ראיון עם סשה בליצבלאו

ראיון עם סשה בליצבלאו/ מראיינת מרים סלע

השם סשה לא מצלצל גרמנית מה מקור שמך?

אחי הבכור נקרא אדולף ,ואני נקראתי הרמן. מיד לאחר עליית היטלר לשלטון נקרא אבי למשרד הפנים הגרמני בדרזדן.הפקיד צווה עליו לשנות עד למחרת את שמות שני הבנים.לא יתכן שיהודים יקראו אדולף(כשמו של אדולף היטלר) והרמן (כשמו של הרמן גרינג). כך אדולף הפך לאברהם ואני הרמן, הפכתי לסשה ע"ש הסבא.

הרקע לעליה ארצה:

אבא לא הירבה לספר לנו על השורשים. אבא עזב את פולין אחרי מלחמת העולם הראשונה ואז כבר דיבר גרמנית ,אני הייתי אז בן שנתיים.קודם הוא נסע לגרמניה ואנו באנו בעקבותיו. אחי ואני נולדנו בלודז ולא היו לנו תעודות לידה, כי בימים ההם לא הזדרזו לרשום ולדווח על הולדת תינוק. כשהיה זמן רשמו את הילדים כחוק.

גרנו בדרזדן. אבא היה היהודי היחיד בגרמניה שעבד ככורה במכרה. ב-1933 לאחר עליית היטלר לשלטון ראינו שמצב היהודים מתדרדר, והחלטנו אחי ואני לעלות ארצה . נסענו אחי אבי ואני לייפציג (מרחק 120 ק"מ) באופניים, כי לא היה לנו כסף לנסיעות ,כדי להוציא פספורט במטרה לעלות ארצה.

הקונסול ביקש את תעודות הלידה שלי ושל אחי, כדי להוציא את הפספורט, ואולם אלה לא היו בידינו. הפקיד הציע לנו לנסוע לוורשה כדי להביא משם את תעודות הלידה, ואולם בלי פספורט אי אפשר לנסוע לוורשה.כך היה זה מעגל קסמים שלא ניתן היה לצאת ממנו. חזרנו לדרזדן בגשם על אופניים, אמא הייתה בבית הבראה. כשנכנסנו הביתה ראינו מיד שנערך בדירתנו חיפוש ,הכל היה הפוך. התברר בדיעבד שהשכנים הלשינו לשלטונות שברחנו לחו"ל. במטבח מצאנו פתק שעליו נכתב שעל כולנו להתייצב מיד במשרדי ה-ס.א.

התייצבנו שם כנדרש ,והנאצים תפסו אותנו וישבנו חודש במעצר. מלבדנו ישבו בבית המעצר, גרמנים, קומוניסטים וסוציאל דמוקרטים. באחד הימים החלון בתא הצפוף נשבר, שמענו שאחד השוטרים רצה לראות מי הם היהודים בתא -העצורים. חששנו מאוד, ואולם כעבור חודש שוחררנו במפתיע. בקשו מאבי שיחתום שאין לו שום תלונות לגבי המעצר והטיפול בנו.אבי סרב לחתום, אולם אחד השוטרים הסביר לו שסירוב כזה יעכב את השחרור בחודשים רבים עד תום החקירה. אבי השתכנע וחתם מיד.

לאחר האירוע הזה עלה אחי הבכור ארצה ואילו אני נשארתי לעזור לאבא. ב-1935 נעצרתי שוב, נאסרתי והושמתי על רכבת כדי לגרשני לפולין. בפולין נדרשתי להציג את הפספורט (שלא היה לי) ולכן הוחזרתי מיד ברכבת לגרמניה.הייתי בן 20 נער יהודי נע ונד בין גרמניה לפולין.

בגבול שוב נטפלו אלי הגרמנים, נאסרתי שוב. הבטחתי לשלטונות שאוכל לצאת מגרמניה בסיוע " החלוץ". נסעתי לברלין ושם החלו לטפל ביציאתי מגרמניה. הסתובבתי זמן מה ברחובות ברלין עד שקבלתי רשיון לעבור לדנמרק לקבלת הכשרה חקלאית באמצעות "החלוץ".

בדנמרק הייתי שנתיים וזה היה גן עדן עבורי. קבלתי הכשרה בחקלאות בענפים שונים למדתי דנית על בוריה . אחרי שנתיים ב-1937 עליתי לפלשתינה והצטרפתי לאחי שגר בחיפה. ב-1938 גורשו הורי ואחי הקטן לפולין בגירוש הגדול של האוסט יודן (יהודי המזרח –כינוי ליהודים מפולין).

