נרשם בסוכות 2006 ע"י מאירה לבית בל – לפידות.

אחת מהתאומות הראשונות שנולדו בנהריה.
הגעת ההורים לנהריה אברהם (ארתור) ואסתר (ארנה) בל, הגיעו בשנת 1936 לנהריה וגרו בצריף שלימים הרח' נקרא וייצמן. ב – 1937 נולדו התאומות מאירה ואילנה לצריף זה.

היות ולאמא כנראה לא היה מספיק חלב אם, וגב' זוגלובק ילדה כחודש אחרי אמא היא העבירה את חלב האם המיותר לאמא, כך כנראה הייתה העזרה ההדדית מקובלת בנהריה. הילדה של זוגלובק הייתה רחל משכית ז"ל.

בצריף לא היה חשמל וכך גרנו 10 שנים. השירותים היו בחצר. אם השנים קצת שיפרנו את הצריף הכנסנו את השירותים הביתה הוספנו חדר והרצפה במקום עץ עשינו בטון. (קצת התקדמנו). הזיכרונות מאז הם של נחשים ועקרבים בבית ואפילו על המיטה והתפעלנו משני עקרבים זהובים קטנים על הקיר. גם קיפוד ביקר אותנו, בקור מלוח עץ פתוח קצת. בחצר ביקרו תנים שעברו דרכנו כנראה כי לשכנים היה לול עופות – משפ' סולומון. גם חפרפרות לא חסר. היות ומסביבנו מסביב לבית היה שטח גדול שומם, אך היה טוב למרעה של הערבים בסביבה שבאו לרעות את כבשיהם, כך שגם נהנינו לראות המלטה של כבשה.

הגנון

הגנון הראשון היה של חנה ירמיאס. היה ממוקם בסביבות מגדל המים שמם כמובן אינני זוכרת דברים, חנה סיפרה לי פעם שידעה להבדיל בינינו דרך הטוסיקים השונים.

הגן – של רחל טרישט

גם מהגן אינני זוכרת הרבה. כמובן את שתי הנדנדות וערוגות הבוטנים והתות.
יום אחד אני זוכרת שבאה ילדה יפה בלונדינית עם אמה, חדשה במושבה ושמה נחמה אורבך. נדמה לי שבת דודתה לימים הייתה בכיתה ד' או ה' המדריכה הראשונה שלנו בתנועה המאוחדת. ולימדה אותנו ריקודים כמו שאבתם מים בששון וקומה אחא.
הגננת רחל טרישט הייתה אחותה של חנה ירמיאס.

בי"ס עממי לימים נקרא וייצמן

המורות בכיתה א' ב' היו הרצליה רז שבאה מקיבוץ געתון. בכיתות גבוהות יותר היו גם מורות לתפירה התעמלות ושירה. הייתה המורה חנה כספי והייתה גם המורה נחמה שהיא אימו של הבמאי הנודע עומרי ניצן.

היה כמובן המנהל – רילף. המורה שרנסקי ומורה להתעמלות מנדל אחריו הגיע אריה צימרינג והמורה ציפורה ברלינר. המורה אפרים יואל שהיה גם מחנך שלנו וגם לימד בצורה מעניינת טבע. הוא שלח אותנו לקטף פרחים ממשפחת הפרפרניים והייתה תחרות שמי שאוסף הכי הרבה יקבל פרס.

נראה לי שבעקבות זאת אחותי ואני החלטנו לקטוף בעיקר פרגים שצמחו הרבה בסביבת הבית וביום שישי מכרנו מביתנו, ואמא אמרה לקחת את הכסף לקופאת קרן קיימת שגם בבי"ס תמיד עשו תחרות בין הטורים בכתה מי יביא הכי הרבה פרוטות לקופסא הכחולה.

