המרפאה הערבית של ד"ר מקס קרמר בשנים 1935 עד 1945 בנהרייה.

המרפאה הערבית של ד"ר מקס קרמר בשנים 1935 עד 1945 בנהרייה.
כתיבת זיכרונות של יני קרמר, משנת 1961 תורגם מגרמנית לעברית ע"י הבת טובית

בבואנו לנהרייה, בשנת 1935, הבאנו אתנו את כל מתלתלנו, וגם את רוב הציוד של מרפאת העיניים.בעלי אמנם לא התכוון לעסוק יותר ברפואה, והוא שמח לקראת העבודה החקלאית.בביקורנו בארץ בשנת 1933, נוכחנו לדעת מה רב עודף הרופאים בערי הארץ. ראינו את שלטי הרופאים תלויים אחד מעל השני על קירות הבתים. אך זה לא הדאיג אותנו, רצינו לגור בכפר. רצינו התיישבות חקלאית. אך בכל זאת יעצו לבעלי לקחת עמו את הציוד של המרפאה. בינתיים הוחזק כל הציוד בביתן העץ הקטן אשר גם אותו הבאנו מגרמניה. השתמשו בו רק לעתים רחוקות, כאשר קרה ולאחד החברים שלנו נכנס גוף זר לעיין, או היה זקוק לטיפול עיין אחר. אז אותו החבר היה בא אלינו אחרי העבודה, והטיפול בו היה שרות של ידידות.

השכן הערבי מוגרבי, ומשפחתו היו חברים טובים של היהודים, יום אחד בא אחד מבני המשפחה הזאת , אשר סבל מחולי כרוני בשקיק הדמעות. הרופא טיפל בו, אבל אמר לו מיד שטיפול חד פעמי כאן לא

יעזור, ונחוצים טיפולים מרובים במשך זמן ממושך. מאז הוא בא לעתים קרובות, תמיד לפנות ערב, לקבל את הטיפול שלווה בשיחה ידידותית. לפעמים שלם 10 אגורות, אך בדרך כלל לא שלם כלום. ממנו כנראה נודע לאכלוסיה הערבית בסביבה, כי גר רופא עיניים בנהרייה.

לא היה לנו שום קשר עם הערבים בסביבה, מלבד השכנים הקרובים האלה. לא הכרנו מחוץ לתחום המושבה אפילו את הסביבה הכי קרובה.

חודשים אחדים אחרי שהגענו לנהרייה, פרצו המאורעות של שנת 1936. נוסדה אז משטרת הגפירים, ובלילה גם המתיישבים היו צריכים לשמור לפי התור. נותקנו לגמרה מהעולם הערבי בסביבתנו אחרי המאורעות, בשנת 1938, הופיעו אצלנו כמעט כל יום ערבים שחיפשו את הרופא."החכים". בהתחלה כאשר הגיעו יחידים, הרופא נהנה לטפל בהם. התקשורת אמנם הייתה קשה, בקושי הבנו את שמותיהם, ושמות הישובים מהם באו. לא ידענו אז שהכפרים "אום אל פרג'" "נהר" ו"מזרעה" נמצאו בקשי במרחק של חצי שעה מאתנו.

לצורך הטיפול הרופא לא היה זקוק לדיבור רב. הוא ראה מיד מה מצב העיניים שלהם. שהטיפול בהם היה טוב וענה על הצרכים, הרגשנו לפי הגידול המהיר במספר החולים. אחרי זמן קצר נמאס על הרופא המצור היומיומי של החולים. הם כבר לא באו רק בערבים אחרי העבודה. מן השעות המוקדמות של הבוקר הם צרו על השער וקראו "דוקטור דוקטור". הם באו עם נשים וילדים, והפריעו לו מאד בעבודה החקלאית. לשלם עבור הטפול הם לא רצו, ועל 10 הגרושים שעלה הטיפול, הם עמדו על המקח במשך עוד חצי שעה. היו גם כאלה שהסתלקו מבלי לשלם. הרופא כבר לא ידע איך להתמודד עם הסתערות כזאת, העבודה החקלאית שלו הופרעה מאוד, ומרפאת העיניים הייתה לו למעמסה .

