מקור- יצחק רגב,לקט סיפורי עריכה.
החולה האחרון של ד"ר קרמר
ד"ר קרמר, רופא עיניים, עמד בחדרו על יד החלון והביט אל חצר ביתו.
שבעה דונם אדמה הקיפו את ביתו הקטן והלבן. חלק גדול מאדמתו עיבד וגידל
בה ירקות. מאחורי הבית עמדו הליפט, הביתן הקטן, שהביא עימו מגרמניה,
ולול ריק מתרנגולות. מבינים האלה היתה מרפאת העיניים שלו. עץ תאנה
גדול ומסביבו ספסל שימש כחדר המתנה לחולים. החולים היו ערבים מכל הארץ
ומחוצה לה: מרצועת עזה ומירושלים הרחוקות. מכפר מזרעה ומכפר נהר הקרובים
באו דרוזים מכפרי הגליל ומרמת הגולן הרחוקה, בדויים מסיני, עניים
ועשירים, עובדי אדמה, סוחרים ואפנדים, גברים נשים וילדים. כולם חולי
עיניים, מהם עיוורים ועיוורים למחצה. לא לכולם יכול היה לעזור. צריך
היה גם ללמד אותם הילכות נקיון. הם ראו בו מכשף, עושה פלאים וזה הרגיז
את הרופא מאוד.
יכול היה להיות גאה מעבודתו. אומנם המרפאה שלו היתה פשוטה ומיוחדת
במינה. אחרי שהחולים נותחו. שכבו על מיטות עץ פשוטות, מזרוני קש
ושמיכות גסות. את המזון שלהם לתקופת שהותם במרפאה הם הביאו עימם.
במקרה של נתוח קשה, טיפלו קרובי המשפחה בחולה שלהם. למרות כל זה העדיפו
החולים את המרפאה של ד"ר קרמר על בתי חולים בערים הגדולות.אולי מפני
שלא הקפיד וקיבל תשלום עבור טיפולו. אולי מפני שאהבו אותו בגלל
מסירותו, ויתכן הודות ליחסה הנאה של אשתו אל החולים. היא רשמה את שמותיהם, קבעה להם תור כניסה לרופא והסבירה להם ללא לאות כיצד להשתמש בתרופות. היא דיברה ערבית דלה ונלעגת אך הם הבינו אותה.
הרופא טיפל בחוליו מאז בואו למושבה, בשנה השניה להווסדה. שתים-עשרה
שנה מלאו היום, אלפי חולים עברו בחצר הזאת, עשרות מלאו אותה יום יום
בחודשי הקיץ. היכן חוליו? זה כמה שבועות שמספר החולים החדשים הולך
וקטן. אחד אחד עזבו החולים שנותחו. נשאר רק נער ערבי בן שש-עשרה. איש
לא ידע היכן כפרו של הנער. הוא עבד אצל איכר בכפר הערבי בסה (בצת)
והשתכר כדי הוצאות הניתוח. כמו חולים אחרים הביאו עימו את מצרכי המזון
הדרושים לו. גם כשנגמרו לו אלה, סרב לעזוב. טוב היה לו במרפאה.
"לך הביתה",
"הרשה לי להשאר" ענה הנער.
"אבל אין לך מה לאכול"
"אלך וקנה בצרכניה של המושבה"- ענה הנער והלך.
אחרי שהנער יצא, עמד הרופא עוד זמן רב על יד החלון מהרהר מחשבה אחת:
לאן נעלמו החולים שלו. "מוזר מאד" חשב הרופא- "משהו קרה".
כשלא מצא פתרון לחידה, הוא קרה לאשתו ושניהם יצאו לעבוד בשדה. השעה
היתה אחר הצהרים. השמש חיממה את גבה הכפוף על הערוגות. מהים נשבה
רוח קרירה. הרופא ואשתו עבדו בחריצות, מבלי להרים את ראשם מהאדמה.
הראשונה התעייפה האשה, היא יישרה את גבה בכדי לפוש קמעה. הביטה לעבר
הים, וממננו עברו עיניה אל הצוק הלבן של ראש הנקרה, לבן עוד יותר בשמש
של אחרי הצהרים. מראה זה משך תמיד את ליבה. עוד מראה היה אהוב עליה: הרי
הגליל המערבי ומבצר מונפורט על אחת הפסגות שלהם. כשהסתכלה לשם, נפלטה
צעקת תמהון מפיה, בעלה ששמע את צעקתה. קרא לעברה, מבלי להרים את ראשו
מהערוגה בה טיפל, ושאל: "מה קרה?" "הבט לכוון הכביש" – ענתה לו.
הרופא התרומם מהערוגה ושנהים עמדו והסתכלו בשיירה הארוכה של מכוניות ועגלות
עמוסות כלי בית ועליהן ישובים מבוגרים וילדים. פה ושם נראו
ערבים רכובים על חמורים וגמלים מובילים בהמות בית ואחריהן רצים כלבים
נובחים. כולם נעו בכוון אחד: אל ראש הנקרה, אל הגבול הלבנוני.
- "הערבים עוזבים את הארץ" – אמר הרופא,"מלחמה גדולה קרבה ובאה".
- "בוא, נלך הביתה" – ענתה אשתו – "יש לנו חולה ערבי בבית".
כשהגיעו אל המרפאה מצאו את הנער הערבי אוסף בחפזון את חפציו. הוא
סיפר, שבלכתו לקנות מצרכי מזון, פגש בו גפיר וחקר אותו למעשיו במושבה.
הוא נבהל מהחקירה והחליט לעזוב מיד.
וכך עשה.
אותו יום נסגרה מרפאת העיניים של ד"ר קרמר ולא נפתחה עוד.