תחייתו של בית ליברמן

כתבה:סימה טלמון

במבואות נהריה, דחוק בין אולם שמחות לקניון חדש,ניצב בית ישן שנבנה בסגנון אדריכלות איטלקי של סוף המאה הקודמת. אל הבית מוליכה שדרת ברושים עתיקה,
ושני עמודי אבן מסמנים את מקום שער הברזל שנתלש,לאחרונה שופץ הבית ביוזמת העמותה לשימור אתרים ובקרוב ייפתח לקהל הרחב.

אנשני האזור מספרים כי הבית הוקם על ידי טאוני, נסיך לבנוני. הנסיך לא גר מעולם בבית, אך הוא לא חסר מכספו כדי לשוות למבנה פאר והדר.אלה באו לידי ביטוי ברצפה,בעמודי השיש, בפיתוחי העץ והאבן ובמראה הענקית בסגנון רוקוקו שניצבה בכניסה.

בשנת 1934, פיליפ ליברמן, יהודי עשיר מגליציה, רכש את הבית ואת האדמות בסביבתו. ליברמן לא היה ציוני ובואו לגליל קשור לעלייתם ארצה של בתו צילה קופרמן ובני משפחתה. עם עלייתם לארץ בשנת 1933 החל פיליפ ליברמן לחלק את פעילותו בין פולין לפלשתינה. המפגש עם הארץ והעובדה שידע לצפות את עליית הנאציזם ולחזות את השואה, הובילו אותו בשנים שאחר כך לעזוב את גליציה ולהתגייס למען רכישת אדמות והקמת מפעלים בארץ ישראל.

משפחת קופרמן השתכנה תחילה בחיפה, וכבר עם בואה הפך ביתה למוקד עלייה לרגל של נציגי היישוב, שהיו אוזן קשבת אצל בני המשפחה האמידה. בין הבאים היה גם מנחם אוסישקין ששכנע את פיליפ ליברמן להשקיע מכספו בקניית הבית הבודד בצפון הארץ, לרכוש את האדמות סביבו ואף לתרום כסף לרכישת אדמות נהרייה. ליברמן נענה לאתגר ולאחר שקנה את הבית, החליט לרכוש 500 דונמים קרקע כדי להקים חווה חקלאית במקום. בנוסף לפרדס שעבר לידיו לאחר רכישת האדמות, נטע מטע, הקים רפת ל-50 פרות משובחות שהובאו במיוחד מהולנד, חפר באר, הניח צינורות מים, ורכש טרקטור וסוסי עבודה. יחסית לתנאים של אותה תקופה היה זה משק מודרני, ולצורך ניהולו שכרה המשפחה את אבשלום ברגמן, ארגונום, בוגר מקווה ישראל.

בני משפחת ליברמן גרו בבית לסירוגין. הם המשיכו להחזיק את מפעליהם ורכושם הרב בפולין ונהגו לחיות חצי שנה מעבר לים וחצי שנה בארץ.עקב הנדודים מארץ ישראל לפולין, לא זכו ילדי המשפחה ללימודים מסודרים, אך הצליחו להשלים את השכלתם באמצעות מורים פרטיים.

קודם לעלייתו היה פיליפ ליברמן מעשיין עשיר. בבעלותו היו שני מפעלים, האחד לכוהל ולליקרים והשני לשמרים. למרות שנולד למשפחה עתירת נכסים בעלת בארות נפט, הוא נושל מהירושה משום שמרד באביו, ישראל ליברמן, שהיה איש ירא שמים. פיליפ, שהיה הבכור בין 13 ילדיו של ישראל ליברמן נהג בצעירותו לברוח מהבית. בהיותו בן 16 הוא ברח לעיירת בוריסלב והתוודע שם לבעל חנות ספרים שמכר לו ספרי מתמטיקה ופילוסופיה. יום אחד תפס האב את בנו קורא בספר חילוני. בישיבה שבה למד פיליפ זה היה מעשה בלתי נסלח. השערורייה שצמחה כתוצאה מכך שכנעה את פיליפ לקום ולברוח והוא עלה על הרכבת הנוסעת לווינה. שם הוא למד גרמנית, נרשם לבית ספר תיכון למסחר והתפרנס למחייתו ממתן שיעורי מתמטיקה שתלמידים מתקשים. "הוא היה עילוי במתמטיקה", אומר עליו נכדו, אברהם ילון (במבי). בזמנו הפנוי הוא שיחק קלפים ומהכסף שהרוויח הצליח לממן את לימודיו.

