ישובי הגליל המערבי לאחר כ''ט בנובמבר 1947

מתוך כתבה של צור ארליך שפורסמה בינואר 2010 בעיתון "מקור ראשון"

נהריה, אז מושבה והיום עיר, הייתה הגדולה שביישובים היהודיים בשטחים שיועדו למדינה הערבית. "אם לא יפרצו קרבות, ובמובן זה אני ביסודו של דבר אופטימי, נמשיך לגור כאן בשלווה", כתב מנהריה לילדיו שבחו"ל, ביום ל' בנובמבר 1947, האיכר אוטו מאייר. את המכתב, הכתוב גרמנית, תרגם למעננו בנו אנדריאס מאייר. "אמנם ככל הנראה נחייה בצמצום רב, אך בכל זאת נשרוד. איך ייראו היחסים שלנו עם פלשתינה היהודית – זה יהיה תלוי לגמרי בשאלה אם יימצא מודוס ויוונדי כלשהו בין שתי הפלשתינות.
"אם היחסים יהיו נסבלים במידה זו או אחרת, יש לקוות שתהיה לנו אפשרות לטייל בארץ כמו קודם, לפגוש חברים ולעבוד. אך להשתתף באופן פעיל בחיים הפוליטיים לא נוכל. אם היחסים יהיו בלתי נסבלים, במקרה הטוב לא יציקו לנו כאן.
"אבל זה לא הדבר היחיד שהאדם צריך. (...) יש אנשים המצפים שנהיה במצב שבו מבחינה כלכלית נוכל לכוון את עצמנו לעבר מדינות ערב, ובצורה זו לפרוח. מכיוון שחלק מהאנשים המקווים לכך סבורים שהקמת מדינת היהודים איננה אפשרית, ייתכן שבלבם הם אפילו שמחים על כך שאנו נמצאים בחוץ. אני מניח שבעתיד הקרוב חלק גדול מאוד מתושבי נהריה שאין להם בה בית וחלקת אדמה יעזבו לשטח היהודי, קומץ מהם אף יהגר לארצות הברית או לכל מקום אחר, והיישוב יגווע לאט לאט.
"אולי זו שגיאה או פזיזות יתרה לכתוב לכם דברים כאלה. ביסודו של דבר לי עצמי (וכנראה גם לאחרים) כל כך לא ברור מה יתרחש, שעלי להודות שאם מישהו יגיד בדיוק ההפך מכל מה שטענתי זה עתה לא אוכל להתנגד".
מאייר מתאר במכתב מצב כלכלי קשה מאוד של המושבה בכלל, ושל המשפחה. אשתו מוסיפה יום למחרת: "אני לא רואה סיבה להיכנס ללחץ. מבחינה כלכלית אלה שבחוץ לא ינטשו אותנו, וגם הערבים ביסודו של דבר רק רוצים לחיות בשלום ובשלווה. אני מודה שזה לא דבר יפה, שהרי קיווינו לארץ יהודית והנה שוב כרתו לנו את העץ. וכידוע כשכורתים עצים נופלים שבבים, ושוב אנחנו בין השבבים. אבל שבבים די מועילים, יש לומר. סלסילה נאה נעשה מהם".
מרים סלע, בת נהריה, מציגה תמונה אחרת. "הייתי ילדה בת שבע, וזיכרונותיי מתקופה זו אינם חדים וברורים – אבל ברור לי שלא דובר בשום אופן על מגורים במדינה ערבית. האופציה הייתה לעבור למקום יישוב אחר בארץ. הבדחנים של הימים ההם בנהריה אמרו 'נהריה בְּלַייבְּט דויטש'. כלומר לא משנה מה יהיה, נהריה תישאר גרמנית, דהיינו ייקית".
היא מתארת, על פי זיכרונה ועל פי ספרו הכתוב גרמנית של דודה ד"ר שלמה רילף, מנהל בית הספר הראשון בנהריה, אווירה קשה ודיכאונית. "ילדי בית הספר העממי ערכו צעדה בשדרות הגעתון לציון הקמת המדינה, אולם המנהיגות המקומית לא לקחה חלק באירוע, והסתפקה בחלוקת ממתקים לילדים". ראש המועצה ד"ר ארנולד קאהן וקודמו ד"ר מאייר וולף קיוו למדינה דו-לאומית בחסות אנגלו-אמריקנית, ונמלטו לארצות הברית כשהתברר שלא כך יהיה. ד''ר ארנולד קאהן נמלט גם משום שבאותה עת פשט בית החרושת שלו את הרגל, והעיר כולה הושפעה מכך כלכלית.
ייקים אכלסו גם את המושב השיתופי הסמוך שבי-ציון. עמוס פרויליך, חבר המושב שהיה אז בן 18, פותח גם הוא באותה בדיחה על נהריה שתישאר ייקית תחת כל שלטון; "זה כולל גם את שבי-ציון".
"לא הייתה מחשבה לעזוב אפילו לרגע", הוא אומר. "היה מובן מאליו שנשארים. מי שנטש נטש, אבל היישובים נשארו לשֶבת. ראשית, מפני שלא קיבלו את החלוקה כדבר סופי. שנית, האירועים היו כל כך כבדים בכל הארץ, לכל אחד היו חברים שנהרגו וכולנו התגייסנו כמובן מאליו להגנה, כך שלא כל כך העסיק את האנשים מה יהיה איתנו בשבי-ציון, איפה נישן אחרי המלחמה. היה ברור להם שנהיה בתוך מדינת ישראל. אני לא חושב שנכנסו לפילוסופיה של איך ייראו חיינו במדינה ערבית".