מדוע אינך רוצה להיות שוב רופא עיניים? שאלתי אותו כמה פעמים, אך הוא אמר, "מרפאה כזאת לא נותנת סיפוק, קשה לי לדבר עם האנשים. הם רואים ברופא "מכשף" אם הטיפול הראשון לא הביא לתוצאות המקוות, הם אינם חוזרים לטיפול נוסף, למרות שכל כך נחוץ לטפל בהם פעמים רבות. וכשהם מרגישים הטבה מיד אחרי הטיפול הראשון, הם חושבים אותי למחולל נסים, ומביאים אלי את כל החולים הזקנים וחשוכי המרפא,העיוורים, והעיוורים למחצה, ומצפים ממני לחולל ניסים. זה מדכא מאוד יום – יום לאכזב את התקוות הללו.

היציאה מתוך הדיכאון הזה, באה לו ע"י שיתוף פעולה עם חבר, ד"ר פישר, הרופא לאף אוזן גרון. עכשיו הוא נהנה ללמד את עמיתו את רפואת העיניים. עכשיו העבודה גרמה לו סיפוק, ועל ידי ההדגמות וההסברים, העבודה נהייתה מעניינת גם לו. שני הרופאים טפלו בחולים, על שני כסאות זה לצד זה, בכל העבודה השגרתית, ד"ר פישר הרופא המנוסה, למד במהירות את טיפולי העיניים ,וטפל גם במקרי אף אוזן גרון, אבל התברר במהרה, שאצל הערבים מחלות אלה היו נדירות בהרבה ממחלות העיניים.

רופא עיניים היה חסר מזמן בסביבה. בזאת הרגשנו כאשר גדל המרחק ממנו באו האנשים. ההזנחה של רפואת העיניים נהייתה יותר ויותר מוחשית. מחלת העיניים ה"מיצרית" הטרכומה, הייתה נפוצה ביותר וגרמה לנזק רב. היה צורך לחנך את האנשים קודם כל לניקיון , דבר שהיה קשה ביותר. לעתים הרופא יצא מכליו, כאשר הוא ניקה את ראשי הילדים שהיו מונחים על כרית מצופה במפית נקייה, בעזרת גזה סטרילית וצמר גפן, הייתה האם הבדואית מתערבת, ומנגבת לילדה את המוגלה בדש שמלתה המלוכלכת. את הטרכומה, שבהתחלה היא מחלה של ריסי העיניים, אפשר לרפא בעוד מועד, מבלי שיישאר נזק כל שהוא. על ידי הזנחה המחלה עוברת לבבת העין, גורמת להתנפחויות, חודרת לעומק, ויכולה לגרום לעיוורון מוחלט.

מרובות היו גם מחלות העיניים של תינוקות וילדים. ובמיוחד באו אמהות עם ילדיהן, לעתים חצי כפר. חנה לפני השער וחכו שיתנו להם להיכנס. כמובן שביתן העץ במהרה נהיה קטן, והרופא הפך את אחד מחדרי הלול למרפאה עם חדר האפלה של ממש.

