נהריה סיפורי ראשונים וים

טוב,ההתרגשות הגיל...שכחתי להדביק את העיקר...

לרגל פטירתו של שמשון בובר יהי זכרו ברוך,נכנסתי לאתרים שונים באינטרנט כדי לחזק את הזכרון שיש לי ממנו.

איש גדול ממדים וחזק השולט ביד רמה בחניכי הימיה
.זה מה שמצאתי,כרגע.חשבתי שתמצאו בזה ענין.

נהריה סיפורי ראשונים וים – אגרת מספר 51

סיור בחלקת הראשונים ובחלקת לוחמי תש"ח בבית העלמין נהריה

"כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד " (ירמיהו ל"א) בעקבות מייסדים ומגינים – סיור בחלקת הראשונים ובחלקת לוחמי תש"ח בבית העלמין נהריה.
..."הכבוד הגדול ביותר שאפשר להעניק לכל המתים הרבים ... הוא לעמוד מולם ולנסות לזכור אותם, את פניהם, את גופם, את כאבם האחרון, את בגידת החיים, את תעלומת הכבוד, את הפגז או המוקש, את כלילת השמים, את המילים הארוגות להפליא שאומרים לפעמים בשמם, לשווא." (יורם קניוק).

"העמדה" – בדרום מערב נהריה. המושבה הוקמה בימי המאורעות, המבנה עם אשנבי הירי בגג הוקם כעמדת מגן 1936 ובית הטהרה היום יד מרים. הפתיחה לסיפורים בלוח זיכרון לסיפורה של מעפילה, רחל טיבר שלא הגיעה לנהריה עם "החנה סנש ". פה מתחיל המסע בחיים ובמתים.

עמדה – היא גם דעה, סוג של בחירה. המסלול מקרי, קשורה בידע מזדמן ולא של היסטוריון, כזה הסיור שלי, לגילוי נאות ואולי כדברי החברה קדישא כל שיאמר כאן באהבה לסיפור נהריה ואנשיה. לסיפור הגעתי ביד המקרה, עבודת מ.א. ופרנסה הביאו אותי לבית הספר בגין בנהריה על אדמות עין שרה 2000. לימודים והנושא "בדרך אחרת מבית הספר למוזיאון ובחזרה" כך פגשתי את בית ליברמן, סיפורי נהריה וסיפור עברון, את רועי וחבריו, והצטרפתי לקבוצת קשת מדריכים. כך מצאתי עצמי מדריך ומחבר בין בית ליברמן לבין בית החיים וסיפורם - מול מצבות המייסדים. בן גאון החלל הראשון נפל באדמת חניתה ערב ליל הסדר. אלזה דוד, חללי שיירת יחיעם. וחללי ההפצצה בנהריה.
מבנימין בנו של פיליפ ליברמן, עדה ברסלבסקי לבית ירמיאס ילדה ראשונה, שלמה רילף מנהל בית הספר. אהרון וחנה דיין דויטש 10.2. יעקב ורות פאוקר חברים לדרך, יונה ואברהם זוגלובק, רוזה ויעקב שטראוס ומרים ורטהיימר. רשימה חלקית, כל אחד מוזמן ללכת בעקבות. ולמצוא סיפורם באתר בית ליברמן .

בהמשך לפתיח זה יצאנו ב 22.1.2010 בעקבות דוד קיסוס לסיור לא שגרתי, טרנד חדש, דרך השערים שפתח לנו דוד קיסוס, אל בין המצבות המספרות את סיפורם של אנשים מן העבר, ודרך סיפורם גם את סיפורה של תקופה ושל נהריה בתחילת דרכה. קינחנו בביקור בימיה עם סיפורי העפלה ועוד. גם הפעם הייתה התייצבות ערנית במיוחד:

אורן, אמנון ברקן, אמנון ריינהולד, ארנון, אמית, אבנר ומיכל סימן טוב, אברהם אילת, ברוך, גדעון וגילה אדר, גדעון, גיורא, דורון, דן, דוד קיסוס, דורית וגיורא לוי, דני רובינזון, זמירה, חסי, יורם, יעקב שפירא, יעקב מוריה, מאיר אטינגר, מיכה, ניר, ענת, פרדי, צביקה, רועי, רחל ויהודה גרוסמן, רינה ואליקו כהן, שאולי ואשתו, שי, שמעון לביא (הידד), גילי ענבר, איתן קלנר, אברום וחנלה גבאי, אלברטו, ביסאן, שלמה הראל. אם שכחנו מישהו, איתו הסליחה.

