Searchפרסומים ועידכונים חדשיםגלריה לאומנות מגדל המיםביטאון מאת קרן אור גרינברג MenuUser login |
למחרת בבוקר הסתובבנו קצת בנהרייה. נהרייה נוסדה ב-1933 או 1934, כמושבה חקלאית ע"י יהודים יוצאי גרמניה. המייסדים, רובם ככולם בעלי אמצעים, התארגנו בעמותה, "חברת נהרייה בע"מ" שהיא, בדומה לגרעין התיישבותי, קיבלה את שטח ההתיישבות מידי הקרנות הלאומיים לפרצלציה ולחלוקה למתיישבים. איני יודע אם היו זכאים לקבל תקציב התיישבותי. למעשה התעניינתי בחברה כשביקרתי עם אמי ביוני 1938 והוסבר לנו, שיחידה בת 9 דונם, עם בית מגורים קטן, לול ל-100 מטילות ודונם או שנים נטועים עצי פרי, הייתה צריכה לעלות בין 1000 ל-2000 לירות; יהודי מן השורה, בעל סרטיפיקאט של 'קפיטליסט' לא הגיע עם הרבה יותר מ-1000 לירות סטרלינג. איך מקימים משק חקלאי? אך כאנשי עסקים מלידה גילו מהר את האוצר הטמון בנהרייה וחוף ימה: התיירות. כבר ב-1938 הייתה תעשיית הארחה מפותחת בנהרייה וב-1941 עמדה בהחלט ברמה אירופאית. נהרייה הייתה דומה להרבה ממקומות המרגוע הקטנים שבחוף הים הבלטי בגרמניה, עם בתי הקפה והמסעדות המבריקים, בתי הארחה ופנסיונים (בית מלון ממש טרם הוקם) - ובשפה המדוברת ברחוב, גרמנית. כששמענו זאת, החלטנו שלא לנצל לילה נוסף את הכנסת האורחים של פלאטו ולתפוס מקום לינה להשכרה, אלא לבלות את הלילה הבא, בלית ברירה, בחוף הים, אם לא נמצא מקום לינה אחר. לכן הודענו להם באותו בוקר, שנחפש לנו מקום קבע. שמענו גם קצת על בעיות המקום המיידיות: בהפצצת חיפה ע"י מטוסי וישי נפגעו בתי הזיקוק וניזוקו מתקני גז הבוטאן, ששימש כגז בישול במשקי בית פרטיים והיה גם אמצעי הבישול היחיד במסעדות ובבתי הארחה. לפתע נוצר מחסור חמור בגז בישול והתחנה הרחוקה יותר, בסואץ, התקשתה לספק את הדרישות, במיוחד לחגים. כדי לספק, בכל זאת, את המינימום הנדרש החליט מחלק הגז, שהוא גם בעל סוכנות הגז המקומית, לפתוח את הבלונים ולתת לכל אחד חצי בלון - עיסוק לא בלתי מסוכן. ראינו את המחלק שופך את הגז מבלון לבלון, כאילו זה חלב וסוחב אותם מבית לבית. הוא ראה אותנו מתקרבים ובא לקראתנו קורן בכל פרצופו: "אני בנימין ירמיאס ושמעתי מפלאטו שנני יודעת לעבוד עם פעוטים. לאישתי יש גנון והיא מחפשת עזרה". היינו קצת מופתעים מהמהירות בה מפיצים חדשות בנהרייה, אבל כמובן, היינו חדשים כאן ופעם ראשונה מחוץ למסגרת הקיבוצית. היה לפנינו עוד ביקור באותו יום שלפני הצהרים: ג'ק שרמן, מהחבורה העליזה במרקנדורף ליד ייטרבוק בגרמניה בקיץ הקצר ב-1936. למשפחתו, כנראה, היה הרבה כסף. הייתה להם ווילה בת שתי קומות על שפת הים ומספר דונמים אדמה מסביב, שתחילה ניסו לעבד, כמו כולם בנהרייה, אך התייאשו מכך. הוא עבד בדואר ואחיו הצעיר עסק בחקלאות. איפה ובמה איני