אהרון משה ותמימה - רוטמן

סבתא, תמימה לבית זלוטניק, הייתה ביתו של קצין משטרה מנדטורי.היא נולדה ליד בצריף מעין חרוד שהיה בית החולים הראשון של קופת חולים בארץ.

המשפחה נדדה כל שלוש-ארבע שנים לעיר חדשה אך את רוב שנותיה חייתה סבתא באזור המרכז. בי"ס יסודי ברחובות, גמנסיה "הרצליה" וסמינר לוינסקי בתל-אביב.

את סבי משה אהרון פגשה במסיבה כששרתה בקצינת חן פקודית של הנחל באזור המרכז.

סבי גר עם משפחתו, שהגיעה ב- 1951 למעברה בנהריה, ולא היה מוכן לעזוב את נהריה.

סבי ריכז את הכשרת " גורדוניה" בעירו גלץ שברומניה.

עלה ארצה בעליה ב'.

הנוסעים נתפסו על ידי הבריטים וסבי בילה שנה וחצי במחנה מעצר בקפריסין. רק עם הקמת המדינה עלו העולים סוף סוף ארצה.

סבי והכשרתו נשלחו לכפר בלום.

הוא אהב מאוד את חיי הקיבוץ והשתלב יפה הן חברתית והן בעבודה בקבוצת בניה. כשהגיעו הוריו ואחותו הוא הצטרף אליהם לנהריה כי הם היו זקוקים לתמיכתו.

המעברה הגדולה של נהריה הייתה במקום שנמצא המרכז המסחרי של שכון ממשלתי מצד אחד, וקרית יוספטל מהצד השני. התנאים שם היו קשים. כקצינה בבי"ס צבאי לחינוך ביקרה סבתי במעברה כמה פעמים. לשני חיילים מיחידתה שהתגוררו במעברה היו בעיות. היא נדהמה לשמוע מיושבי המעברה על הניכור וההתבדלות בין ותיקי העיר – בחלק המערבי, ובין העולים החדשים מהעבר המזרחי.

באחת מישיבות המועצה של המושבה הציע אחד החברים להקים גדר על הכביש כדי להפריד בין העולים והותיקים. סבי לא ניתקל ביחס רע מצד הותיקים. יכול להיות שזה בגלל אופיו, טוב לבו,הגינותו ונכונותו תמיד לעזור לכל אדם.

באמצע שנות החמישים הוחלט ע"י השר פינחס ספיר להקים מפעל אסבסט בנהריה. המפעל היה אמור לפרנס כ- 600 משפחות. כבר אז היה ידוע שחומר האסבסט מסרטן, אבל כשספיר שקל זה מול זה כמה עשרות מתים מול מאות מפרנסים, הוא החליט בכל זאת להקים את המפעל.

סבי, משה, השתלב בקבוצת מקימי המפעל. הוא מיד התבלט באישיותו ושעור קומתו (1.92) הוא נבחר לוועד העובדים ומשם הדרך לרכז האגוד המקצועי במועצת הפועלים הייתה קצרה.

סבתא לא רצתה בשום אופן לעבור לנהריה. היא עוד זכרה את הספורים מהמעברה ואהבה את החיים בעיר גדולה, תל-אביב וחיפה. עקשנותו של סבי ניצחה וב- 1962 הם התחתנו ועברו לנהריה. אמי , דינה, ביתם היחידה, נולדה בראשית 1964. סבתא התפטרה מעבודתה כמורה אחרי לידת אימי ולא חשבה לחזור לעבודה בשנים הקרובות. אבל יום אחד ,אחרי שהתבטלה שנתיים, קרא לה מנהל בית ספר וייצמן וביקש אותה להיות מחנכת כיתות ז-ח בביה"ס .

כשקמה חטיבת הביניים השתלבה סבתא בהקמתה ולאחר שנה קיבלה את הנהלת בי"ס "רמז".

סבתא אהבה מאוד את העבודה והשקיעה בה הרבה מאוד. גם את התואר השני בחינוך עשתה בהיותה מנהלת. בינתיים התקדם סבי בעבודה ונבחר ליו"ר ההסתדרות בעיר ולסגן ראש העירייה. חלום אחד לא הרפה ממנו. לבנות היכל תרבות לנהריה. ראשי ההסתדרות התנגדו לכך בכל תוקף. נהריה נחשבה לעיר מבוססת ולא הייתה סיבה שההסתדרות תקים בה היכל תרבות. זאת תוכל לעשות העירייה או יזמים פרטיים, הם טענו.