בסיום הלימודים חזר פיליפ לבית הוריו, אך גילה מהר מאוד שעסקי האב אינם מתנהלים כשורה. "כולם גונבים ממך", אמר פיליפ יום אחד לאביו, ובתגובה ספג סטירת לחי מצלצלת. בכך הסתיימה תקופת שהייתו של פיליפ בבית הוריו. הוא התגייס לצבא האוסטרי, השתתף במלחמת העולם הראשונה והגיע לתפקיד שלם הדיביזיה בדרגת סגן אלוף. כשהשתחרר, שידכו לו את שרה בבטה-אלמנה צעירה ועשירה, שהייתה גם אישה משכילה וחכמה. "הם היו צוות טוב", מספר ילון. "הוא היה איש החזון והחלומות והיא אשת המעשה. היא סיננה את חלומותיו של סבא ודאגה שיעמוד עם שתי רגליים על הקרקע".

"הם השלימו את זה", מוסיפה פרופסור מגדה אריאל, נכדתם של פיליפ ושרה, ואחותו של אברהם ילון.

מלחמת העולם הראשונה פגעה גם בישראל ליברמן והוא ירד מנכסיו. בארות הנפט שלו הולמאו ובתי החרושת שבבעלות בנו, פיליפ, נחרבו כליל. כיוון שיצא לו שם של איש ישר, התגייסו עובדיו לאסוף כסף כדי להקים את המפעלים מחדש. העובדים אף היו מוכנים לוותר על חלק ממשכורתם כדי שהמפעלים ימשיכו להתקיים. מאותו יום התפתחה מערכת יחסים נדירה בין בעל המפעל לפועליו.

במקביל לפעילות התעשייתית הקים פיליפ חווה חקלאית מודרנית ששימשה יותר כתחביב מאשר כמקור פרנסה. החווה נוהלה על ידי אגרונום מקצועי, אך ליברמן היה מעורב בתוכניות הזריעה ובכל הנעשה בה. הוא הקים רפת לדוגמה וריצף את רצפתה של בפסיפס. העובדים לבשו חלוקים לבנים והפרות זכו לתזונה מיוחדת. כדי להביא לשיפור תנובת החלב. הוקם מכון לפסטור, הראשון מסוגו בפולין, והתוצרת של החווה שימשה את המשפחה ואת פועלי המפעלים כתוספת לשכרם.

לפיליפ ולשרה ליברמן נולדו בן ושלוש בנות: בנימין(בנדיקט), צילה, נלי וז'ניה. הבן ושני החתנים השתלבו בעבודה במפעלים, ובנימין גם למד כלכלה וזכה בתואר דוקטור. לימים הוא נישא ונולדה לו בת, חנה. צילה נישאה להנריק, רופא שעשה הסבה מקצועית והחל לעבוד לצד פיליפ במפעל לשמרים. אברהם ילון בנו של הנריק, מספר כי אביו עבר תקופת הכשרה ארוכה במפעל ולמעשה התחיל את דרכו כפועל ייצור מהשורה.

החיים בשנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה היטיבו עם יהודי גליציה. הם היו בעלי זכויות מלאות, פיתחו חיי תרבות יהודיים, הקימו אגודות ועמותות צדקה והיו שותפים בחיים הפוליטיים, הן בפולין והן בקרב הקהילה היהודית.

"הייתה תקופה שבסיים (בית הנבחרים הפולני) ישבה מפלגה יהודית שמנתה כעשרה צירים", מציין אברהם ילון ומוסיף:"היהודים היו כוח פוליטי בפולין".

פיליפ תרם רבות לצדקה. בספר על העיר סטניסלבוב מוזכר שמו כחבר באגודות צדקה שונות. הוא היטיב עם העובדים במפעליו שרבים מהם היו יהודים, דבר נדיר באותה תקופה. בנוסף למשכורת זכה כל עובד בשני בקבוקי וודקה לשבת, בחלב מהרפת, ובמוצרים שונים כמו סוכר, עצים, פחם, קמח ותפוחי אדמה. בשנת 1933 החליט פיליפ ש-25 אחוז מהכנסות המפעלים ילכו לפועלים. הוא ייסד עמותה של עובדים, שהחליטה בישיבתה הראשונה לשפר את מגורי העובדים.

