אפרים הלטרכט - ההתיישבות החדשה בגליל המערבי

אפרים הלטרכט
נהריה
(אם ההתיישבות החדשה בגליל המערבי)
בשנת 1933 החלה העלייה הגדולה של יהודי גרמניה. תוך שנתיים הגיעו אלפי עולים, ונוסדו על ידם מספר ישובים חקלאיים. בראשית עליתם של יהודי גרמניה לא עברה ההתיישבות היהודית בשפלת החוף צפונה מגבולותיהם של קרית חיים וכפר אתא. עליה זו סייעה ליסודן של קרית מוצקין וקרית ביאליק (1934) בעמק זבולון.
המהנדס יוסף לוי מגואלי עמק זבולון נשא מזמן את עיניו אל השפלה הפוריה שמצפון לעכו ואל הרי הגליל המערבי. ביוזמתו נתארגנה חברה מבין בעלי הון מעולי גרמניה,שמגמתה לגאול שטח מתאים באזור זה ולבנות עליו מושבה חקלאית לבני המעמד הבינוני ולבעלי המקצועות החופשיים. תכנית "המשקים הזעירים", לפי הצעתו של האגרונום ד"ר זליג סוסקין, הייתה בנויה על משקים בני חמישה, שבעה או תשעה דונם לגידול ירקות, עצי פרי ועופות.
לאחר מו"מ מיגע עם הערבים בעלי הקרקעות שעל גדות נהר הגעתון לאורך כביש החוף עכו-ראש הנקרה, נחתם באביב 1934 חוזה קניה על שטח בן 2400 דונם. מנהלי החברה החליטו לקרוא למושבה העתידה להבנות ע"ש הנהר שמימיו זורמים במרכז השטח הנרכש "נהריה".
החברה הצליחה לעניין רבים מעולי גרמניה, והקונים הביעו נכונותם לעלות מיד על הקרקע. בסתיו 1934 החלו בעין שרה, שמדרום לנהריה, ההכנות להתיישבות. בכסלו תרצ"ה עלו שלושת המתנחלים הראשונים על אדמותיהם שמצפון לנחל הגעתון. רוב המתיישבים התנחלו במשך שנת 1935. הביצה שהשתרעה במרכז המושבה יובשה, כבישים נסללו, בתים וצריפים נבנו והוקמו המוסדות הציבוריים החיוניים.
מאורעות 1936 ירדו כמהלומה על המושבה הצעירה, שעיין לא הספיקה להתבסס. והדרך לחיפה עברה בעיר הערבית דאז עכו ובכפרים עוינים. התקפה גדולה ראשונה לאור היום העמידה את התושבים על חומרת המצב ויחזקה את הצורך בהגברת השמירה ובנקיטת אמצעי זהירות מיוחדים. העבודה במשקים ביום והשמירה על גבולותיה הארוכים של המושבה בלילה הטילו עול קשה על אנשי המעמד הבינוני, שדרך חייהם בארץ, חדשה הייתה להם. ובכל זאת הוסיפה המושבה לגדול, ובשנת 1938, כאשר הורחבה ההתיישבות היהודית בגליל המערבי עם עליתן של חניתה, שבי ציון ואילון נהייתה נהריה למרכז הביטחוני האזורי של הישובים היהודיים.
בשנת 1941 הגיע מספר הנפשות בנהריה ל-1000, ושלטונות המנדט אישרו למושבה מעמד של מועצה מקומית. ב-1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה, היו בנהריה למעלה מ-1400 נפש, שפרנסתם על חקלאות, על אירוח (פנסיונים, מסעדות והשכרת חדרים לקייטנים) ובמקצת על תעשיה (מחלבת שטראוס, שימורי ירקות, נקניקים, קרח ועוד) ועל מלאכה.
שלטונות המנדט קבעו במושבה את מרכז השלטון הנפתי ליישובים היהודיים בגליל המערבי, ובנהרייה כיהן קצין מחוז יהודי.
החלטת או"מ ב-29 בנובמבר 1947 גרמה להחמרת המצב הביטחוני גם בגליל המערבי. בראשית שנת 1948 נותקה הדרך לחיפה מזמן לזמן בקטע הכביש שבין הכפר סמריה ובין העיר עכו. בין ה-10 למרץ וה-14 במאי נמנע מהיהודים להשתמש בתחבורה ביבשה פרט לשתי השיירות-ב-26 במרץ לחניתה, מצובה ואילון, וב-27 במרץ ליחיעם. בתקופה זו הופעלה תחבורה ימית לחיפה, אשר שימשה גם להעברת משלוחי "הדאר לשעת חירום של הגליל המערבי המנותק".
ב-14 במאי 1948 נפרצה הדרך לנהריה ע"י כוחות ההגנה-לצה"ל, והגליל המערבי שוחרר מן המצור, שהטילו עליו הערבים.
מפציצי האויב פקדו את נהריה ב-25 במאי 1948 וגרמו אבידות בנפש ונזקים ברכוש.
וכיום מסכמת נהריה התפתחותה בכלל ומאז יסוד המדינה בפרט. אוכלוסייתה גדלה מ-1300 נפש ב-1948 ליותר משתי רבבות ב-1963. נהריה קלטה בשכונותיה החדשות עולים מעשרים ארצות. שטחה גדל באותו פרק זמן מ-2400 דונם ל-10500.
הקייטנות תופסות מקום חשוב בענפי הכלכלה של נהריה. חוף ימה של נהריה הותאם לצרכי הרחצה ע"י בנית שובר גלים. אך עולים על הקייטנות מפעלי התעשייה: מולר, ישאבסט, מפעל מזון "שטראוס", מפעלי מתכת קשה "ישקר" ו"רגוס", נקניק זוגלובק ובתי מלאכה שונים אשר מפרנסים למעלה מרבע אוכלוסייתה.
מספר ניכר מתושבי המקום עוסקים בעבודות בנין, בחקלאות ובעבודות ציבוריות.
פעולות החינוך והתרבות מקיפים שטחים רבים כגון: חינוך קדם-יסודי ויסודי, חינוך משלים לתלמידי בתי הספר, חינוך על יסודי, השכלה למבוגרים והנחלת הלשון, מרכזיה פדגוגית שבחלקם משמשים אף את ישובי הגליל המערבי. הספרייה הציבורית עשירה ומסודרת ביותר ונעזרים בה רבים מתושבי הסביבה. באולמות בתי הקולנוע מתקיימות גם הצגות תיאטרון וקונצרטים אשר מבקרים בהם רבים מתושבי האזור. דבר זה מקנה לנהריה את האופי של מרכז התרבות בגליל המערבי.
אמר ר' לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהריים ובארם נחור, ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים-אמר: הלוואי, לא יהיה לי חלק בארץ הזאת. וכיוון שהגיע לסולמה של צור, ראה אותם עוסקים בנכוש בשעת הנכוש, בעדור בשעת העדור-אמר: הלוואי, יהיה חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "לזרעך אתן את הארץ הזאת". (בראשית רבא ל"ט)