זוכר. פטפטנו. סיכויי העבודה עבורי לא נראו ורודים במיוחד אחרי שיחה זו. העצה הטובה ביותר שיכולתי לקבל הייתה: 'השתדל שפלאטו יעסיק אותך - זה הטוב ביותר שיכול לקרות לך פה'. במשך היום פגשנו עוד מכר שלי, שעל קיומו כאן כלל לא ידענו. היה זה הארי ליטן, מקבוצת 'המכבי הצעיר' בוורקדורף, שעלה אתנו ב'דורה'. הוא שהה זמן מה ב'כפר מכבי' שבאזור חיפה וכעבור שנה חיפש את מזלו בנהרייה. הוא היה מבוגר מאתנו ובעבר היה מרצה לספרות באיזו אוניברסיטה. היה מהטיפוסים שבדרך כלל נופלים על הרגלים ומסתגלים לסביבתם. עבודה אקדמית לא מצא בנהרייה אך הוא הסתדר לא רע כעובד בפנסיון ובית הארחה כמלצר וpasspartout-. ה'שלום' בינינו היה חביב ולבבי והוא ניגש ישר לעניין: המעסיקה שלו, הגב' בורמייסטר, יקית בגיל מעט מעל העמידה, הסתכסכה עם המבשלת שלה, וזה בדיוק יום לפני ערב החג. האם נני אולי ... חיש מהר ניגשנו איתו לפנסיון בורמייסטר. בעלת הבית הייתה מרשימה: תערובת של pas bleu, אינטלקטואלית מאוכזבת ומנהלת בית סוהר - מכשפה מצויה מהסוג שמסתובב בעולם בדרך כלל חופשי וללא השגחה. היא לא אהבה לדבר עברית, היות ומאישה ברמתה מצפים שתדבר 'שפה עשירה' רהוטה, דבר שעד עתה נבצר ממנה. בסך הכל לא שאלה הרבה שאלות, לפחות לא לעניין. נראה, שסמכה בכל על הרי ליטן והיה לנו הרושם שהיחסים ביניהם חרגו קצת מעבר למרקם היחסים המשקיים. וכך, נני הסכימה לשחק מבשלת אצלה. מה הייתה צריכה לבשל - טרם נקבע. עליה להתייצב לעבודה למחרת בבוקר. הרבה שנים עברו מאז ואיני זוכר איפה מצאנו ארוחת ערב ומתי הודענו לפלאטו שמצאנו לינה במקום אחר. לקחנו שמיכות מהמזוודה, שאיני זוכר היכן השארנו אותה, וירדנו לשפת הים. שם היה שקט. מרחוק בקעה אלינו נגינת התקליטים מבתי הקפה השונים. השתטחנו על החול עטופים בשמיכה, מעלינו השמיים והכוכבים. רשרוש המים המרגיע הרדים אותנו. עם שחר הקצנו רעננים. הארי ליטן פגש אותנו כדי ללוות את נני לעבודה. הוא נדהם לשמוע שבילינו את הלילה על שפת הים והציע לנו מיד את מקום מגוריו לכמה ימים. הוא גר בשכר בLift- (היום היו אומרים Container), אותם מכלי מטען, שהעלייה מגרמניה הביאה אתה והיותר גדולים שבהם עמדו בחצר ושימשו כמגורים. בינתיים נפרדנו, נני נכנסה לבית בורמייסטר, להכין את הארוחה ל-20 האורחים המצופים. אני הלכתי לביתו של ג'ק שרמן לחטט במה שנקרא "המשק" שלו. בצהרים נפגשנו. נראה שההצלחה האירה לנני פנים. היא ידעה לתת לעצמה הילה של טבחית מנוסה והכינה ארוחת ערב שבאמת לא ביישה את מספר הכוכבים, שהגב' בורמייסטר העניקה לעצמה ולפנסיון שלה. לשעות הערב הייתה צריכה לחזור למטבח, כדי לפקח על חלוקת האוכל. היה קרוב לשעה 11 כשנפגשנו שוב. נני הוציאה מכיסה משהו משרידי הסעודה בשבילי והארי ליטן הציע להובילנו