ליושה גרבר

כליונה של קהילת סטניסלבוב

שבוע לאחר שהגרמנים פלשו לסטניסלבוב (גליציה המזרחית), יצא צו כי כל האינטליגנציה חייבת להתייצב בגיסטאפו, לעבודה. על אי-מילוי הפקודה – יירה האיש. מרוב פחד התיצבו כל הרופאים, פרופסורים, רוקחים, מהנדסים, וכן גם הרב-המחוזי ברטיש והרב הורוביץ, מיד עם כניסתם לגיסטאפו, הוכו וזרם מהם דם כמו נהר, למחרת הוציאו אותם ליער פאבלץ', 14 ק"מ מן העיר שם אילצום לכרות קברים, ובתוך אותם קברים הם סיימו את חייהם. זה אירע בתשעה באב ( 2.8.41) מני אותו יום התחיל הגורל הקשה להציק ליהודים. העבודות המפרכות מן הבוקר עד שעה מאוחרת בערב. למשך שבוע ימים היקצו ליהודי 40 דקו לחם, הרבה אנשים התעלפו, מחולשה, בזמן העבודה ואף מתו במקום.

הושענא-רבה ( 12.10.41) גורשו כל היהודים מדירותיהם ונצטוו להתכנס על כיכר גדול בלב העיר. כל אחד חייב היה להביא את זהב, כסף ודברי-ערך שהיו ברשותו. אמרו כי יובילו אותנו למחנה. מאוחר יותר ערכו אותנו בשורות והחלו להריץ בצורה אכזרית: הורים כשעל ידיהם פעוטות, חלק מהאנשים סחב אתו צרורות, בגדים. היהודים השתרכו בשקט דרך רחוב באטורי. כאן החל הציבור להבין לאן מובילים אותם – לבית העלמין! הציבור התחיל לבכות ולצרוח, הדי הקולות התפשטו בכל העיר. בבית העלמין כבר היו הבורות מוכנים בשביל הקורבנות החפים מכל פשע. ראש הגיסטאפו כבר חיבה לפעוטות בבת-צחוק.

מיד הוא התחיל לאסוך את דברי-הערך ובשעה 11 בצהריים התחילה האקציה. כל יהודי אולף להתפשט ערום. את הילדים נאלצו ההורים להפשיט בידיהם. כל היקום מסביב היה רוי בכי וצעקות וידוי, תחינות אל השם. איש לא רצה למות במוות כל משפיל. רק מוצצי-הדם לא שמו לב על המתרחש סביבם, הם ירו בלי-הרף ממכונות-היריה שבידיהם. בין הרוצחים היו גם פולנים. האקציה הסתיימה בשעה 1 בלילה. אותו היום נרצחו 1200 מבוגרים ו-400 ילדים.

באוגוסט 1941 הקימו הגרמנים את הגטו. בו זמנית מינו את ה"יודנראט" ואת המשטרה היהודית. בראש היודנראט מונה גולדשטיין, שהיה ידוע כאדם מכובד ובעל טחנה. אספו את היהודים מכל חלקי העיר ודחסו אותם לתוך הגטו, שלושה-ארבעה משפחות בחדר אחד. במשך כל החורף עבדנו בעבודות שונות. בשעת העבודה עונו היהודים באופן אכזרי. המוני יהודים מתו במשך החורף, מרעב וקור.

יומיים לפני פסח החלה האקציה השניה. היה זה ב-31 במרץ 1942. התאריך נחרת במוחי, כי באקציה זו איבדתי את היקר לי מכל, את ילדתי האהובה סטלה, רק בת 5 היתה. גם את אבי, אחותי ואת אחי הצעיר איבדתי באקציה.
סחבו יהודים בכל פינות הגטו, פחד נפל על היהודים, סברנו כי שעתנו האחרונה הגיעה. יהודים הסתתרו בתוך מרתפים ובכל מקום אפשרי להסתתר, גם במחילת עכברים. אני הסתתרתי במרתף שבתוך ביתי, ואילו בתי היתה מוסתרת בבית אחותי, משם היא נלקחה יחד עם כל המשפחה. הגרמנים חיפשו כל הזמן. הם העלו באש בתים, דחוסים ביהודים מסתתרים. כשנכנסו לתוך בית זרקו את הילדים הקטנים מהקומות העליונות. את הילדים מבית-היתומים היהודי, דחסו הגרמנים לתוך שקים ואת השקים יחד עם הילדים זרקו לתוך הנהר הסואן.

בלילה היה נורא קר, ירד שלג וגם גשם זלעפות, ומסביב בוער הגטו. האקציה נמשכה עד 12 בלילה. למחרת, כשאספו את היהודים ההרוגים, נספרו כ-600 הרוגים, ולתוך הרכבות נדחסו 4000 יהודים שנשלחו לבלז'ץ שם נשרפו בתוך המשרפות.

לאחר האקציה השניה כבר לא היה לנו אף יום שקט, מערי הסביבה החלו להביא יהודים לסטניסלבוב. הביאו בקאלוש, האליטש, בורשטין, נדבורנה ומקומות אחרים. יום-יום הביאו לבית העלמין יהודים קשישים, וגם אנשים צעירים בגיל הפריחה – למוות. הם בכו והתחננו לאלוקים, ברם זה לא עזר.

ב-10 למאי 1942 החל הרישום החדש, "אבצ". כל יהודי חייב היה להופיע אישית ביודנראט, שם ישבה ועדה מיוחדת של אנשי הגיסטאפו: קריגר, בראנדט, קובלסקי ושוט. היהודים שסומנו באות "א", שובצו לעבודה, ואילו היהודים נשלחו, תחת ליווי משטרתי, למחנה ליד הטחנה של רודולף ברחוב האליץ', וכעבור יומיים כל הקבוצה נשלחה לבלז'ץ שם נשרפו למוות.