"המגורים היו ברמה ירודה ביותר, כמו בימי הביניים", הסביר אברהם ילון את צעדי סבו. פיליפ ייעד 300 דונמים מרכושו לצורכי בנייה והעובדים קיבלו משכנתה מהעמותה. כך נבנתה שכונות פועלים שתוכננה על ידי ארכיטקט שהובא במיוחד מצ'כוסלובקיה. בתקופת הכיבוש הנאצי שימשה השכונה כגטו, ושם למעשה חוסלה יהדות סטניסלבוב.

בעיר סטניסלבוב שלאחר מלחמת העולם הראשונה פרחו תנועות הנוער היהודיות. הרוחות הציוניות שנשבו חלחלו גם לתוך משפחת ליברמן. הנריק ואישתו צילה, שעבדו קשה מבוקר עד ערב, נהגו מדי שנה לצאת לחופשה של חודש מחוץ לפולין, בדרך כלל לאחת מארצות אירופה.

"אותנו הם לא לקחו", נזכרת מגדה. "הייתה לנו מטפלת שהשגיחה עלינו בהיעדרם". יום אחד התנהלה ליד שולחן האוכל שיחה בנושא:לאן נוסעים השנה לחופשה? המחנכת של הילדים באותה תקופה, הייתה חברת תנועת השומר הצעיר והיא הציעה להם לנסוע לפלשתינה. חבר של הנריק שחזר באותם ימים מפלשתינה, הצליח גם הוא לשכנע את הנריק וצילה לשנות ממנהגם, ובמקום לבלות בפריז או בלונדון, לנסוע מלבקר בפלשתינה.

כעבור זמן מה עלו צילה והנריק על אוניית פאר והפליגו לפלשתינה. בבואם לארץ התרשמו עמוקות ממראה עיניהם. זו הייתה תקופה של בנייה וחלוציות. אקדמאים עבדו כפועלי בניין, ובלילה, לאחר סיום עבודה מפרך, רקדו ברחובות. המסע הזה שכנע אותם לעלות לארץ, וכשחזרו לפולין בערב ליל הסדר הם סיפרו למסובים את קורות מסעם. בהמשך אף ששכנעו את אברהם לנסוע ולבקר בארץ. עוד באותו ערב הזמין פיליפ ליברמן כרטיסי נסיעה עבור כל בני משפחתו, וכעבור זמן קצר הפליגו כולם לטיול בפלשתינה. הטיול המשפחתי לא עלה פה, בין המטיילים התפתח ויכוח על כדאיות העלייה לארץ וחלק מבני המשפחה התגייסו חריצות מהרעיון. "מוטב למות באירופה מאשר לחיות בפלשתינה", אמרה זאת אחת מבנותיו של פיליפ.

כל לפיליפ היו חושים מחודדים, והוא חזה מרד שעומד להתרחש באירופה. עם עליית המשטר הנאצי לשלטון בגרמניה הוא פנה וביקש שימכרו את כל רכושם ויעלו לפלשתינה. ביתו צילה עם בעלה הנריק עשו כמצוות האב, וכך גם בנו ד"ר בנימין ליברמן שעלה לארץ עם אישתו חנה. שאר בני המשפחה לא השתכנעו מדבריו של פיליפ והדבר העכיר את רוחו. הוא נדד באותם ימים בין פלשתינה לפולין והחל לרכוש קרקעות בארץ. במקביל עזר לחתנו הנריק להקים בית חרושת לשמרים כדוגמת המפעלים שהקים.

נסע לשם כך לאיסטנבול, אתונה, קהיר, דמשק במטרה לפתוח סוכנויות לממכר המפעל. בשלב הראשון הוא מכר את השמרים לפלשתינה בארגזים סגורים הרמטית. בארץ היה מפעל לייצור שמרים שסיפק כשליש מהתצרוכת. בזכות האריזות המקוריות, הגיעו השמרים של משפחת ליברמן לשוק טריים יותר מאלו שבארץ.