למגורים שלו. הLift- היה בגודל 2.5 על 1.5 מ', מבולגן כיאה למגורי רווק. התיישבנו לעשות עוד קפה. בינתיים התעוררה בעלת הליפט בבית הקטן שלה והופיעה בחלוק בלוי וקרוע, לשאול מה פשר הרעש. הארי ליטן הציג אותנו עם בקשה להלין אותנו לילה או שניים מאחר והוא, הארי, חייב כרגע ללון במקום עבודתו, בגלל העבודה הרבה בחג. בעלת הבית הגיבה כמי שמציעים לו עסק מפוקפק ומלמלה שחצרה אינו מלונה לכל בר-בי-רב. בשומעה אותנו לדבר גרמנית נרגעה מיד, איחלה לנו לילה טוב ונעלמה. החלטנו למחרת בבוקר להסתלק מהר מהמקום ולא לפגוש אותה שוב. הגורל רצה אחרת: כעבור שנים רבות הופיעה בגברעם ובנתה לה שם בית, שמאוחר יותר קנתה ממנה אימי. שמה היה ליסכן מילר והייתה דודתה של גאולה בנימין. במוצאי חג השבועות מצאנו ליפט פנוי להשכרה בחצר אחרת. הייתה שם מיטה וארגז תפוזים. השגנו פתיליה וסיר לבישול - והנה לנו משק הבית הראשון משלנו, ד' האמות המקווים. כעבור יום הציע לי פלאטו לעבוד אצלו כחצרן, בהחזקת הנוי, פיקוח על המחסן, סבלות, בקיצור 'שמש של"ת' - שלטנשמס ביידיש. אמנם בתעריף לשכת העבודה, שהיה כ-30 גרוש ליום עבודה (משום מה יום העבודה בנהרייה היה תמיד יותר גבוה מהממוצע הארצי). קיבלתי את העבודה, כי במשך חודשים זו הייתה ההצעה הטובה ביותר שאפשר היה להשיג. הייתה לנו דירה ועבודה לי ולנני מספר הצעות מאחר והעבודה אצל הגב' בורמייסטר לא נמשכה זמן רב. אך גם הצעות אלו היו זמניות. היה נדמה שכל העיירה הכירה את נני, במיוחד אחרי שחנה ירמיאס, רעייתו של סוכן הגז, הציעה לה עבודה כעוזרת למטפלת בגנון שלה, מעון יומי. היה משהו מיוחד במשפחת ירמיאס. משהו מהcarefree- של שנות ה-60. המגרש שלהם היה שייך כבר לשטח הפיתוח של אזור חוף הים - פעם, בעתיד הרחוק כמובן. פרצלציה של חלקות הכורכר של דונם או חצי דונם הייתה קיימת. תוכנית פיתוח האתר טרם עלתה על הנייר, לכן תשתית לא הייתה קיימת. מים הגיעו בצינור של אינץ' מעל פני האדמה ולא היה חיבור לרשת החשמל. חנה ובנימין ירמיאס, שניהם יוצאי גרמניה, לא הגיעו לארץ בעליה חלוצית כרוב העולים היותר צעירים. אינני יודע אם היו בעלי אמצעים. חנה קיבלה את הסרטיפיקאט שלה כבת מנהיג ציוני גרמני ידוע שם. נדמה לי שבנימין היה בוגר של בית ספר חקלאי (או תיכון או גבוה) והגיע לנהרייה כמדריך בכמה ענפי חקלאות - מטע, ירקות ומספוא, ומאחר וחקלאי המקום נזקקו פחות ופחות לשרותיו הטובים, כי חדלו לעסוק בחקלאות, הוא עבר לעבוד בתחנת המחקר החקלאי הבריטית בעכו הסמוכה; שם ניהל את מחלקת גידול החזירים, ענף בעל חשיבות רבה לסביבה הערבית הנוצרית ברובה. בימים ההם קיומם היה בדוחק, על אף עיסוקיהם הרבים. היה לנו הרושם ששניהם לא טרחו לעשות חשבון רב עם הכנסותיהן המעטות. חנה ידעה לקנות דברים בקלי