נפגשנו בשער סוקולוב, זהו השער הישן, הראשון של בית הקברות, כאשר נהריה היתה עדיין מצפון.

אחרי הפתיח נגשנו לחלקת המייסדים, אותם אישים ששמות של רחובות בנהריה נקראים על שמם – יוסף לוי, זליג אויגן סוסקין, שמעון רייך, דוד בן-גאון. עברנו לקברו של בנימין ליברמן – שם שמענו את סיפורו הטרגי. כשעברנו ליד קברם של הרב קלר ואישתו התבקשו להצביע כל אלה שאותם חיתן – רק ידיים מעטות נשארו למטה. עצרנו גם בפינת ההנצחה לקורבנות השואה, הכוללת קבורת סבון שנוצר מגופות הרוגי בני עמינו. לא פסחנו גם על קברו של שלמה רילף – מנהל בית הספר, וכמובן שעצרנו ליד קבריהם של משפחות פאוקר ודיין דויטש – החלוצים, שבואם להתיישבות הוא גם תאריך הקמתה של נהריה, ביום הולדתו של וולטר. עוד פינה חשובה וכואבת זכתה להתייחסותנו – חלקת הרוגי תש"ח – תש"ט הכוללת בין היתר גם את חמשת הרוגי ההפצצה האווירית על נהריה ב- 26.5.48, וגם את 45 הרוגי שיירת יחיעם. (איתן זית קבור ביחיעם). כמו כן הזכרנו את סלומון דהאן מורלי, שנפל בקרב על ינוח וקבור כאן בנהריה.

מבית הקברות נסענו לחלק הצפוני של נהריה. כמה סיפורי מעפילים ליד אנדרטת ההעפלה של חמי גל ודרך הדלתות הפתוחות אל הימיה ואל משה מור המנהל – 0522255832. כאן ישבנו לשיחה עם משה על ימים עברו ועל ההווה:

יש חילוקי דעות לגבי מתי הוקמה הימיה בנהריה 1943 או 1944. (קיץ 1944, מנדל פירסט מייסד את "הפלוגה הימית של הפועל בנהריה – הימיה". היתה פעילות מוקדמת לכך על ידי "החבל הימי לישראל" מטעם בית הספר – גדעון סגלי). מנדל פירסט ממייסדי קיבוץ עברון ומותיקי נהריה. בשנת 1938 יזם קניית סירת דיג בשיתוף עם ערבי מעכו בשם עבדול כרים. יחד ניסו לפתח ענף דייג. אחרי שנכשלו עבר לנהריה, אסף קבוצה של בחורים, כדי לפתח את הפעילות הימית כשהמטרה – כיבוש הים, הבאת פרנסה לתושבים בנהריה ובאזור, באמצעות דייג וחקלאות ימית. עם הגעת ספינות המעפילים לחופי נהריה נרתמו חברי "הפלוגה הימית" לנושא ונטלו חלק פעיל בהעלאת המעפילים. למיטב ידיעתנו הגיעו לנהריה 3 אוניות מעפילים – "האומות המאוחדות", "חנה סנש" המפורסמת וה"עליה". יש המדברים על 6 אוניות ואפילו על 12- מוזר לנו שיש שמות של אוניות שאנשי נהריה שעסקו בנושא לא יודעים על כך. הסיפור המפורסם הוא של ה"חנה סנש" – מנדל פירסט ושמשון בובר, שמו את הדגל המפורסם שנמצא היום במוזיאון ההעפלה בחיפה. (" שם הספינה חנה סנש, הורדה בעזרת ארגון ההגנה העברית. תהיה ספינה זאת בחוף נהריה אחת המצבות לששת מליוני אחינו ואחיותינו, תהיה זאת תעודת קלון לממשלה הבריטית" – הספינה נחתה בליל חג המולד 25.12.1945. רב החובל האיטלקי נקרא אנסלדו. ב- 15.1.1946 שלושה שבועות אחרי האירוע כתב אלתרמן בטור השביעי את "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי אחר ליל הורדה". לאחר שהספינה שופצה היא שירתה בחיל הים וחזרה לחוף שבי ציון בליל הכרזת המדינה במסגרת מבצע בן-עמי, כדי להנחית את הכוחות שהתארגנו ברגבה וכבשו בבוקר את סמריה. – ג.ס.). בימיה יש ציור של חמי גל, ציור שהעיריה לא ראתה בו צורך, שמתאר את העלאת מעפילי "האומות המאוחדות". (בשנת 1946 נחנך בית הסירות – ג.ס.). עם תום ההעפלה, עברו לשיט ספורטיבי. זה התחיל בלווייתניות הגדולות שנקראו על שם חללי נהריה במלחמת העצמאות – מע"ש – משה ועליזה שיינרמן, יוחנן רילף וכו'. (בין המדריכים שמואל טנקוס – לימים מפקד חיל הים – ג.ס.). בשנת 1996 הוקם המרכז הימי ששייך לחינוך הפורמאלי. יש מרכזים ימיים בדומה לחוות חקלאיות – אותו מודל. תלמידים מנהריה מגיעים ליחידת לימוד של שעתיים. במזג האויר טוב יורדים לים, עם קייקים וסירות מפרש. במזג האויר סוער שיעורים בכיתות. לא כל ילדי נהריה מופעלים כאן מטעמי תקציב. כולל פעילות מוצלחת מאוד עם ילדי החינוך המיוחד, ופרויקט מוצלח עם ילדים המאושפזים בבית החולים. את החינוך הבלתי פורמאלי מפעילה עמותה – גוף עם זיקה להפועל. התקציב מושג מתשלום דמי חבר, העיריה תומכת קצת, מרכז הפועל תומך וגם רשות הספורט. ככה צפים תרתי משמע. כל שנה מוציאים שייטים שמתחרים בנבחרת ישראל. באולימפיאדה בסין ייצגה אותנו פעם ראשונה נופר אדלמן מראש הנקרה. אודי, דרך אגב, עובד כאן בחצי משרה. הדגמים שמתאמנים עליהם – "אופטימיסטים" ו"לייזרים". הימיה פתוחה 7 ימים בשבוע. בשעות הבוקר יש פעילות של החינוך הפורמאלי, ובשעות אחר הצהרים פעילות של החינוך הבלתי פורמאלי. בו זמנית מתאמנים במקום בסביבות 60 ילד- זה אומר 60 סירות. כל 10-12 סירות יוצאות עם ליווי של סירת מנוע. הילדים לא רוכשים סירות. הסירות חלקן של משרד החינוך וחלקן של הפועל – סירות יותר מקצועיות. יש שימוש הדדי בכלים, מה שנקרא: "איגום משאבים", כך יש נפח פעילות גדול יותר.

תודה גדולה לדוד קיסוס שהרים את הסיור הזה, בתקווה לעוד סיורים כאלה. סיור שהוא רק טיפה על קצה המזלג מעברה של נהריה – כלומר חייב להיות המשך.

שוב אנחנו ממליצים להיכנס לאתר של בית ליברמן, שהוא אתר חכם, אתר קהילתי עוקף ממסד - http://museum.rutkin.info/.