את יהודי הסביבה הביאו לסטניסלבוב ישר למחנה. המחנה הוקם בגטו ברחוב האליץ', בטחנה של רודולף, המחנה היה מגודר בתיל. לשם גם הובא טרנספורט מעיר-מולדתי וונילובה, ליד קאלוש. באחד הטרנספורטים מצאתי את חברותי. בקושי הצלחתי להכנס למחנה, ואז ראיתי תמונות מחרידות: יהודים התגוללו על האדמה רעבים, קרועים ומבוהלים. חברותי הקיפוני והחלו לצעוק ולבקש עזרה ממני אבל אני עצמי הייתי חסרת-ישע. לצערי ידעתי את הצפוי להם. למחרת כבר היה המחנה שקט, רק הקירות הריקים נשארו. שאלתי שוטר אחד: "היכן הם?" והוא השיב לי:" הם כבר בבית-העלמין".

בחורף התעצלו אנשי-הגיסטאפו לחסל את היהודים בחוץ. הם נכנסו אפוא לתוך הגטו לערוך ציד, והמשטרה היהודית סיפקה להם כל פעם, בחדר מיוחד, 200 יהודים. על-פי-רוב נהג איש-הגיסטאפו קריגר לשבת באמצע החדה ובילה "בנעימים", סביבו רקדו גברים ונשים ערומים, הם אולצו לבצע העוויות שונות. בתוך קבוצה אחת היה גם הרבי הידוע מבורשטין. הגרמנים צילמו איך הרבי רוקד ערום עם נשים. לאחר "הבילוי" נהגו לערוך את כולם בשורה, לחכות למותם, נהגו לירות בהם. בבוקר הביאה המשטרה היהודים את הקדושים למקום מנוחתם.

ביולי 1942 התלונן שוטר אוקראיני לפני הגיסטאפו כי יהודים הרביצו לו. לגרמנים כבר היתה סיבה שוב לערוך אקציה. מיד נתנו פקודה שעד שעה 3 על היודנראט להעמיד לרשותם אלף יהודים. היודנראט לא מילא את הפקודה.

שבת אחת בבוקר הקיפו הגרמנים והאוקראינים את הגטו, נכנסו לגטו עם כלבי-גישוש והחלו לאסוף גברים, חיפשו אחריהם במחבואים. אותו יום אספו כ-3000 גברים, וכן גם את המשטרה היהודית ואת היודנראט. הם נאלצו לכרות בורות ברחוב בלבדר. במשך הלילה חטפו הגרמנים והאוקראינים נשים וילדים, ולמחרת בבוקר הם תלו את יו"ר היודנראט, גולדשטיין ואח"כ את יתר חברי היודנראט, וכן את המשטרה היהודית. הם נשארו תלויים במשך שלושה ימים על עמודי החשמל, להראות לפולנים ולאוקראינים. את יתר היהודים החלו בהדרגה לחסל ביריות. בשביל הילדים חבל היה לגרמים לבזבז כדורים, אותם זרקו חיים לתוך בורות-המוות. הצעקות והבכיות של האומללים היו מחרידות.
ברם לגרמנים ולאוקראינים הדבר הסב קורת-רוח. הם חזרו, שוב ושוב בלעג: "אתם קוראים לעזרה אל השם? איה אלוקיכם? אין לכם אלוקים!" עוד זמן רב התרוממה האדמה מעל לקברות האומללים בצורה כה משפילה רצחו את אחינו ואחיותינו.

איש-הגיסטאפו שוט היה אורח קבוע בגטו. בכל יום הוא בחר לעצמו את היהודייה היפה ביותר, סחב אותה הביתה ואנס אותה ועל מיטתו היה נוהג לירות בה. הגטו הצטמצם יותר ויותר. יהודים התגוררו במרתפים ובעליות-גג וחלק נשאר בלי קורת-גג. הרעב היה בלתי-נסבל. מדי יום מתו 20-30 יהודים.

ב-22 בפברואר 1943 החלו לחסל סופית את הגטו בסטניסלבוב. נוכחתי לדעת כי אין כל סיכוי להישאר בחיים. החלטתי לברוח – חיים או מוות! בלילה עברתי את גדר הגטו וברחתי החוצה. השעה היתה 12 בלילה, ירד שלג מלווה ברוח עזה. רצתי בלי לדעת לאן. הדרך הובילה אותי לבית-העלמין. לאחר שהתעייפתי נחתי קצת והמשכתי לעבר היער. מרוב עייפות נשכבתי ונרדמתי על מרבד השלג ביער. במשך שלושה ימים נדדתי וכל מזוני היה – שלג.

עוד בהיותי ביער שמעתי צלצול הפעמונים. הבנתי שזה יום א' והצלילים באים מפעמון הכנסייה. רגלי היו נפוחות, זחלתי על ארבע, והנה נעמדתי לפני בקתה עלובה באמצע היער, נכנסתי פנימה, לפני עמדה אישה צעירה, פולניה.
ריחמה עלי, נתנה לי משהו לאכול וגם הירשתה לי ללון אצלה בבית. למחרת כשקמתי הרגשתי שאינני מסוגלת להמשיך, התחלתי להתחנן לפניה שתרשה לי להישאר. הצעירה הסכימה, וחפרה בשבילי בור ליד הרפת שם הסתירה אותי משך 16 חודשים, בלי אור-יום. כל ערב הורידה לי משהו לאכול. כך ישבתי אצלה בבור עד בוא צבא ברית המועצות, באוגוסט 1944.