קלות, ולבנימין לא היה איכפת לאכול ארוחת בוקר אצל פלאטו, לפני שנסע לעבודה. הרי תחנת האוטובוס הייתה לפני המסעדה. סגנון החיים הזה היה מוזר לנו במקצת בצעדינו הראשונים בעולם כלכלת השוק החופשי. אך כל זה יחסי כמובן, כי בהשוואה להיום רמת החיים בנהרייה הייתה מאוד נמוכה. בכל אופן, דבר אחד אפשר היה ללמוד, מסובין על שולחנם של בנימין וחנה ירמיאס (לעתים אכלתי שם צהרים): את רכילות המקום. הכל על כולם. עיסוקם של הזוג ירמיאס עשה אותם לאנשים מרכזיים בנהרייה. הם הכירו את כולם וידעו מה מתבשל בסיר של כל מטבח ומתרחש בחדרי השינה השונים. אפשר היה לספר רבות על אנשי נהרייה דאז. אחד או שניים נהיו לידועים בארץ. חנות האטליז הייתה בבעלות הזוג קווילצקי, קצבים שעלו מברסלאו בגרמניה, והיו מכרים של אימי. החנות שלהם הייתה קטנה ומסודרת. היה להם חדר קירור קטן, שם פלאטו הכניס לפעמים משקה לקירור, אם מתקן הקירור במסעדה לא הספיק לביקוש הצפוי בערבי או מוצאי שבתות וחגים. בחדר, 33 מ'ר מאחורי החנות, בישלו נקניק, שנשא בגאווה את סמל נהרייה - מגדל המים. הבת הייתה נשואה ובעלה שותף לעסק. שמו זוגלובק. אחר, יהודי גבה קומה, ממושקף, רכב כל יום על אופניים דרך העיירה ומכר חלב ושמנת; את הסחורה נשא על נושא המטען של האופניים. איני זוכר, אם בעצמו החזיק בקר. ה'מחלבה' שלו נמצאה בחדר קטן ובו ספראטור ושולחן להכנת גבינות. כבר אז היה יהודי עמיד, על כך העידה הווילה היפה שלו. קראו לו שטראוס. אבל לא זוגלובק ולא שטראוס סימלו את נהרייה בימים ההם. מה שסימל את נהרייה היה האופי היקי. "תהיה תוצאת תוכנית החלוקה כשתהיה - נהרייה לעולם תישאר גרמנית" נהגו להתלוצץ בעקבות דיוני ועידת השולחן העגול בלונדון. בפרוץ מאורעות תרצ"ו הייתה גרמנית לשפת בטחון הפנים: "דבר גרמנית או אני יורה!", ולא פעם נמנע אסון בשמירה (בהזדמנות אחרת למדתי, שרבים מערביי עכו והסביבה דיברו גרמנית, ובמבטא שבאבית, כבוגרי בתי הספר של המסיון הגרמני). מורי בית הספר טענו, שילדי נהרייה חסרים כושר התבטאות בחיבור העברי משום שבבית מדברים רק גרמנית - טענה שגם אז הייתה מופרכת מיסודה, לאור ניסיונם של ילדי דיפלומטים, שגדלו בארצות שונות כדו-לשוניים, או אפילו תלת-לשוניים, ולא היו לוקים בכושר התבטאות. אם אנשי נהרייה, לרבות הצמרת בה, שאפו ללשון שניה, הרי הייתה זו אנגלית. לדבר אנגלית הצביע על מעמד. הסיבה הייתה, שנהרייה הפכה, במשך הזמן, לאתר נופש לחיילי הצבא הבריטי. מחנה נופש צבאי הוקם בחוצות נהרייה. לדאבונם הרב של בעלי בתי העינוגים הוכרזה נהרייה כIn Bound to all Ranks- - ולא Officers only, דבר שהבטיח הכנסה רבה יותר אך הכביד לא במעט. לצבא הבריטי מצידו לא היו הרבה ברירות; הוא חייב היה לדאוג לבילוי היחידות בחופשות הקצרות מזירת