התכוון להקים מפעל השמרים מול מפעל באיזור מפרץ חיפה. לשם כך קנה מגרש במלאכת הבנייה. פרופסור חיים וייצמן, לימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל, שמע על היוזמה ויצר קשר עם הנריק. הוא סיפר כי פיתח סוג של מזון שתוצר הלוואי שלו הוא שמרים, ולכן הקמת מפעל חדש לשמרים תגרום בסופו של דבר הפסדים לבעליו. הנריק השתכנע, ולאחר תקופת התלבטות החליט לגנוז את רעיון ייצור השמרים, ולהקים יחד עם שני יזמים יהודיים מבלגיה ומגרמניה את מפעל הזכוכית פניציה.

הנריק היה בעל מקצוע בתחום השמרים, אך לא שלט כלל ברזי ייצור הזכוכית. תוך זמן קצר נקלע המפעל לקשיים והנריק נאלץ למכור אותו. בדיעבד התברר כי מוצר המזון שפרופסור וייצמן ניסה לפתח לא הגיע לכדי ייצור. אבל רעיון הקמת מפעל שמרים בארץ ישראל כבר לא עמד אז על הפרק מבחינתו של הנריק. בנוסף לכל אלה החלו בני המשפחה שנשארו בפולין ללחוץ על הנריק וצילה לעזוב את פלשתינה ולחזור לפולין. בנם, אברהם ילון, סירב לחזור לשם והמשפחה נשארה לבסוף בארץ.

באותם ימים הגיעה מנחם אוסישקין לביתו של פיליפ ושכנע אותו לרכוש את החווה של הנסיך הלבנוני, במסגרת מסע הרכישות של אדמות נהרייה. פיליפ השתכנע, וב1934 קנה את אדמות החווה וקרא למקום "עין-שרה" על שם אישתו. מאז ועד שנת 1951 שימש המקום מוקד ומרכז לראשוני היישובים שהוקמו באיזור. מייסדי נהרייה יושבי ציון שהו בבית לפני עלייתם לקרקע, וחברי קיבוץ עברון גרו בחווה שבע שנים עד שעברו בימי חומה ומגדל לנקודת הקבע שלהם.

בין בני משפחת ליברמן לתושבי הסביבה התפתחו יחסי גומלין יפים. בתמורה לאכסנייה שהעניקה להם המשפחה בחלקי הבית השונים, סיפקו חברי עברון לבני ליברמן תוצרת חקלאית והגנה על החווה.

במהלך שנות התבססותו בארץ, חזה פיליפ את המלחמה בין הערבים ליהודים, בדיוק כפי שחזה את השואה מספר שנים קודם לכן. ואכן תוך זמן קצר מצאו עצמם בני הבית במוקד ההתרחשויות בצפון.

"בעקבות המאורעות", כותב מאיר אורקין, חבר קיבוץ עברון, "נסגרו האנשים בשעות הערב בבית הגדול. תושבי נהרייה התבצרו בעמדותיהם ומשוריין נסע על הכביש ופטרל. ההסגר של שעות הערב הכביד על חברי הקיבוץ שהיה מחולק בין נהרייה לבין בית ליברמן. אפשר היה לנוע רק בשעות היום. שני שומרים סיירו בין הבית והרפת שהייתה באיזור המכונה הנבנה, לקיבוץ. בשעות הבוקר השומרים ליוו את הרפתנים לחליבה".

אברהם ילון, בנו של הנריק, שהה בחווה בשנים 1939-1940 ומונה על ידי ההגנה כמוכתר הבית.באותם ימים התגייסו בני המשפחה לעזרת מפעלים שהורידו אנשי ההגנה מספינות בחופי נהרייה. עם הגיעם לחווה הולבשו המעפילים בבגדים ששיוו להם מראה ישראלי, קיבלו מזמרות והשתלבו בעבודת הקטיף. האנגלים באו מדי פעם לבצע חיפושים בבית ליברמן, אך תושייתו של ילון מנעה את גילוי המעפילים. "כשהאנגלים הגיעו לחיפושים נהגתי לכבד אותם בבירה ששמרתי בבית", מספר ילון. "הם ישבו ממש ליד הסליק שהוסתר באחד מקירות הבית, שתו ושכחו מהחיפושים".