ממקום לימודיו במקווה-ישראל אל מקום מגוריו הצפוני נאלץ פרויליך הצעיר, בחורף תש"ח, להגיע דרך הים, לאחר המתנה בת שבוע לסירה מהקריות לנהריה. "בקו הימי הזה קיימנו את הקשר עם מדינת ישראל, כשקמה, ודרכו אף סיפקנו תוצרת חקלאית. היה ברור לנו שזה זמני. לא עלה לרגע על דעתנו שאנחנו מנותקים ולא שייכים. הרגשנו שאנחנו במלחמת קיום, שאנחנו שייכים לדור נבחר של העם היהודי שזכה לחוות את המאורע החד-פעמי באלפיים שנות – ולא העסיקה אותנו המחשבה הקטנה אם הגבול יעבור בעכו או במקום אחר. לא זכורה לי שום שיחה על איך יהיה לחיות במדינה ערבית ואם ביירות תהיה הבירה שלנו. אולי הייתי צעיר והיו שיחות כאלה, אבל ממש לא נראה לי".
*
זאת גם הרוח הנושבת במצובה ובחניתה, יישובי הסביבה. יואל, הארכיונאי במוזיאון בחניתה, אומר ש"הייתה החלטה להישאר. אפילו בלי דיונים. זה היה המשך של עצם העלייה של חניתה על הקרקע ב-38', כשתוכנית ועדת פיל השאירה את האזור מחוץ לשטח מדינת-החסות היהודית היעודה. כך שכל השנים לא היה להם ביטחון שזה יהיה במדינה יהודית".
"חשבנו להישאר במצובה בכל מקרה, גם אם נהיה במדינה ערבית, אבל האמנו בניסים והיינו בטוחים שנהיה בתוך מדינת ישראל", מספרים שלמה וחוה דורון מקיבוץ מצובה. הם כבר היו אז זוג נשוי, ואפילו לא כל כך צעיר: שלמה היה בן 31 וחוה הייתה כבת 25. כיום, אחרי 70 שנות נישואין, הם כאיש אחד בשיחם: זה אומר משפט וזו ממשיכה אותו. "חשבנו שבמקרה הכי גרוע נהיה במדינה ערבית", אומר שלמה. "האמנו שזה לא יקרה, וגם פעלנו כדי שזה לא יקרה. ההחלטה להישאר הייתה החלטה של כל אחד ואחד; זה לא עלה לדיון באסיפת חברים. ואיש לא עזב אותנו".
וחוה מוסיפה, "הוציאו את הילדים מפה, זרקו לנו את האוכל מאווירון, היה שמח – אבל לרגע לא חשבנו לעזוב". הם בטוחים שהחלטתם של קיבוצי האזור להישאר במקום ולפנות את הילדים היא שהקנתה לישראל בסופו של דבר, ודי במקרה, את הגליל המערבי. "בעקבות בקשתנו הוחלט לתפוס את כביש עכו-שלומי, ובשמו אז כביש עכו-בסה, להביא הנה אספקה במשאיות ולהוציא באותן משאיות את ילדינו. ערביי בסה, שהייתה עיירה גדולה, נבהלו מכוחות ההגנה, לקחו את הפקלך ועברו ללבנון. כוחותינו ראו כי טוב, שחלק גדול מהערבים בורחים – והבינו שיש סיכוי להשתלט על האזור".
אולם מעבר לנחישותם של התושבים, ומעל להחלטותיהן של התנועות המיישבות (שלמה דורון: "היינו כלי. היינו שליחי התנועה. איש לא חשב על עצמו"), ההחלטה להישאר ביישובים שמעבר לקו בתקווה שהקו יזוז אל מעבר להם הייתה מדיניותה של הנהגת היישוב בארץ ישראל. "זו הייתה החלטתו של בן-גוריון", מדייק ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין. "הוא היה היחיד שקבע. היו דיונים, דיבר עם אנשים – אבל הוא קבע. הוא היה אקטיביסט ולא רצה את החלוקה. זו הייתה גישתו האידיאולוגית הבסיסית".
מילשטיין הרצה על הנושא החודש, במסגרת סדרת הרצאותיו במרכז מורשת בגין על אזור ירושלים במלחמת העצמאות. "אמנם בן-גוריון קיבל את תוכנית פיל ואת תוכנית החלוקה, אבל בשטח הוא לא פינה יישובים. אחרת, למה הוא השאיר את גוש עציון? אם אתה חושב שצריך לעשות פשרה, תפנה אותם! השיקול שלו היה שאם תהיה מלחמה היישובים ימשכו את האש הערבית וישמשו חגורת הגנה לאזורים המיושבים יותר, ואם לא תהיה מלחמה הגבולות ייקבעו על פי ההתיישבות. אם נהיה בגליל המערבי, למשל, יש סיכוי שנקבל אותו – ואילו אם נפנה אותו בטוח לא נקבל.