הקרבות במדבר המערבי. כאן מספרים, שגם הבתולה הקדושה מריה נתקעה בנהרייה, בביקורה החטוף עלי אדמות, והודיעה טלפונית לפטרוס הנדהם: "Mary is speaking..." ודאי יכלו לראותה אצל פלאטו לFive o'clock (sharp) tea-, לרקוד על פי הלחן Somewhere in France בזרועות הCaptain of the Scottish Guards-, שהגיע זה עתה מטוברוק. האם היו נשות נהרייה צריכות להישאר מאחור? "קשרינו עם הצבא הבריטי שווים בודאי תינוק מזדמן" הכריז ראש המועצה בחוג אנגלים בערב של אחווה והתחברות ולא מעט פרומילים אלכוהול בדמו. ובלאו הכי, כך טענו, על הנשים ללבוש תחתונים שחורים, בהתאם לצו איפול של מטרות צבאיות. ובכלל, אצל רבים ובמיוחד רבות, אנגליה וכל מה שאנגלי ותרבות אנגלית כביכול, היה הנשגב אליו שאפו. ולא חשוב אם ה"תרבות האנגלית", כפי שמצאה את ביטוייה בתקליטים וסרטים אמריקאים, נושאיה היו חיילים שיכורים ופקידי ממשל חסרי השכלה, יוצאי המעמד הנמוך, שהגיעו לשרת בארץ, לפעמים כעונש משמעתי. לא חשבו על כך שלונדון הייתה תל חורבות, שבאיים הבריטיים חל משטר צנע חמור ושבעיני עקרות בית אנגליות רבות ארץ ישראל הצטיירה, במכתבי בעליהן ששרתו כאן, כגן עדן שבו הכל בשפע ואין כמעט הגבלות. לא כל אנגלי, שישב בקפה "פלאטו" על כוסו של וויסקי, היה לורד בעל Manor House. היו אלה אנשים רגילים, שדאגו למשפחותיהם באנגליה הרחוקה המופצצת ומה עלול להיות גורלן, אם ייהרגו ע"י רומל במדבר המערבי. הם לא נהגו לדבר הרבה על עצמם. פה ושם קצין בכיר מלמל, שנותר לבדו ואחרון מהגדוד בו שרת ומחכה לשיבוץ ליחידה אחרת. הם פתרו את בעיותיהם האישיות והרהורי לבם בדרך שאבות אבותיהם, מהאטלנטיק ועד האורל ובאמריקה מחוף אל חוף, פתרו אותן - בעזרת John Barleycorn - הטיפה המרה, שמקורה בתבואה או בתפו"א, בה טבלו והטביעו את צרותיהם. לנו, ליהודים, דרך זו אף פעם לא נראתה כל כך, לכן צרותינו הצרורות דבקו בנו תמיד. טינה שבטית, שמקורה עוד מימי הגלייתם של אסירים לחופי אוסטרליה ומהרפתקת גליפולי בה הקריב צ'רצ'יל לשוא, בניסיונו הכושל לפתוח חזית שניה במלה"ע הראשונה, יחידות אוסטרליות רבות. בפלישה ללבנון ב-1941 שוב נשלחו האוסטרלים קדימה – וכמו כן בטוברוק, שם ישבו בקווים הקדמיים. זאת הייתה הרגשת הקיפוח של האוסטרלים כלפי האנגלים- הpommies-, המשתמטים, ששולחים תמיד אחרים להוציא עבורם את הערמונים מן האש. זכור לי ערב אחד אצל פלאטו, בו תריסר אנגלים ואוסטרלים הפכו את בית הקפה, תוך דקות ספורות, על תלו. הופעתה המהירה של המשטרה הצבאית מנעה הרוגים. הטינה היא שבטית ושורשיה בהיסטוריה. "היודעים אתם", שאל פעם קצין סקוטי בקול רם את קהל הנוכחים, "היודעים אתם, מה זאת האימפריה הבריטית? מוח סקוטי, עבודה אירית וכסף יהודי. מי צריך את האנגלים!" יצחק פלאטו