כעבור כמה זמן הצטרפה אל שני הרופאים עוד רופא מתמחה, הדוקטור אווה לסקין, שעדיין הייתה בהשתלמות. שלושה רופאים טפלו עכשיו בחולים. תמיד נמצאו 5-4 חולים בבת אחד בחדר הטיפולים, 2 כסאות תפוסים ע"י חולים שקבלו טיפות או משחות, שטיפה של צינורית הדמעות, או זריקות. החולה השלישי ישב ליד לוח מבחני הראיה. הרביעי בחדר ההאפלה, ליד מיקרוסקופ הקרנית או ראי העין, והחמישי שכב על שולחן הניתוחים, שם הכינו אותו לניתוח או לטיפול חשמלי. בצורה כזאת טיפלו לפעמים ב 60 – 70 חולים בבוקר אחד. הגיעו הרבה מיקרי ניתוח: תבלול, גלאוקומה, ניתוחי ריסים, ניתוחי שקיק הדמעות, או ניתוחי פזילה. כל מה שהיה אפשר לנתח בצורה אמבולטורית נותח. וכל ניתוח שהיה צריך אשפוז, נשלח לחיפה לבית החולים. החולים היו מאד לא מרוצים מזה מפני שהם היו צריכים לחכות זמן רב בתור. וחוץ מזה הם רצו שהרופא שלהם ינתח אותם. גם הרופא לא היה שבע רצון מכך. הוא קבל בזמנו באוניברסיטה בשטרסבורג, השתלמות טובה לניתוחי עיניים, ונמשך מאד להשתמש במיומנויותיו הרפואיות. כך נולדה הקליניקה שלנו באחד הליפטים, שהוגדל לצורך זה. 6 דרגשים עם מזרנים, ולכל אחד שמיכה זה היה הציוד.

במשך חודשי הקיץ הקליניקה הייתה מלאה כמעט כל הזמן. החולים שכבו בבגדיהם, ולידם סלי האוכל, בהם פיתה, בצל, עגבניות פלפל, זיתים, ענבים. תפוזים גבינה לבנה וביצים קשות. זה היה מזונם, את זה הביאו אתם. ואם היו צריכים להישאר יותר מ 4-3 ימים בקליניקה, אז בא מישהו מהמשפחה והביא מזון חדש. כמובן שהאשפוז היה פרימיטיבי מאד, ולעתים קרובות תקף אותי פחד, מהזבובים הרבים שזמזמו סביב הסלים. הפליט שריססתי, עזר רק מעט. החולים לא אהבו את ריח הפליט, לזבובים הם היו רגילים.

הערבים נדחפו ממש להתקבל לקליניקה. הם היו מאד מאוכזבים אם היה צריך לדחות את קבלתם, כאשר כל הדרגשים היו תפוסים. היו כאלה שהיו מאד עקשנים זוכרת אני אחד מהם, הוא בא מעכו, בלבוש עירוני, וסחב אתו מזוודה, מה שהיה מאד לא רגיל אצל ערבי. הוא בכל מחיר רצה שינתחו אותו, אבל הקליניקה הייתה מלאה.הוא לא ויתר בשום אופן, לכן לקחתי אותו והראיתי לו את החדר המלא. שכבו שם פלחים ובדואים, גברים ונשים. המעבר הצר היה מלא בסלי אוכל, רק בקושי אפשר היה לעבור בו. "אתה רואה שאין פה מקום עכשיו, תצטרך לחכות כמה ימים.", אבל הוא הראה על מקום פנוי ליד הדלת, ואמר "יש לי שמיכה אתי, אני אשכב כאן. מיואשת רצתי לבעלי, "אני לא יכולה להיפטר מהאיש הזה " אבל הרופא רק משך בכתפיו ואמר "אם זה די טוב בשבילו, אז מה אכפת לך? אנתח אותו מחר." לי היה אכפת. הקליניקה גרמה לי לדאגות מרובות, לעתים קרובות. אבל הערבי הזה רק קבל את הרשות להישאר, פתח את מזוודתו, והוציא ממנה פיג'מה חדשה לגמרה, בצבע תכלת, אותה הוא לבש להשתוממותם והתפעלותם של חבריו. ומאושר כמו ילד שכב לו בתוך האי סדר והזבובים.

כל זה קרה בתקופת המנדט. השתוממנו לפעמים שאף פעם לא באה בקורת ממשרד הבריאות, לראות את המרפאה. קשה היה לתאר שלא נודע להם אודותיה כי הערבים נהרו אלינו מכל הארץ ומחוצה לה. הם באו מלבנון ומירדן. הם באו מהדרום,וממקומות ששייכים היום לרצועת עזה. הם עברו את חיפה , ששם היו מספיק רופאי עיניים.