בתחילת מלחמת העולם השנייה יצאו המחלקות הראשונות של הפלמ"ח לפעולות שונות בלבנון בתיאום עם הבריטים. אחת משלושת המחלקות האלה הייתה מחלקתו של יצחק רבין, שהבית שימש לה בסיס יציאה. השיירות שעלו ליישב את חניתה ויחיעם יצאו גם הן מבית ליברמן.

ד"ר בנימין ליברמן גר בבית יחד עם אחותו ג'ני בין השנים 1947-1940. יתר בני המשפחה הגיעו לבקר במקום רק בתקופת הקיץ. אברהם ילון ומגדה אחותו זוכרים את ימי החופש של אותה תקופה, כשבאו לשהות בחווה ולהתרחץ בים. הם זוכרים את ראשוני נהרייה ואת אנשי קיבוץ עברון שחיו באותם ימים בחווה. קבוצת צעירים שעלתה מאוחר יותר ליישב את קיבוץ נאות מרדכי שהתה אף היא בבית, ואיתם גם בעלה לעתיד של מגדה. במהלך השניים רומן שהוביל אותם בהמשך אל מתחת לחופה.

כשצרפה מלחמת השחרור עזב בנימין ליברמן את החווה ועבר לגור בחיפה. לאחר המלחמה חזר לתקופה קצרה עם אישתו השנייה ובתם. עד מהרה התברר כי החווה אינה רווחית אלא צוברת הפסדים כספיים. בקרב בני המשפחה התגלתה מחלוקת שבסיומה נאלץ בנימין למכור את חוות עין שרה. האדמות נמכרו אך הבית נשאר בבעלות, בתו הצעירה של בנימין שחיה קיום בארצות הברית.

בינתיים החלו להגיע ידיעות על בני המשפחה שנפוצו ברחבי אירופה ונספו בשואה. פיליפ עצמו נספה באיזור הכיבוש הרוסי; הוא סירב לעזוב את קרוביו הקשישים שחיו שם, ומת בגיל 75 מרעב וממחלת הסוכרת, בגטו של העיר קילומואה. לפני מותו הצליח לשכנע את בתו הצעירה נלי לעלות עם בני משפחתה לישראל.

נכדיו של ליברמן מפוזרים היום ברחבי העולם: ילדיה של נלי חיים בארצות הברית, חנה, בתו הבכורה של בנימין חיה בישראל ואחותה רחל נמצאת בארצות הברית. ילדיה של צילה חיים בישראל, וילדיה של ג'ני-באנגליה, בארצות הברית ובאוסטרליה.

מאז שהחווה נמכרה עבר בית ליברמן מהפוכות. במשך כשנה הוא שימש בית ספר, בית יתומים ומחסן, עד שנעזב לבסוף בשנת 1952 ונותר עומד בשיממונו. במשך שנים ארוכות. הזמן שחלף לא היטיב עם הבית המפואר. בגג הרעפים נפערו חורים והקירות נהרסו מלחץ שיח הבוגנוויליה. הקומה העליונה קרסה וגרם המדרגות נהרס. אחת המרפסות התמוטתה, הגן חרב, מדרגות השיש ומשקופי העץ נבזזו והמבנה המתפורר הפך מטרד בטחוני.

המוצעה לשימור אתרים ומבני התיישבות שלידה החברה להגנת הטבע פנתה לגורמים שונים, ובהם עיריית נהרייה, בדרישה להציל את המבנה בשעותיו האחרונות, ואכן העירייה, בתיאום עם המועצה לשימור אתרים, דאגה להסדר של החלפת קרקעות שאיפשר את שיקום הבית. פעולות השיקום חייבו התייחסות זהירה משום שהבית היה בסכנת התמוטטות. בשלב ראשון שוחזרה הקומה העליונה והיא נתמכה בעמודי ענק שנבנו על פי התכנון. האדריכל המקורי של הבית. בחודשים שאחר כך שופצו הקירות, נסתמו החורים, הונח גג רעפים חדש והבית ניצל. בעתיד יהפוך הבית למוזיאון העירוני של נהרייה וישמש כמרכז מבקרים של נהרייה והגליל המערבי.