הזקן מאוד לא אהב את התנהלות העניינים, בשנים שארץ ישראל הייתה עורף לחזית הצפון אפריקאית. הוא העדיף לנהל בית קפה ווינאי במקום באר אמריקאי, בו מחזור המשקאות החריפים גדול בהרבה מכל צריכה אחרת. חתנו דוד, לעומת זאת, חי באווירה זו כדג במים. הוא דיבר אנגלית שוטפת, ידע להתחבר לחיילים ולקצינים וראה בזרם המשקאות החריפים דבר מובן מעליו. בימי קיץ 1941 היו עבורנו אירועי העולם לפעמים רחוקים ולא מציאותיים. בלילות חופשיים מחיילים ישבו אזרחי נהרייה בשקט ובשלווה על יד כוס קפה ועוגה, או כוס בירה לכל היותר, בקפה פלאטו. תיבת התקליטים הגדולה השמיעה נעימות מפזמוני התקופה, רבים רקדו על משטח קטן במרכז הדשא. זכור לי ערב נינוח כזה. מחיפה הגיעו אלינו קולות צופרי האזעקה. איש לא טרח לחפש מקלט או אף לעמעמם את אור הנורות הצבעוניות, שנמתחו מעל המדשאה. זרקורים, פגזי נ.מ. ותחמושת נותבים האירו את שמי המפרץ. פלאטו ניהל את בית הקפה גם כמסעדה, אם כי איני זוכר את היקף התפריט. אנשי צבא הזמינו, על פי, רוב סטייקים וצ'יפס, אך אני חושב שהוצע מבחר רחב יותר. שלוש או ארבע עובדות עמלו במטבח מאחורי הכיריים. את התפריט קבע מר פלאטו, כפי שנהג להחליט בכל פרט ופרט. כבר בשעה 5 בבוקר נכנס למטבח והכין את קומקום הענק של הקפה עבור אורחי ארוחת הבוקר: "את הקפה אני חייב לעשות בעצמי. אף אחד אחר לא יעשה את זה טוב מספיק עבורי". את עקרת הבית לא ראו במטבח ולעתים רחוקות במסעדה, במשך היום - לכל היותר בשעות הערב. לאחר ששנינו השגנו עבודה פחות או יותר קבועה, החלטנו לחפש מקום מגורים נוח יותר מהמכולה הקטנה. מחוג מכרים של ירמיאס הוצע לנו צריף פח בן חדר אחד גדול עם פינת מקלחת ושירותים להשכרה. מבפנים היה הצריף מצופה לבידים. חלונות קטנים מסביב דאגו לקצת תנועת אוויר בחודשי הקיץ. לבישול שימשה פתילייה. בעלי המבנה היו בני הזוג לילו והרברט הַליצ'ר. הרברט ולילו היו זוג צעיר, צעירים מאיתנו, שעלו מגרמניה לנהרייה באמצע שנות ה-30 כבעלי אמצעים ובנו לעצמם בית בן 3 חדרים ומטבח, על מגרש של דונמים אחדים, שהיו מיועדים לעיבוד חקלאי. הצריף שימש להם כמגורים עד שהושלמה בניית הבית. מעבר לאלה לא היה לנו חוג מכרים רחב - השתכרנו לקיומנו ותו לא. לא היה לנו כסף לבילוי בשעות הפנאי. נני המשיכה לעבוד חלקית בגנון של חנה ירמיאס ולעתים חלקית אצל פלאטו, במטבח וגם בהגשה בשבתות אחרי הצהרים. אני עצמי לא ראיתי הרבה תכלית לשחק את החצרן שם לאורך ימים, והתחלתי להתעניין בעבודה אחרת, מכניסה יותר. אלא שכזאת לא נמצאה כרגע. דובר על עבודות פיתוח בקנה מידה גדול של הצבא הבריטי בסביבה הקרובה. בסתיו התחילו האנגלים בעבודתם הנרחבת בצפון - בניית שדה תעופה צבאי ליד בסא הערבית (בצת של היום). הצטרפתי לקבוצות הפועלים, שיצאו