בכדי להרגיש את רוח התקופה ולהריח את ריחה, לא מספיק סיור אחד. מצאנו מכתב מרגש באתר של בית ליברמן, אז רגע לפני שגם אתם צוללים אל נבכי האתר, הרי הוא לפניכם:

געגועים לנהריה המושבה – י. ישראלי

אמש עיינתי בעצומה למען בית ליברמן וממש שמחתי. גיליתי שם שמות רבים של בני משפחה וחברים שהיו נוף ילדותי. דרישות שלום עקיפות מדמויות שהיו גיבורי, חברים לגנון, לגן, לבית הספר, לשכונה -- למה שאהבנו לכנות המושבה. ביני לביני חשבתי שריכוז כזה של אנשי איכות היה צריך להשפיע על אבות העיר נהריה לעשות הכל כדי שבית ליברמן יפרח. אבל זה כנראה לא קרה, בינתיים. כשהוספתי להרהר בעניין הגעתי למסקנה שהעומד בראש העיריה פשוט לא מכיר את מה שהיה פעם "המושבה". הוא לא גדל בין לולים ורפתות, לא אהב על הספסלים בשדרות העצים בצפון המושבה ובדרומה, לא הכיר חבצלות בדיונות החול, לא קנה חולצה לחג אצל גלי ולא עמד בתור לכרטיס כניסה לאמפי או לקולנוע נהריה. עשרות ומאות מן השמות - אוהבי המושבה - זרים לו ועל כן גם אין הוא נעתר לתחינתם.
יוסטוס מאייר הקשיש נזעק מגמניה אבל ראש העיריה לא ראה אותו רוכב על אופנוע במרכז המושבה ולא צולל במי החוף לדוג ברובה הדייג שפיתח.
גדעון פינטו גר אמנם בכרמיאל אבל בני המושבה זוכרים כי היה מדריך ב"תנועה". אמו היתה מזכירת בית הספר התיכון ותמונתה מעטרת מאות תמונות מחזור בבתים רבים של בוגרים. אבל ראש העיריה איננו ביניהם.
משפחת פאוקר, המייסד הגנן, שולחת חתימות מקצות הארץ אבל ממתי גנן משפיע על ראש העיריה?.
בני משפחת קליינמן קוראים "להציל" אבל ראש העיריה לא יודע שקליינמן היו בעלי חנות הספורט הראשונה ושימחו אותנו בתקליטים (אלויס והחיפושיות ולא בדיסקים). מחנות חומרי הבניין בעמידר קוראת משפחת לוינגר לשמר את העבר אבל ראש העיריה לא נזקק לשירותיהם כשבנה את חווילתו על שפת הים. הוא לא נזקק לבני משפחתו של לצי פרקש שקודם שעסק בבניה היה אח רחמן בבית החולים הסמוך לים. כן למושבה היה בית חולים סמוך לשפך הגעתון!
גדעון להמן עוד בונה, אך ספק אם ראש העיריה יודע כי אביו ארנסט היה מבכירי העיתונאים של "חדשות היום", העיתון בשפה הגרמנית שהיו לו מנויים רבים בנהריה. בני משפחת ויידנבאום כבר לא מנהלים פנסיון יוקרתי ומתי ויידנבאום "היפה" כבר לא רוכב על אופנוע מבהיק בשדרות הגעתון, בימים שכולם נסעו בעגלות, אך בני המשפחה רוצים לשמר את הזיכרונות. משפחת פריזם שאביה היה עגלון ובנם יוסי שוער כדורגל נפלא, גם הם נזעקו ממקום מושבם הנוכחי. שמשון בובר, עוד אגדה משנות ילדותנו, מן הימיה והוראת הספורט קורא לנהריינים להתעשת, ממקום מושבו - שדות ים. משפחת ברטפלד שבנה אברם הוא מחלוצי תעשיית ההייטק והקים בירושלים מפעל ענק קוראת לא לשכוח, בדיוק כמו בני משפחות מולר ואלון חלוצי הטכסטיל. אבל ספק אם ראש העיריה יודע איזה מפעל משפחתי נפלא היה מפעל מולר.
