סבי יעקב- פאוקר ותולדות חייו ותקופתו
פרק ז'-סבא ונהריה בימי ההעפלה ובמלחמת השחרור
בתקופת המנדט לא אפשרו הבריטים את כניסתם של יהודים לארץ מעל המכסות המצומצמות שקבעו. הישוב היהודי ניסה להיאבק במדיניות בריטית זו,אחת מפעולותיו הגדולות בשנים שלפני הקמת המדינה,הייתה ארגון הבאת יהודים רבים,בעיקר מאירופה,והעלאתם לחופי ארץ ישראל באופן בלתי חוקי. הפעולה נעשתה בסודיות כדי למנוע מהאנגלים לגרש את העולים חזרה לארצות מוצאם. אנשי נהריה,השוכנת על חוף ים,עזרו רבות להצלחת ההעפלה. שנת 1939 הייתה קשה ביחסים בין הישוב היהודי לבין השלטון הבריטי,בעיקר עם הופעה "הספר הלבן" של 1939,שהגביל עליה לארץ-ישראל ומכירת קרקעות ליהודים בארץ. ההעפלה המאורגנת קיבלה אז תנופה גדולה. לחופה של נהריה הגיעו בשנה זו שלוש אוניות מעפילים ותושבי נהריה,בשיתוף עם אנשי ה"הגנה",הורידו את העולים לחוף.

בשנת 1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. לעיני העולם כולו ולישוב היהודי בארץ נגלו זרועות השואה ופשעי הנאצים. מאות אלפי יהודים,"שארית הפליטה",הסתובבו ברחבי אירופה ללא בית. שערי מדינות העולם היו נעולות בפניהם. בריטניה לא שינתה את עמדתה אף לנוכח טרגדיית העם היהודי,שערי ארץ ישראל נשארו סגורים והעלייה הבלתי-לגאלית נמשכה. ב-27 בדצמבר 1945 הגיעה אל מול חופי נהריה אונית המעפילים "חנה סנש". היה זה ליל חג המולד. והמשמרות הבריטיות אמנם לא פעלו אך מזג-האוויר הסוער הקשה על עגינתה של האוניה. בשל טעות באומדן המרחק,עלתה האוניה על שירטון ובעוצמת החבטה נטתה על צידה הימני. אנשי הפלמ"ח,שחיכו על החוף,החלו בהורדת המעפילים מהאוניה הטובעת,בעזרתם של אנשי נהריה.

כל 252 המעפילים הועלו לחוף ופוזרו בישובי האזור. בבוקר כשהגיעו הבריטים לחוף,גילו את האוניה ההפוכה כשהיא ריקה. (לכבודו של הקפטן האיטלקי של "חנה סנש",כתב המשורר נתן אלתרמן את השיר "נאום תשובה לרב-חובלים אחר ליל ההורדה"). ב-16 בנובמבר 1947 הגיעה לנהריה האוניה "עלייה" וממנה הורדו לחוף 152 מעפילים. אונית המעפילים האחרונה שהגיעה לנהריה סמוך להקמת המדינה הייתה "אומות מאוחדות",שבגלל תקלה במכשיר הקשר שלה נאלצה להגיע לחוף בשעות היום. בראשון בינואר 1948,בתקווה שהבריטים יהיו פחות ערניים לנעשה אחרי ליל ה"סילוסטר", עגנה "אומות מאוחדות" מול חוף נהריה. תושבי נהריה שלא ציפו לאוניה,נדהמו לראות באמצע היום אוניה עוגנת בחוף. סבא ואנשים נוספים שגילו את האוניה,הזעיקו מיד את אנשי ה"הגנה",חבל נמתח בין האוניה לחוף וכולם החלו בהורדת המעפילים לחוף. כשהגיעו הבריטים כבר הורדו רבים מהמעפילים מהאוניה. הצבא הבריטי סגר מיד את אזור החוף ולא איפשר לאיש לצאת או להיכנס לשטח.