כל בוקר במשאית של הקבלן לעבודה. המעסיקה הייתה חברה חיפאית לבניית כבישים, בשם המצלצל NERCO - Near East Road Constuction, שאני מניח קמה ונוסדה עם קבלת עבודה זו. שדה התעופה לא נראה כעומד להיות גדול במיוחד: שני מסלולי המראה מצטלבים זה בזה ובצדדים מספר הנגרים, ויותר נכון מקלטים, המוקמים ע"י שלושה קירות גבוהים ובנויים מאבני שדה, פתוחים אל המסלולים ורחבים מספיק לקליטת ליברטור ארבעה מנועי, שהיה בשרות קרבי במדבר המערבי. סלילת המסלולים נעשתה בשיטה השמרנית - סלילת שכבת אבני שדה שנהדקה במכבש ועליה פוזרו שכבות נוספות של חצץ בגדלים שונים, תוך כבישה חוזרת, ולבסוף שכבת אספלט מסיימת את העבודה. כשהגענו ביום הראשון למקום, כבר ישבו שם מאות פועלים ערבים, תושבי הסביבה ומעבר לגבול (של היום) הלבנוני, שהשתרע לאורך כביש הצפון. כל בוקר בשעה שבע נפתח שער גדול סמוך לכפר בסא, מעין "גדר טובה" במהדורה מוקדמת. גדר הצפון הייתה Tegart Wall המפורסם שהוקם, לפי המלצות לורד טגארט, מושל הודו לשעבר, עם מבני המשטרה המוכרים ברחבי הארץ, כדי לעצור הסתננות חבלנית מהצפון. גדר התיל הפשוטה איכזבה אך נשארה כמזכרת למדיניות ביטחונית, שמקורה בהודו במאה הקודמת. מאות אנשים נשפכו, אפוא, לפלשתינה, בכל בוקר כדי למצוא יום עבודה. עם פטיש ביד שמו אבן ליד אבן מבלי להרים את הראש. סבלים סיפקו להם את האבנים שהוכנו לא הרחק, במחצבה בסביבה. שבילי הגישה באדמה הכבדה, בפרט לאחר ליל גשם, השתבשו מהר ע"י המשאיות וצוות עם טוריה ביד היה צריך ללכת לפני כל משאית ולאפשר לה לעבור קטעים של בוץ. זה קרה, בדרך כלל, אחרי שמשאית כבר שקעה וצעקות עלו השמימה, כאילו קרב Agincourt מתרחש מחדש. במהרה התברר שתפקידנו, היהודים מנהרייה, היה לפקח על קבוצות פועלים ערבים. הפיקוח חייב היה להתבטא קודם כל בצעקות ובקללות, מאחר וההנחה הייתה, שהערבים אינם מבינים שפה אחרת. למעשה השפה שהערבים הבינו הייתה השפה הערבית ואם הייתה זו שגורה בפיך יכולת לדבר אתם בלי קושי וללא כל אי הבנות. פועלים אלה, שישבו שם עם הפטיש ביד, היו סוללי כבישים מקצועיים. מסלול ההמראה, הRunway-, נבנה במתכונת של כביש טוב, בטכניקה של הימים ההם. לא הסתפקו כמובן בטכניקת הMix and Place- כדוגמת הכביש בחאן-יונס - רפיח. על מקצועיים למיניהם לא היה לנו הרבה מה לפקח, אבל עבודה רבה הושקעה בהכנת הבנקטים ובחפירה (ידנית) של גשרי המעברים. על פי הבנת המנהל עלינו היה לאחוז בטוריה ובסגנון ה"אחרי!" לדרבן את הפועלים להישגיות חדשה למען המאמץ המלחמתי. זו, על פי הבנת המנהל בלבד. מלבדו ל היה איש בסביבה שגרס כי על היהודים להרים טוריה. והרי האימפריה הבריטית הייתה אימפריה קולוניאלית. גם הערבים לא סברו כך: הם פנו אלינו ב"חווג'א" - פניה, כך מישהו הסביר