אבי כתב מכתבים לאחותי בבואינוס-איירס, המכתבים כתובים בגרמנית באותיות עבריות (כדי שלא יקראו ע"י השלטונות). הקשר עם ההורים נשמר עד 1939 מאז לא שמעתי עליהם דבר ואני מקווה שלא סבלו הרבה.

איך הגעתי לנהריה ?

הגעתי לפלשתינה בתור רווק, חלוץ, חקלאי מדנמרק והתחלתי את הקריירה שלי במושב תל עדשים. בתל עדשים חיה אלמנה שהייתה זקוקה לפועל שיטפל בפרות. אני הייתי רגיל לעבוד ברפת במבנה אבן וקרמיקה, ואילו כאן בתל עדשים הפרות היו חשופות לקור, מעל ראשיהן,הייתה סככה, והן בוססו בבוץ עמוק. החזקתי מעמד בעבודה זו חודש אחד בלבד, חזרתי לחיפה והתחלתי לעבוד כספר. מקצוע שלמדתי בגרמניה. גם כאן היו בעיות הואיל ולא ידעתי עברית, נתגלו בעיות תקשורת עם הלקוחות.

יום אחד נכנס לקוח ואמר: "הכל" אני סברתי לספר הכל – כלומר כמעט קרחת והתחלתי לספר את פאותיו. הסתבר שהוא התכוון ב"הכל", לתספורת + תגלחת .(אשתו קבלה כמעט שבץ לב) באחד הימים בא למספרה אחד ה"מאכרים" מטעם "כופר היישוב" וגייס אותי לגפירים.הלכתי למשרדי "כופר הישוב", לא ידעתי עברית ועניתי "כן" על כל השאלות.למחרת נסעתי עם קבוצת צעירים לטבריה ומשם למשמר הירדן.קבלתי רובה (שלא ידעתי להשתמש בו), משהו מחברי אצ"ל לימד אותי בערב בזמן השמירה איך יורים. הוא לימד אותי גם את שמות חלקי הרובה: קנה, בריח, קת וכו'.

במשמר הירדן הייתי 5 חודשים, הייתי גפיר בשכר. חליתי שם במלריה וחזרתי לחיפה. שם הכרתי את אשתי ב-1939. בשנת 1940 נשאנו. אשתי הייתה גם היא עולה מגרמניה מלייפציג. עבדתי ברחוב נורדאו כספר. בעל הבית היה קמצן ובעל מזג רע מאוד.הרגשתי שאני צריך לעשות שינוי. יום אחד הגיע למספרה אדם שמן בשם פייבלמן מנהריה. הוא סיפר לי שמזכיר המועצה בנהריה הוא מדרזדן, עיר מגורי בגרמניה, והוא יוכל לעזור לי. הגענו לנהריה בנובמבר, 1940 שכרתי צריף עץ שהיה בעבר לול תרנגולות בגודל 20 מ"ר. פתחתי שם מספרה קטנה מול הספריה הציבורית ברחוב הרצל.

זכרונות מנהריה של אז

לאחר הגעת אחת מאוניות המעפילים פיזרו חברי הימייה את המעפילים בבתי התושבים. כדי להסתירם. משלטונות המנדט. לביתי הגיעו שני בחורים צעירים. בעקבותיהם הגיעו שני חיילים אנגלים לחיפוש. נשאלתי כמה אנשים חיים בבית. השבתי שניים. בינתיים שני הבחורים זינקו מן החלון האחורי, אך נתפסו בחצר. אחרי שנים רבות פגשתי את אחד הבחורים שהזכיר לי את החוויה.

ההפצצה ב-26 במאי

אחר הצהריים היו אנשים במספרתי בשדרות הגעתוןביניהם ילד קטן בן 3, דניאל נוימן, ואמו, וכן מר ארנו גולדנברג שעבד אצל שמעון שטיינברג. בקפה געתון שהיה צמוד למספרה נהרג הרי ליטן שעבד שם כמלצר, ובקצה השני בחנות של ריכבלסקי היה בנו חנן בן ה-13 שנהרג יחד עם העוזרת שלהם. שמעתי פצצה קטנה נופלת ואמרתי לאנשים שבחנות לצאת ולתפוס מחסה, עוד לפני שגמרתי את המשפט נפלה הפצצה ה-2 , הגג קרס דניאל וארנו נהרגו.

באשר לילד הקטן, ברצוני להוסיף שהילד בכה ולא היה שקט בשעת התספורת, הצעתי לאמו לעמוד במרחק ממנו ליד הדלת, ואכן הילד ישב בשקט. אז החליטה אמו לגשת לחנות ליד כדי לקנות לו שוקולד. כשעמדה ליד הדלת בדרכה חזרה למספרה, נפלה הפצצה השניה האם עפה מספר מטרים, שמעתי אותה צועקת : הילד הילד ....... היא ניצלה הילד דניאל מת במקום.

