לקוח מהספר "נהריה – כפר הייקים" מאת קלאוס קרפל, בשיתוף עם עלי בר-און ואנדריאס מאייר.

מייסד נהריה "הנשכח"

אחרי שבשנת 1957 נקרא רחוב על שם שלושת מייסדי נהריה (לוי, סוסקין ורייך) מחה היינריך כהן במכתב לפאול שידלוף, שהיה אז מפרק חברת נהריה, על זיוף ההיסטוריה.

היינריך כהן הכיר את יוסף לוי ככל הנראה דרך ד"ר היימן וד"ר ויינסהל. בתחילת 1934 קיבלה חברת "יוסף לוי בע"מ" הצעת מכירה מיורשי משפחת טואני בבירות. הכוונה היתה שיוסף לוי ירכוש את הקרקע בראשונה בעבור קבוצה שקיבץ לודוויג פינר, אשר קיבל מאוחר יותר את "מחלקת המעמד הבינוני" של הסוכנות היהודית. היינריך כהן היה חבר בקבוצה זו. העיסקה כמעט עלתה על שרטון, כשלודוויג פינר ניסה ללחוץ על המחיר ואחר כך נסע לחוץ-לארץ מבלי לחכות להחלטה. ככה התפרקה קבוצת פינר ורק היינריך כהן נותר מכל המעוניינים בקניה שהיו בה. אולם לוי רצה בקניה וחיפש עוד מתעניינים יהודיים נוספים לקרקע. על כן הוא הוסיף לבסוף על שנים הנותרים עוד את זליג סוסקין והגברת וונגרובר. אבל כהן מצמצם את הסיפור הזה במבט לאחור באופן כאילו רק בינו ובין יוסף לוי הושגה הסכמה לרכוש ממשפחת טואני בבירות שטח אדמה באזור "הנהר" אצל הכפר מזרעא. לפי דברי כהן היו היינריך כהן ויוסף לוי היוזמים האמיתיים של חברת Naharyya Small Holdings Ltd, ורק אחר כך מינו הם את ד"ר סוסקין למנהל העסקים של החברה. אם כן הוא הדבר, קיבל סוסקין מעמד שנבע מלוי וכהן. אולם סדר עניינים זה אינו עולה מתון הפרטיכלים. פרטיכל הדיון הראשון מיום 18 במאי 1934 יכול להתפרש ברוח אמירת כהן הנ"ל. אמנם הפרטיכל מדבר על "שלוש קבוצות" שתשלחנה כל אחת נציג אחד לדירקטוריון, אבל שמותיהם של שלושת הנציגים האלה אינם מוזכרים, רק שמות שני המועסקים בשכר: ד"ר סוסקין כמנהל, וד"ר ציפרין כמנהל המחלקה הטכנית. ככל הנראה הניח כהן שסוסקין יהיה מיוצג בהנהלה רק כשכיר הכפוף להוראות ולא כחבר הוועד המנהל. הואיל וה-managing director היה זקוק להחלטות מסוימות לאישור מראש מטעם הוועד המנהל, חייבה שורת הדין מבחינת היינריך כהן שהמנהל הראשי לא יהיה חבר בוועד המנהל. אותו פרטיכל מיום 18 במאי 1934 חובר ונחתם בידי סוסקין. רק בישיבה מיום 26 במאי 1934 הובאה בידי סוסקין תוספת זו לפרטיכל מיום 18 במאי 1934 : "ד"ר סוסקין מבקש שהצעתו הנגדית של מר כהן תובן באופן זה שהוועד יהיה מורכב משלושה דירקטורים, שמהם הוא (כלומר סוסקין – המחבר) יושב ראש ומנהל ראשי." מסתבר שמעתה שילב סוסקין (כפי שראה זאת כהן) את תפקיד המנהל הראשי שכבר הובטח לו, עם התפקיד העתידי של חברת נהריה, ופירוש הדבר למעשה שסוסקין, כשכירה של החברה, נעשה הממונה על עצמו. אם על פי הצעת אחר ואם על ידי בימוי עצמי מוצלח - סוסקין היה בכך לבעל העצמה הרבה ביותר בחברת נהריה.

היינריך כהן לעומתו, שהכיר או שחשב שהכיר עוד בשלב מוקדם מאד את נקודות החוזק של סוסקין מבחינה תיאורטית-מדעית, וחושלותיו המעשיות
(in the execution of the various activities in connection with the agriculture branches of the new settlement), הפסיד במאבק הכוח עם סוסקין והחל לסגת מ"מפעל נהריה". אמנם הוא פעל בוועד המנהל הארעי במשך כמעט שנה וגם נחשב כאן לאחד מ"שלושת המייסדים" אבל עמדתו כלפי החברה נעשתה מסוייגת יותר ויותר והשפיעה על התנהלות העסקים השוטפים במובן שהיתה מעכבת אותם. כך הגיעו לבסוף הדברים באסיפה הכללית של בעלי המניות ב 6- במאי 1935 לידי התנגשות חזיתית אשר הובילה לסכסוך גלוי בין כהן והחברה. זו מצדה התנהגה כלפי היינריך כהן גם היא כמעכבת, בהשהותה. בעקבות קשיי נזילות. את החזרת הכסף שהשקיע פעם אחר פעם.

