הבחורות ההן

הבחורות ההן... במאבק ובמרי: מאי 1945-נובמבר 1947
הבריטי, ופעלו באיטליה וביוון, ובחודשים אוגוסט-דצמבר 1945 הגיעו לחופי הארץ שמונה ספינות,וכמעט כל אנשיהן (כ-1040 נפש) הצליחו להיכנס לארץ מבלי להיתפס על-ידי הבריטים.
"חנה סנש" בחוף נהריה – 27.12.1945

ספינה בת 25 טון שנקנתה בגנואה ועל סיפונה כ-250 מעפילים, הצליחה להגיע לחופי הארץ מבלי להתגלות על-ידי הבריטים. עקב טעות בניווט עלתה על שרטון חול מול נחל געתון סמוך לנהריה.אי אפשר היה להגיע אליה בסירות עקב גלי החוף הגבוהים. משגבר החשש שהאנייה תתהפך ונוסעיה ייספו, שלח דוידקה נמרי מברק אל שאול אביגור ודרש להזעיק את הצי הבריטי כדי שיגיש עזרה להורדת המעפילים. שאול אביגור לא מיהר למלא את הדרישה. הוא ראה בכך כישלון המבצע כולו ותבע לנסות למצוא דרך אחרת. האנשים בשטח לא נואשו. אנשי האגודה הימית 'הפועל' הרגילים בימה של נהריה, ואנשי הפלי"ם המיומנים נכנסו למים, הגיעו לספינה, קשרו קצה חבל לאנייה, שחו לחוף וקשרו אותו למוט, חבל שני נקשר סמוך לראשון, וכך הוקם מעין גשר חבלים בין האנייה לחוף. המעפילים נתלו בידיהם בחבלים וצעדו לעבר החוף. אלה שהגיעו לחוף 'נחטפו' בידי תושבי נהריה שהביאום לבתיהם,נתנו להם בגדים יבשים והאכילום. משם פוזרו ליישובים באיזור. עתה, משנמצאה דרך להורדת המעפילים מבלי למסור אותם לידיהם של הבריטים, היה חשוב להבטיח שהבריטים לא יגיעו למקום ולא יפריעו לפעולת ההורדה. הדבר לא היה קשה במיוחד. היה זה שבוע חג המולד והשוטרים הבריטים היו עסוקים במסיבות. הם לא חגגו ביחידות, בחברתם היו חברות 'ההגנה'.יוסף בן פורת:"עוד אנשי 'הפועל' והפלי"ם ממשיכים במבצע העברת העולים מן האנייה לחוף, הגיעה קריאה לעזרה ממוקד מצוקה אחר. לחברות 'ההגנה' שהתנדבו להעסיק את השוטרים הבריטים במסיבת חג המולד שלהם היה קשה להחזיק מעמד. בשמחתם כי רבה שתו האורחים לשכרה,והיין, אבי כל חטאת, עורר אותם להתנהגות מביכה: תוחבים ידיים! אולם דווקא כעת היה ריתוק השוטרים חשוב ביותר. כדי לסייע לבנות נשלחו למסעדה גברים שלנו, ונכנסו אליה מדי פעם כדי להפריע לאינטימיות הגוברת של השיכורים. הבנות דבקו במשימתן עד שאחרון המעפילים הורד והחוק נוקה מאדם ומכל חפץ מחשיד". בים, סמוך לחוף, נשארה הספינה מוטלת על צדה ושלטים בחוף הכריזו:" הספינה חנה סנש, הובאה בעזרת ארגון 'ההגנה' לארץ ישראל". לאחר שעמדו הבריטים על התחדשותה של ההעפלה בדרך הים, הגבירו את שמירתם. סירות מנוע של המשטרה החלו משייטות לאורך החופים, אניות ומטוסים נשלחו לסייר בים התיכון. את אניות המעפילים שנתפסו על-ידיהם גררו הבריטים לנמל חיפה ומשם העבירו את המעפילים למחנה עתלית. שם חיכו עד שהגיע תורם להשתחרר, כשאר הבריטים מנכים את מספרם מהמכסה החודשית של 1500 רישיונות העלייה. במצב זה היו שפקפקו ביעילותה של ההעפלה, מכיוון שלא היה בה כדי להגדיל את מספר העולים מעבר לכמות שניתן להעלות באופן לגלי. ראשי המוסד לעלייה היו נחושים בדעתם לעשות מאמץ להגדיל את העלייה מעבר למכסה של
1500 עולים לחודש. תחנת השידור של 'ההגנה', שהפסיקה את פעילותה בקיץ 1940,לאחר כניסתה של איטליה למלחמה, חידשה ב-4 באוקטובר 1945 את שידוריה. בשידורים הואשמה ממשלת בריטניה באטימות לגורלם של פליטי השואה, והוכרז שהיישוב היהודי בארץ-ישראל לא ישלים עם הגזירות, וכל עוד תוגבל העלייה לא יהיה שקט בארץ.מול איומים אלה מצד היישוב פרסמה ממשלת המנדט ב-28 בינואר 1946 תקנות חירום חדשות. לשוטרים ולחיילים ניתנה סמכות לעצור כל אדם החשוד בעיניהם כעולה בלתי לגלי; הוגברו העונשים למסייעים לעלייה בלתי חוקית; עונש מוות ומאסר עולם הוטלו על כל נושא נשק ותחמושת ועל כל המתקרב לרכוש ממשלתי בכוונה לחבל בו; כל לובש מדים שלא בסמכותו או אפילו בגדים שאפשר לטעות ולחשבם למדים, צפוי למאסר עולם.תגובת 'ההגנה' שודרה בקול-ההגנה ופורסמה בכרוזים שהודבקו על הקירות. נאמר בה שאין 'ההגנה' מכירה בחוקיותן של תקנות קטלניות אלה. "אנו נראה כל שימוש בהן כמעשה פלילי ונגיב בהתאם להחלטה שנקבל בכל מקרה ומקרה". הייתה בכך קריאת תגר על השלטון הבריטי והדברים נרשמו בתיקי הבולשת.