אנשי נהריה חיפשו ומצאו פתרון כיצד להמשיך בהברחת המעפילים-הבריטים הרשו לקחת מהמקום את החולים שהיו בין המעפילים והנהריינים נהגו בעורמה:ארבעה מעפילים עזבו את החוף כשהם נושאים אלונקה, עליה שכב מעפיל נוסף ובחזרה הביאו את האלונקה אנשי נהריה. בשעות אחר-הצהריים,בתום ההורדה,נשארו בתוך השטח הסגור רק תושבי נהריה,שהראו לבריטים את תעודות הזהות שלהם ודרשו ללכת הבייתה. בערב הוכרז עוצר על המושבה ולמחרת ערכו הבריטים חיפוש אחר המעפילים. מתוך 537 המעפילים שהיו באוניה,נתפסו על-ידי הבריטים 131 איש. סבא לא השתתף בהורדת מעפילי "אומות מאוחדות",בכיוון שקיבל הוראה מראשי ה"הגנה" לחכות בבית למקרה שיצטרכו לארגן פעולה כלשהי נגד הבריטים. אמא שלי,שהייתה אז ילדה בת שלוש-עשרה,לא ידעה על פקודה זו וכשחזרה הבייתה,אחרי ששהתה כל היום על החוף,מצאה אותו בבית החלה לבכות וצעקה:"כל אנשי נהריה נמצאים על החוף ומורידים מעפילים ורק אבא שלי פחדן ויושב בבית".

תוכנית החלוקה ומלחמת העצמאות

ב-29 בנובמבר 1947 התקבלה בעצרת "האומות המאוחדות" תוכנית חלוקתה של ארץ-ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית. בישוב היהודי בארץ התקבלה הידיעה בשמחה רבה ובהתלהבות רבה,אך בנהריה הייתה השמחה מלווה בדאגה-לפי מפת החלוקה נשארה נהריה,ואיתה כל הגליל המערבי,מחוץ לגבולות המדינה היהודית. תגובתו של דוד בן-גוריון על החלטת החלוקה הייתה:"נראה שתקופת הנסים טרם חלפה,אולם לא נשכח שגם תקופת הסכנות טרם חלפה". ואכן,מיד לאחר קבלת ההחלטה פתחו הערבים,שהתנגדו לה בתוקף,במהומות דמים. היה זה התחלתו של השלב הראשון במלחמת השחרור,שבו ריכזו הערבים את התקפותיהם בדרכים,במאמציהם לנתק את הישובים היהודים המבודדים משאר חלקי הארץ. הדרך לנהריה נעשתה מסוכנת,נוסעים נרצחו והתחבורה התאפשרה רק במשוריינים. בתחילת חודש מרץ השמידה ההגנה שיירת נשק גדולה שהייתה בדרכה מלבנון לחיפה ובתגובה,חסמו ערביי עכו את הדרך לגלי המערבי וניתקו את החשמל והקשר הטלפוני.

המצור שנמשך הכביד מאוד על נהריה והיישובים האחרים בגליל המערבי וכדי להתגבר על חוסר הקשר עם שאר הארץ אורגנה תחבורה ימית בין נהריה לחיפה. הבאת כל המצרכים והסחורות,הדואר ואף העברת אנשים התנהלו בקשר ימי זה וכך הועברה אספקה גם לכל הגליל המערבי המנותק. בזמן המלחמה היה סבא אחראי על השמירה והביטחון בדרום נהריה ובגבעת אוסישקין,הנמצאת מעבר לכביש עכו,צפת-דמשק. בגבעה ישבו משפחות מועטות שהיו נתונות לסכנת התנפלות ערבית. סבא ארגן את האנשים לשמירה על בתיהם והתפקיד הקשה ביותר היה לשכנעם ולעודד אותם שלא ינטשו את נהריה בשעת משבר. כמו בתקופות קשות אחרות,נשארה סבתא לבדה זמן ממושך וגם הפעם נאלצה לטפל בכוחות עצמה בשלושת ילדיה. מקלט לא היה ליד בית משפחת פאוקר וההגנה היחידה הייתה חפירה ליד הבית. בינתיים אורגן בנהריה "המשמר האזרחי",נפתח בית-חולים ארעי ובית יולדות,שאוייש על-ידי מתנדבות מבין תושבות נהריה.