משפחת כרמי שעסקה בסיד, הובלה ודלק הצטרפה לעצומה באמצעות בנה העורך דין יגאל, הגר בחיפה. האחים איצקוביץ שגם אביהם היה גנן וכמוהם בנות הגנן אונגר כולם היו רוצים לזכור את רחוב וייצמן ירוק כפי שעיצבו אותו אבותיהם. משפחת הרופאים דוידסון ודאי זוכרת את העצים היפים של שדרת המייסדים והאחיות קלרסקי שנדדו לירושלים את השדות שעיטרו את רחוב קפלן שבדרום המושבה.
בנות קמפינסקי המהנדס שבנה בתים רבים ( ובנו היה ארכיאולוג חשוב) ובני ירמיאס שאורי בורי הוא כיום נציגם הבולט, בני קרפונקל(ראובן ואחים) שהרחיקו לנדוד ובני טץ ראש המועצה שצאצאיו חיים בנחל עוז שבגבול הרצועה. כולם אינם מבינים מדוע ראש העיריה אינו מתלהב לסייע בשימור.
יורם דוד ובני משפחתו של זיגי קרן, קוראים לשמור. האם ביתו של אביהם הנהג גוסטב דוד עוד עומד ברחוב הרצל? בכל עיר תיירות חפצת חיים היו ששים לשמר בית כזה ובתים אחרים מן הראשונים שהיו ברחוב הרצל ואינם עוד. מוקי ובני נויברגר שעשו חיל באקדמיה( אביהם חזר לגרמניה ועשה שם חיל בבונדסטאג, עד שכינוהו נציג נהריה בבון) קוראים לראש העיריה לזכור אף שספק אם הוא שמע אי פעם את שמעם.
שמשון שושני עושה חיל במשרד החינוך אך האם ראש העיריה יודע על שמשון עם השרוך האדום בחולצה הכחולה? היודע הוא כי בת-שבע שושני ניצחה בשיוטי החוף שהימיה ארגנה? ב"קול ישראל", בחדשות, היו מדווחים על הניצחונות האלה וכל בני נהריה מלאו גאווה. מה יודע ראש העיריה על שושני מפקד המשטרה ועל ביתו שהיתה מראשי "גלי צהל"? וגם צאצאיהם קוראים לו לסייע לבית ליברמן. קריאות כאלה קוראים גם בני משפחת ולט שגידלו עופות ברחוב הרצל ובני משפחת רופא השיניים מרקס שגם הוא שלח יד לחקלאות בחלקו הצפוני של הרחוב. גדי קאופמן שהיום הוא קיבוצניק אך פעם ייצג את נהריה בשחיה, ושלומית נויגבורן שגרה היום בחיפה אך גדלה בשיכון הותיקים. איש הכלכלה דני פלק שגדל ברחוב הרצל וכיום הוא בהרצליה ודאי ישמח אם חנות הספרים של הוריו לא תשכח. עלי בלום יושב בירושלים אך שומר אמונים לבית הוריו ליד פנסיון ויידנבאום. אביו היה מזכיר המועצה והוא עצמו פקיד בכיר במשרד התעשיה. גידי דוהן בן הקצב נזעק מארצות הברית ורותי צייגר ביתו של השען שמעה על העצומה בחיפה. נעמי וייל הגינגית חתמה בירושלים אף שאמה היתה העובדת הסוציאלית הראשונה של נהריה. בני דאובר המורה נדד לתל אביב ובני משפחתו של זפל זגר התרחקו, כמו רבים מבני נהריה, עד כפר ורדים. אבל כולם - כולם קוראים לשמור את רוח המושבה היפה בין כותלי בית ליברמן.
לא הזכרתי כאן רבים וטובים , משום שהם עדיין בנהריה וגם מקוצר היריעה. ואם טעיתי בשם או אזכור אחר אני מתנצל. עברו כבר יותר מארבעים וחמש שנים מאז שעזבתי את נהריה וכל שכתבתי כאן אינו אלא געגוע לימים נפלאים.

-- בברכה ,
רותי