עוד לפני התכנסות אסיפת בעלי המניות הכללית הראשונה ב 6- במאי 1935 , אירעה "החלפת" היינריך כהן בפרופסור אוטו ורבורג, כי על כן לפי הפרטיכל "אושר בידי האסיפה הוועד המנהל המכהן, המורכב מה"ה ד"ר ז.א. סוסקין, יוסף לוי, פרופ' ורבורג".

אחת הסיבות המבניות, סיבה אשר מנעה השתתפות רצופה של היינריך כהן בעבודת הוועד המנהל, היתה בוודאי המרחק לנהריה, או לחיפה, מקום הדיונים; אבל בעיקר היו אלה התחייבויותיו במסגרת משרתו העיקרית בשני הבנקים התל-אביביים. וכן עבודתו בכתיבה עיתונאית. אשר גם הוליכה אותו לתקופות לחוץ-לארץ, לדוגמה - למסע באירופה מאמצע יוני עד אמצע ספטמבר 1934 . מתוך 28 ישיבות או דיונים רשמיים אשר התקיימו בתקופה זו, הגיע היינריך כהן רק לשמונה. בכלל נראה שהיינריך כהן הפריע ובלם בחוזקה גוברת והולכת את התקדמותה הפיננסית והאירגונית של החברה שבדרך, דבר שאפשר לעקוב אחריו בדוגמת "שאלת ממלא המקום" שלו ו"שאלת ההשלמה" של חלקו בגיוס ההון.

כבר בישיבה המכוננת של הדירקטוריון הארעי, המורכב מד"ר סוסקין כיושב ראש ומנהל ראשי, יוסף לוי והיינריך כהן (שניהם ללא תאור תפקידם המדויק), לא הצליחו עדיין לברר את שאלת ממלא המקום בשביל כהן. באופן בלתי מחייב הועלו בזה אחר זה כמה שמות של מועמדים, כגון קרנר ( 13 בספטמבר 34), טוכלר (15 בדצמבר 34) ווילי דוד ( 11 בינואר 35), והדבר גרם לסחבת בבחירה. לבעיה כרונית התפתחה גם השלמת ההון המובטחת בידי היינריך כהן. מהחלק המוטל עליו, 9,000 לא"י. הוא השלים עד ספטמבר 1934 רק 2,000 לא"י .הוא הבטיח לגייס עד סוף החודש עוד 4,000 לא"י ולהציע את היתר, 3,000 לא"י, אולי כחלקות מתישבים בעלי מניות (500 לא"י כל אחת).
אך חודש מאוחר יותר, כאשר חלקי שתי הקבוצות האחרות כמעט הושלמו, הודיע, כי השלמת חלקו בהון ייעשה על ידי הגב' טוני רוזנבאום משניידמיל (בפרוסיה המערבית). אולם בינואר 1935 עדיין לא התבצעה העברת הכסף, וזאת בשעה שהיה צריך לממן פרויקטים רבים שהוחל בהם, ולהכין כסף לסילוק משכנתאות טואני. תרגילי ההשהיה של היינריך כהן דחפו את החברה למלכוד, מאחר ואסור היה לה לתעמל למכירת הקרקעות לאחרים כל זמן שלא זכתה בהן זכיה מוחלטת. אבל ניכר שבדיוק את זה ביקש היינריך כהן למנוע. כל זמן שלא נעשה חישוב ריאלי של עלות מול תועלת לגבי החלקות החקלאיות המוצעות. אם לבעיית העברת הכסף מטעם הגב' רוזנבאום עדיין נראה הסבר אובייקטיבי בדמות עיכובים ב"העברה", הרי גם מבחינה סובייקטיבית הפגין היינריך כהן מעט מאד נכונות לפעול בצורה תומכת בוועד המנהל של חברת בנהריה, כאשר סירב להפקיד, כהצעת עמיתו בוועד, סוסקין, את ניהול המכירות בידי חברת גיאורג הרץ. ככל הנראה צידד היינריך כהן מתוך שיקולי עלות - הפחתה בהכנסות חברת נהריה בגלל העסק עם חברת הרץ אשר יגרום להוצאות עצומות - במכירת חלקות על ידי חברת נהריה עצמה שמתוך צוות עובדיה שלה אמור היה להיבחר מנהל מכירות. אולם סוסקין הצליח לכפות את דעתו, וחברת הרץ, הלא היא פלינג שהשתייכה אחר כך לקבוצת לוי, זכתה בחוזה אשר בעקבותיו הועברה אליה כל הפעילות בתחום מכירת החלקות של חברת נהריה. מאחורי נצחון אישי זה של סוסקין על היינריך כהן הסתתר, כפי שעתיד היה להתברר, נצחון הבזבזבנות על החסכנות, אשר למענה נאבק מומחה הכספים כהן כמי שחש את הבאות.