פריץ וולף

במחזות של פריץ וולף מועלה בצורה טרגית-קומית, האכזבה המרה וההכרה במציאות היום יומית הקשה בנהריה. האדונים סוסקין וורבורג מופיעים במחזה ששמו - "הפרנסה הגדולה", ככרוזים בשוק המכריזים בקול על חלקות האדמה הנהדרות שהם מוכרים. "חלקת אדמה בנהריה לא עולה הרבה יותר מאשר כל הכסף שהבאתם איתכם. שם יקבלו היקים הנאיבים חלקת אדמה עם אבנים בגודל של ראשי ילדים, מבנה לולים שהבטון בו סדוק.... ותרנגולות לעשיית מרק". גם על המומחים לועג המחזה. "הם מסתובבים בשטח כמו ילדי האלים, משמיעים נבואות כמו אורקל יווני וזאת מבלי לתת נתונים מעשיים על זמני חריש, קציר או איסוף התנובה בשדות אלא מציעים למצוא את הרגע הנכון".

את גולת הכותרת שלו, את המחזה "נהרידה", הלחין פריץ וולף על המתיישב יעקוב מנדלשטיין. מדובר במתיישב חקלאי בן 41, תושב נהריה שכל כך התעייף מהמקום ורוצה כבר בבוקר להמשיך לישון. "מתילדה אני כה עייף, מתילדה אני כה גמור, כל אבר בגופי עצל כאילו היום יום שבת...." עייפות ולא חלוציות הם הנושא המרכזי במחזה של פריץ וולף. כאשר אוספים קצת כוחות, הולכים להאכיל עופות חולים, להדליק פתילית נפט שהייתה יקרה אך איננה שווה דבר, יוצאים לשדות לאסוף ירקות וכו. "אך מה תועיל התוצרת הטובה, כאשר ההוצאות כה גבוהות, זרעים , זבל והובלה.... נטו נשארים רק עשרה אחוזים". יש צורך לעקור עשבים שוטים בשדות, השיר הלא רומנטי "הפרח הכחול" מעיד על כך. התרגשות וצפיפות מתרחשים כאשר צריך להעביר את התוצרת לשוק בתנובה, כאן עומדים האנשים אפילו בתור. "האם ידעת כמה שעות תעבורנה עד שתורך יגיע?" כך המחזה. הירקות נבדקות ע"י פקח של תנובה, עם חלק מהם יחזור מנדלשטיין חזרה לביתו לצריכה פרטית, הן לא נמכרו... פסימיות מתפשטת בשטח, אך שירת התקווה בהמשך נותנת כוחות להמשיך הלאה.

בשטפון הגדול של חורף 1937, נלחמים במחזמר "הפרנסה הגדולה" ע"פ חליל הקסם של גיתה. הכסף האחרון יורד לטמיון, החובות לקואופרטיב גדלים, המורל יורד. "המשך לחייך, על זאת עליך לחשוב, גם כאשר הלב נישבר מכאב....." בזמן שחבריו של החקלאי מנדלשטיין מתיאשים מגדול ירקות, פירות ותרנגולות ומחפשים פרנסות חדשות שיתאימו לגילם והשכלתם, מסיים המחזמר "נהרידה" בכך, שרק המתיישב מנדלשטיין נשאר נאמן לדרכו הראשונה. "בכל כוחותיו הגבריים, הוא נשאר נאמן לחקלאות".