לנו, מקבילה לפניה Sahib בהודו. הmodus vivendi- היה בהבנה עם הפועלים הערבים, שאנחנו לא נעמוד להם על הראש, והם לא יכשילו אותנו לפני המנהל. מי זה היינו "אנחנו"? קבוצות צעירים מנהרייה, ללא מקצוע או עיסוק קבוע, וחבורה עליזה מקבוץ געתון, היום נאות מרדכי, שאכלסה אז מספר לולים ומבני משקיים אחרים במגרשים לא תפוסים בקצהו של נהרייה. רובם ככולם יוצאי ווינה, שנחונו בחוש נדיר לקחת את החיים מהצד היותר קל - כיאה לעיר הוולסים. הבדיחות שסיפרו הפכו למטבע עובר לסוחר בפי הערבים. העבודה שם ארכה עבורי שבועות מספר. עוד המשכתי לעבוד עם קבלנים פרטיים שהקימו מבנים למגורים או מחסנים. באמצע ינואר גם זה הסתיים. העבודה בשדה תעופה באסא נמשכה לא יותר מחודשיים, אך בדרך זו נכנסתי, משום מה, לרשימה של עובדי בנין בלשכה בנהרייה והשגתי עבודה באתר בנייה. למותר לציין כי בשנות המלחמה הורגש מחסור חמור בחומרי בנייה בארץ - לבניה פרטית. באופן מיוחד חמור היה המחסור במלט. "נשר", במבואות חיפה, היה היצרן היחיד בארץ למלט והצבא הבריטי שם ידו על רוב התוצרת, כך שנשאר מעט מאוד לבניה הפרטית, במידה והייתה קיימת. לא היה גל בנייה בנהרייה. עבודת הצבא הצטמצמה בהמשך ובלית ברירה קבלתי עבודה, לתקופה קצרה, בסולל-בונה, שסלל כביש מקבוץ אילון לוואדי קרקרה. עניין לא נוח במיוחד; צריך היה לגור באהלים בחצר הקבוץ. עם מקוש וטוריה צריך היה לפלס דרך למכונת האספלט שסללה את הכביש - שביל - אל תוך הוואדי, עבודת פרך, אם כי בנוף עוצר נשימה. היינו כמעט שנה בנהרייה, "עצמאים", מחוץ למסגרת הקיבוצית, ואיני יכול לומר, שהרגשנו כל כך רע שם - אך בסיכום - לא יכולנו להצביע על הישגים כלשהם. עבודה קבועה לא הייתה לי, גם לא נראתה בעתיד הקרוב, כי לא היה לי מקצוע וגם לא היו לנו אמצעים מעבר למחייה היומית, שהיו מאפשרים לנו לחשוב על פרנסה אחרת פרט לעבודה פשוטה. אבל נהיה גלויי לב: ביסוד פיתוח פרנסה, מעבר לקיום יומיומי, עומדים הרעיון והיוזמה ולאו דווקא הממון - ובהם הייתי לוקה. לא שאפשר היה ללא אמצעים להתחיל משהו, אבל לא ידענו בכלל מה באפשרותנו לעשות בנהרייה, אלא לעמוד בתור לעבודה מקרית. כדי לעשות צעד כלשהו החלטתי לקחת שיעורי נהיגה על משאית. מצאתי בית ספר לנהיגה במרכז הכרמל בחיפה. הכרמל המרכזי ואחוזה היו אז בפיתוח ומעט מאוד רחובות היו סלולים. למורי הנהיגה היה מותר לנסוע רק למעלה, ברחובות הצדדיים ואילו המבחן התקיים למטה בסמטאות העיר התחתית, שהייתה ברובה ערבית. הבוחנים היו שוטרים אנגלים, שציפו לשוחד - כך לפחות הייתה השמועה. הסיכוי לעבור את מבחן הנהיגה בפעם הראשונה היו אפסיים, אם ניסיונך בנהיגה התבסס על מספר קטן של שיעורי נהיגה. בתי הספר נהגו להגיש את תלמידיהם למבחן אחרי חמישה-ששה שיעורים בלבד. Reply |