוסדות המיישבים. להקים ישוב עברי כה שומם ומרוחק מכל ישוב אחר, נראה בעיניהם ובעיני היישוב הוותיק בארץ, כהרפתקה בלתי אחראית. אולם יוסף לוי חשב אחרת – לוי היה יהודי שעלה מגרמניה ב- 1913 היה מהנדס במקצועו, ופעל רבות למען רכישת שטחי קרקעות יחד עם ארתור רופין, להתיישבות יהודית והיה שותף לרכישת אדמות מפרץ חיפה ועמק זבולון. מביתו שעל הר הכרמל, נהג יוסף לוי להשקיף לעבר עכו ועד ראש הנקרה וחלם על הקמת ישובים עבריים בשטחים השוממים האלה.

כאשר החלה העלייה החמישית של יהודי גרמניה, ראה לוי את בעיותיהם של עולים אלו והחליט לנסות לפתור אותם ע"י הגשמת חלומו.

תוכניתו הייתה לקנות את האדמות שמצפון לעכו, ליישב עליהם עולים מגרמניה.

אל יוסף לוי הצטרף האגרונום הוותיק ד"ר זליג סוסקין. כיוסף לוי היה גם סוסקין איש חזון והגשמה. סוסקין טען שניתן להקים משק חקלאי ריווחי גם על שטח של חמישה עד תשעה דונמים , בעזרת השקיה מלאכותית, מכונות וזיבול נכון המשק הזעיר צריך להתבסס על גידול ירקות ומטעים בתוספת משק חי, לול, רפת וכוורת דבורים. הוא שמע על רעיונו של יוסף לוי, והאפשרות להגשים את רעיונותיו, במסגרת הישוב החדש. השלישי בין המייסדים היה המהנדס שמעון רייך שעל ארצה בשנת 1920 עם משפחתו, השתקע בחיפה ועבד כמהנדס כבישים בארץ.

רייך נענה ברצון לפניית ידידו והצטרף לביצוע תוכנית נהריה.

במוסדות היישוב הביטו על יוסף לוי וחבריו כעל בעלי חלומות, מי מאותם דוקטורים, פרופסורים ירצה לעסוק בחקלאות ועוד בסביבה שלא דרכה מתיישב יהודי לשם מימון התוכנית, חיפשו המייסדים קשר עם עולים בעלי אמצעים מגרמניה וכך גוייס המימון.

את אדמות נהריה שהיו שייכות לאפנדי טואני, ערבי לבנוני שנאלץ להציע למכירה את אדמותיו וביתו, לאחר שאיבד את כל כספו בהימורים. יוסף לוי ניצל הזדמנות זו ובשנת 1934 נחתם חוזה מכירה שהעביר לחברה "נהריה משקים זעירים בע"מ" חלקת אדמה בת 2400 דונם מחירה היה 34000 לירות ארץ ישראליות.

לאחר קניית האדמה החל שלב התכנון והכשרת הקרקע לעיבוד חקלאי והקמת היישוב.

שם המושבה – נהריה, נקבע על שם הנהר העובר באדמותיה, הנקרא ע"י הערבים מפשוח, (געתון כיום) ועל שם כפר ערבי קטן א-נהר שהיה שם.

כל עבודות ההכשרה נעשו בידי פועלים יהודים, שבחלקם היו גם מועמדים להתיישב במקום. הפועלים היו מגיעים כל בקר, בעקר מחיפה לעבודה בנהריה ובערב חזרו לבתיהם

לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, החלו הסתה, לחצים ופוגרומים כנגד האוכלוסייה היהודית בגרמניה, אשר גרמו ליציאת יהודים מגרמניה בין השנים 1933-1939, ולהגירה של 220,000 יהודים, מתוכם כ-40,000 הגיעו לפלסטינה במסגרת העלייה החמישית. תחילתה של העלייה החמישית אופיינה בעיקר באנשי עסקים יהודים, עצמאים, פקידים ושופטים שחיפשו אלטרנטיבות בשל המגבלות המקצועיות שהוטלו עליהם. באותן שנים נטו היהודים להגר בראש ובראשונה לארצות הברית ולאמריקה הלטינית, אך לא לפלסטינה שאליה היגרו בעיקר יהודים ממזרח אירופה. לאחר קיום הקונגרס הציוני בפראג ב-1933, נפתח בפלסטינה "המשרד המרכזי לטיפול ביהדות גרמניה", שנקרא בשמו המקוצר "המשרד הגרמני". הוא נוהל על ידי ארתור רופין שניסה להניע בעיקר יהודים ממעמד הביניים, בעלי הון, לצאת מגרמניה ולהגר לארץ ישראל. עבור אותם אנשי מעמד הביניים מגרמניה ייסדו בשנת 1933 את קריית ביאליק ואת רמות השבים. זו האחרונה התבססה על רעיונות של דויד טריטש.

בשנת 1934 התאפשר לקנות אדמה ערבית, שטח של 2400 דונמים צפונית לעכו, ליד שפך נחל מפשוח שנקרא לימים הגעתון, (מקור השם נהריה הוא מהמילה נהר בערבית). המחיר הנדרש היה 34,000 לירות פלסטיניות ובעלת הקרקע הייתה משפחת טואיני שהתגוררה בביירות. הקונים היו ארבעה אנשים פרטיים: המהנדס יוסף לוי, היינריך כהן, בנקאי ידוע מתל אביב, האגרונום ד"ר זליג אויגן סוסקין והגברת פאולינה ונגרובר-זלקינד אשר יצגה שתי משפחות מכובדות בפלסטינה. יחד הקימו את החברה "נהריה משקים זעירים