המורה להתעמלות אריה צימרינג כשהיה גשם בחורף העביר את השעה בכתה ושר לנו יודל – שירה שוויצרית ושיחק איתנו כל מיני משחקים, נהנינו מאד. לימים באה מורה חדשה יפת מראה, עד היום אני זוכרת את עיני התכלת שלה. התברר גם שהיא מאד חביבה וכנראה דווקא מתוך אהבה אהבו התלמידים השובבים לסדר אותה. יום אחד שמו מסטיק על הכסא שלה כמובן כדי שתשב עליו, אל להפתעתנו מהר מאד ראתה זאת. ובשקט קראה לאחד התלמידים שילך ויביא לה כסא אחר. בנוסף ספרה שאצלה כשהייתה תלמיה לקחו דלי עם מים ותלו מעל המשקוף כך כשהמורה יפתח את הדלת המים ישפכו עליו. המורה נקראה בזמנו רבקה גרוסמן והיא התחתנה עם המורה להתעמלות אריה צימרינג. בשנות ה – 80 באחד מהפיגועים בירושלים שכלו את בנם.

התלמידים היו מנקים את הכיתות אחרי הלימודים. באחת הפעמים הייתה רוח חזקה והדלת נטרקה בדיוק כאשר המנהל רילף עבר וצעק לא טורקים דלת. אחרי כן נתן עונש לכתוב 100 פעם לא טורקים דלת.

כיצד חגגו את חגי ישראל בנהריה

זיכרונות נעימים נשארו לי מהאופן שחגגו את החגים.

בחג חנוכה, סדרו את הילדים – תלמידים לקבוצות קטנות ושלחו אותנו בערב לשני בתי קפה לאורך הגעתון. אחד מהם נשאר עד היום "פינגווין". כיבדו אותנו בישיבה ליד שולחנות בכוס קקאו וסופגנייה.
בשמחת תורה היינו בהקפות שנערכו בבית הכנסת שהוא בעצם גם בית הספר שלנו ובסוף קיבלנו נקניקייה בלחמנייה מביח"ר זוגלובק.

בפורים כולנו היינו בקריאת המגילה.

בל"ג בעומר כולם באו לביה"ס והדליקו מדורות, בהם שרפו את היטלר ומוסוליני.

בט"ו בשבט נטעו עצים בחצר ביה"ס.

ביום כ"ט בנובמבר 47' כשנגמרה ההצבעה והוחלט על הקמת המדינה. זה היה בזמן הלימודים, יצאנו מהכיתות ורקדנו במעגלים. היה רמקול בביה"ס ומשם בקעה המוסיקה. גם כל יום שמעו שירים, שירי ארץ ישראל.

הוואי של אחרי הלימודים

ולפעמים אפילו לפני הלימודים ב – 6:30 בבוקר, היה שידור התעמלות של מיכאל בן חנן ברדיו. היות ולא היה לנו חשמל בבית היינו הולכות לחברה טובה שלנו רותי תלהיימר 2 בתים מאיתנו והיינו מתעמלות לפי מה ששמענו ברדיו. גם אחרי הצהרים היה חוג להתעמלות פעם בשבוע והלכתי. המורה אפרים יואל (אחיו של ד"ר יואל היה רופא של הנשיא חיים וייצמן), ארגן ספרייה בתוך מגדל המים ואמר לילדים לבוא לשם ולקרוא במקום ספרים.

נהר הגעתון שימש לנו גם תעסוקה. כנראה בקיץ במקומות מסוימים היה יותר צר שיכולנו לקפוץ מעליו.
כל אחה"צ אחרי הלימודים והשעורים היינו בחוף עם כל הילדים מהסביבה. לאחת הבנות דאונה בן חור ז"ל היו אופנים לגיל 8 בערך, על 2 גלגלים. נדמה לי שקטנטנים כמו עכשיו בכלל לא היה, אולי קורקינט. היא לימדה אותי לרכב על אופנים ואז העזתי לקחת את האופנים של אבא שלי. אח"כ הגיעו הסקטים. ואתם נסענו עד מגדל המים שהיה ממוקם בעלייה של הרחוב. התענוג היה לרדת מלמעלה היה נראה לנו נורא גבוה. היה לי כלב ועל גבי הסקטים נסעתי ל"פינגווין" להביא שאריות אוכל לכלב.