התקרה נפלה על הילד דניאל וקרסה על חלון הראוה של המספרה. אני הייתי קבור ללא הכרה תחת התקרה כנראה בחלל אויר שנוצר. אנשים טיפסו על התקרה הממוטטת עם פטישים אזמלים ומכושים כדי לפרק את גושי הבטון. המהנדס קמפינסקי בקש להפסיק את דפיקות הפטיש והאזמל כדי לוודא שאף אחד לא קבור תחת ההריסות. תוך שעה הובא מנוף גדול מן המזח שנבנה בנהריה, הגג ששכבתי מתחתיו הורם, שם שכבתי מעולף. אשתי זיהתה אותי על פי המכנסים שלבשתי.

שעה וחצי לאחר ההפצצה נלקחתי לבית החולים. כל גופי היה מלא רסיסים. אושפזתי בביה"ח חודש ימים וטופלתי במסירות ע"י האח לצי גליק, והאחיות אסתר מאייר ושושנה שיפטן. במשך זמן ארוך חילצו מגופי את הרסיסים בטיפולים ממושכים.

תמונות מצורפות מאוסף של אנדריאס מאייר "תמונות מנהריה של פעם".

תיעוד וצילום

התחביב של הצילום התחיל בנהריה. תחילה צילמתי את הילדים בני ומיקי. אח"כ התחלתי להסריט. המצלמה והמסרטה היו תמיד אתי בחנות וכך תפסתי עוברים ושבים, דמויות מגוונות של ייקים וכך נוצר לבסוף סרט על הוותיקים מייסדי נהריה.

ממבט רטרוספקטיבי

הייתה טעות שעבדתי כספר. המחירים אז היו נמוכים מאוד. אנשים רבים באו להתגלח – מחיר תגלחת היה מחצית ממחיר תספורת וגזלה זמן רב. אחרי התגלחת נתבקשתי גם לטפל בשפם ובפאות. בקיצור אז לא צבעו שיער לא עשו פסים והתשלום היה מזערי.

יום אחד בשעת הפסקת הצהריים כשאני עומד לצאת לביתי, מגיע אדם שמן דובר אנגלית ומבקש להתגלח. במקום להסביר ולהתווכח עמו על מועדי סגירת המספרה, נכנסתי למספרה והתחלתי במלאכה הוא החל לתחקר ולתשאל אותי באנגלית. הוא שאל שאלות רבות על מוצאי ,משפחתי העיסוק וכו'.

לאחר מכן התחלתי אני לשאול שאלות ולתחקר אותו, התברר ששמו פרדריק מאן מעשירי הארץ, שעל שמו נקרא היכל התרבות. הוא גר בשבי ציון בבית דולפין. סירבתי לקחת תשלום ממנו, הוא השאיר סכום נאה על הדלפק והבטיח להביא לי זוג כרטיסים לקונצרט של התזמורת הפילהרמונית בהיכל התרבות. יום אחד בשבת בבוקר הגיע לביתי לתגלחת, שאלתי אותו איך מצא את ביתי והוא השיב כל אחד בנהריה יודע היכן גר הספר בליצבלאו. כך הגיע לביתי וסבר בצדק שכלי גילוח יש לי בבית לשימוש אישי. גילחתי אותו והוא הושיט לי זוג כרטיסים לקונצרט בהיכל התרבות. נסעתי לקונצרט עם אשתי ובילינו שם שעות יפות עם שרים ושועי ארץ.

סיפור מס הכנסה בראשית שנות ה- 50

יום אחד הגעתי למשרדי מס הכנסה שהיו בבניין בית המשפט הישן בנהריה. פגשתי בשכני ד"ר וייל, יוצא בחיוך מאוזן לאוזן. שאלתי אותו על מה השמחה והוא סיפר לי את הסיפור הבא: "כשהגעתי אל הפקיד הצגתי בפניו את כל הספרים והקבלות שהיו לי, הפקיד דפדף בספר הקבלות כאילו היה ספר טלפון, וכשמצא את השורה שחיפש אמר לי הכל בסדר, אתה יכול ללכת. שאלתי אותו מה חיפש בספר הקבלות והוא השיב: "לפני כמה חודשים אשתי הייתה אצלך בביקור, חיפשתי את הרישום והתיעוד בפנקס. לאחר שמצאתי את העתק הקבלה על ביקורה, אני בטוח שאתה רושם את כל הביקורים ונותן קבלות כנדרש."