סבי העקשן לא הרפה. היכל התרבות נבנה.

בשנה האחרונה לבנייתו של ההיכל ,החל סבי לסבול ממחושים ומחום. הרופאים לא הצליחו לאבחן את מחלתו. כשנפטר בבית החולים רמב"ם שאל מנהל המחלקה האונקולוגית, פרופ' רובינזון את סבתי: " בעלך עבד פעם באיססבסט?" ואז התגלה שסבי חלה ונפטר מאסבסטוזיס. האיש שלחם נגד המשך קיום המפעל והביא עדויות ממדינות אחרות, כמו שוודיה, שחיסלו את מפעלי האסבסט , נפל קורבן למחלה האיומה. עד עצם היום הזה ממשיכים עובדים לשעבר במפעל, למות מהמחלה. הסיב, גורם המחלה, יכול להמצא בגוף כשהוא רדום במשך שנים רבות.

ב-16.12.87 ,א' חנוכה , יצאה הלוויה של סבי מהיכל התרבות, וכך בעצם נפתח ההיכל לכולם. היה ברור ששמו של ההיכל צריך להקרא על שם מי שחלם, יזם ובצע. ומאז יש לנהריה אולם תרבות מפואר: 'היכל התרבות על שם משה אהרון'

מותו של סבי וחוסר הנחת שחשה סבתי ממה שקורה במוסדות החינוך בנהריה , ובמשרד החינוך בכלל, הביא אותה להחלטה לפרוש למרות שעדין לא הגיעה לגיל פרישה.

חבל מאוד שלא זכינו להכיר את סבי. אנחנו שומעים עליו דברים נפלאים מכל מיני אנשים. אנחנו הנכדים קרובים מאוד לסבתא ונהנים מאוד מחברתה, מעזרתה ומעצתה.

אמא שלי הייתה בת שנה כשהוריה עברו לביתם החדש. סבי בנה את ביתם בנהריה, ברחוב וייצמן 103 ,כשברחוב וייצמן עוד לא היו מדרכות מסודרות. באמצע הכביש עמד עמוד חשמל ענק של מתח גבוה והכביש היה מפוצל לשני חלקים. סבי בנה בית בן שתי קומות. בקומה הראשונה גרו הוריה של סבתי שעברו לנהריה מחיפה ובקומה העליונה גרו סבי וסבתי. אמא שלי סיימה את בי"ס וייצמן ואחר כך סיימה את התיכון העיוני בנהריה. אחרי סיום התיכון התגייסה אימי לצבא ושרתה כצפתית בחיל הקשר בהר כנען. עם שחרורה מהצבא התחתנה אימי עם אבי, ששמו אבי, שהיה חבר שלה עוד כשהייתה תלמידת תיכון.

אבי היה יועץ מס וסוכן ביטוח, והייתה לו דירה יפה בעכו. אמי החלה ללמוד באוניברסיטת חיפה חינוך/ייעוץ ואנגלית. אחותי הבכורה תמר נולדה כשסיימה אימי את לימודיה.

סבי נפטר כמה חודשים לפני שתמר נולדה. אנחנו הנכדים לא זכינו להכיר אותו.

כשסבא נפטר החליטו הורי לעבור להתגורר בנהריה, כדי להיות קרובים לסבתי. הדירה בקומה הראשונה הייתה ריקה, סבתי החליטה להקטין את שטח מגוריה בקומה העליונה, וכך תכננו הורי דירה יפה על שני מפלסים.

עברנו לגור בנהריה כשאחותי הבכורה תמר הייתה בת עשרה חודשים.

אימי חזרה לגור בבית בו גדלה. שנתיים אחרי שנולדה תמר נולד אחי עידו ואני נולדתי שש שנים אחריו.

תמר ועידו סיימו את בי"ס גולדה מאיר ,תמר סיימה את ביה"ס המקיף עמל ועידו תלמיד בכתה י' באותו בית ספר.

אני חושבת שגם סבא וגם סבתא שלי תרמו תרומה נאה להתפתחותה של נהריה
את הסיפור הגישה נעמה רוטמן תלמידת בית ספר גולדה כיתה ד' 2007