הגעת ספינת המעפילים "אומות מאוחדות"

באחד מימי ינואר ב – 1948 ביום בהיר, השמש זרחה אך הים סער מאד. באמצע הלימודים, מספרים לנו שהגיעה ספינת מעפילים. ומי שיכול בעיקר תלמידים בכתות הגבוהות שילך לעזור. אני הייתי בכתה ה', בכל אופן גם הלכו לראות פתאום אומרים שלתושבי נהריה צריכה להיות תעודת זהות איתם אחרת גם אותם יעצרו. הגיעה שמועה שהאנגלים אמרו שרק מי שיספיק לרדת עד השעה 3 ירד והשאר יילקחו לעתלית. אנחנו דאגנו להורינו והלכנו לחפש בבית תעודת זהות אך לא מצאנו וחזרנו. בסוף הורדו כל העולים, שמעתי שאחת אפילו מצאה את אחותה בין העולים. את הורי עצרו לכמה זמן אך הם שחררו. הים סער מאד ובקושי הצליחו להוריד את העולים. חלק ירדו בחבל שהיה קשור מהאוניה לחוף והחברה מהימייה עוד חזרו להציל כל מיני מכשירים חשובים מהספינה.

חילקו את המעפילים בין אנשי נהריה. בערב הבריטים הטילו עוצר ולמחרת בבוקר בדקו בית בית ולקחו חלק מהמעפילים. אני שומעת עד היום את הצרחה של השכנה שאצלם הייתה מוחבאת משפחה גדולה צועקת לעבר בעלה שעבד בחצר בלול ה – ר – ב – ר – ט. אך לקחו את כולם.

למחרת הלכנו לראות את הספינה אך לא נשאר ממנה דבר, רק על החוף ראינו אותה מפורקת לגמרי לקרשים.
כמובן שאני זוכרת גם את הספינה שבאה קודם חנה סנש ונדמה לי עוד אחת.

התחלת מלחמת השחרור

לצערי כבר במרץ 48' נהרגה בת דודתי מרמתיים, מרים ארנהיים בהר כנען, מצלף, אולי אפילו בריטי.
יותר מאוחר נפלה שיירת יחיעם ב – 25/3 (מפקד המארב הערבי אדיב שישקלי לימים נשיאה של סוריה).
שגם ממנה הכרתי כמה מהנופלים וגם שמעתי וראיתי את העשן שבא מכיוון הקרב.

באותו יום כנראה שבת הלכתי עם אחותי וחברתי רותי תלהיימר לחברה בכיוון צפו ואז פתאום אנחנו שומעות פיצוצים חזקים. חשבנו שזה בא מפסי הרכבת לכיוון לבנון, כמובן רצנו הביתה ומשם עלינו על הגג וראינו את העשן.

קודם ב – 17 במרץ 48' הותקפה בקרית מוצקין שיירה ערבית של כמה מכוניות שבאה מבירות לחיפה.ובא מפקדה הערבי של חיפה והתברר שהיה שם 2 מכוניות של חומר נפץ והכול התפוצץ. אחד החיילים שלנו שזרק את הרימון לעבר השיירה נהרג.

המצור בנהריה

מאז כנראה היה מצור בנהריה. בזמן המצור הועברו הדואר והמצרכים דרך הים. ואז הגתה אחת בשם מרים רעיון שאולי גם האזרחים ייסעו לחיפה ולקריות כך. אפילו הומצא בול מיוחד לזמן זה.

אבי עבד בחיפה וזמן רב לא חזר הביתה. היה חופש פסח ואמי החליטה לנסוע איתנו ולהיות קצת עם משפחתה של בת דודתי שנהרגה. אני זוכרת שכמה פעמים הלכנו לחוף לחכות לעלות על המעונה/דוברה וחזרנו כלעומת שבאנו, כי היא התמלאה בחיילים וילדי קיבוצים שהרחיקו מאזור הקרבות.
לבסוף עלינו ב – 8 בערב (כל כך רצינו לנסוע ביום ולראות) בכל אופן שטנו 4 שעות וב – 12 בלילה הגענו לחוף קרית ים. שם ירדנו לחוף, בקיבוץ החותרים חיכתה לנו דודתי והתגלגלו הדברים ונשארנו בקריה ובזה נסתיימה לגבי תקופת נהריה.