את שמות המקומות שאציין בסוף הכתבה, השגתי בעמל רב, כי כרטיסי החולים והתיוק הייתה עבודתי, כמו גם קבלת הקהל, והדאגה לארגון ולסדר העבודה במרפאה.

עץ התאנה הגדול עם הספסל העגול סביב גזעו, וצלו הרחב, היה חדר ההמתנה שלנו. שם ישבו האנשים, ואחרים שכבו על הדשא. אך כעבור זמן קצר הם נעמדו בפתח חדר הטיפול, (שהיה צריך להיות פתוח לאוורור) והסתכלו בסקרנות. ברגע שיצא חולה, התפרצו כולם גם אם לא הגיע תורם. ואז התחילה התרוצצות לחדר הטיפול, ועל מהומה כזאת כבר לא הצלחתי להשתלט. לבסוף הרופא הכריז "אם לא יהיה כאן סדר לא ממשיכים לעבוד". אז הנהגנו סדר חדש. סגרנו את השער. האנשים חנו עכשיו בחוץ, בצל עצי הקסוארינות. (היום רחוב מרגוע מזרח, הרצל עד ולפסון) אני רשמתי את שמותיהם לפי התור בו הגיעו.

בינתיים למדתי מספר מילים בערבית: מן אינתה? שו אסמק? שו בידק? על גיל לא שאלתי, זאת הייתי צריכה לנחש. ואז נכנסו 2 - 3. וחכו לתורם תחת עץ התאנה. בינתיים חיפשתי את הכרטיסים שלהם, ולעתים היה צורך בשאלות נוספות.

כמה ק"מ עשיתי כל בוקר בריצה מהשער וחזרה? כל אוטובוס הביא קבוצות חדשות לרופא העיניים, אבל גם לרופאים אחרים בנהרייה. לד"ר קיווה, לד"ר נתן וייל, הרופאים הכלליים, ולרופאת הנשים ד"ר לוטה בר, שהייתה מוכרת בין הערביות בשמה של ביתה, כדוקטור מיצה.

מהסביבה הקרובה הם באו על חמוריהם. היו גם שבאו בסוס ועגלה, ולעתים חנה גם גמל לפני השער שהביא בדואים . הכי קשה היה כשבאו ברכב, מפני שהנהגים האלה דרשו יחס מיוחד עבור הנוסעים שלהם. הם חשבו שמגיע להם כסף עבור התווך. שלא היינו מעוניינים בו כלל. הגרועים ביותר, היו העשירים שהגיעו ברכב פרטי. האפנדי מהכפר נהר, עם גבירותיו, מצא שזה נגד כל נוהג שהוא צריך לחכות ."את אינך מכירה את הערבים, תני לי לדבר עם הרופא!" פניתי אל הערבים המחכים, ושאלתי אם הם מסכימים שהאדון יכנס לפניהם? הם הסכימו בהכנעה, והאפנדי הסתכל עלי במבט לועג.הוא ניסה לשכנע את הרופא כי עליו עדיין ללמוד את מנהגי ונימוסי הערבים. כי עבור פלח זה מובן מעליו לתת זכות קדימה לאדון רם מעלה. אך הרופא ענה לו: אנחנו רק יכולים לעבוד כאן, אם נחנך את האנשים לסדר, ולסדר נוכל רק לחנך אם אנחנו בעצמנו נשמור עליו". האפנדי לא חזר פעם נוספת.

אבל גם ללא האפנדי, ואנשים רמי מעלה, חוג החולים שלנו היה מגוון למדאי רב גונית הייתה תמונת האוכלוסייה שהתרכזה אצלנו. ומעניין היה להכיר את כל השבטים, העמים, הדתות, ובגדיהם השונים. הפלחים מהסביבה הקרובה שלנו ברובם היו מוסלמים. לעתים קרובות בשעות הצהרים ראיתי איך גבר פורש את מעילו במרחק מה ובצע את תרגילי התפילה שלו. נשים לא ראיתי מתפללות.

כסוי ראשו של הגבר הערבי, הוא מטפחת לבנה, הכפייה, והעיגול השחור- ועקאל, משערות סוסים .גברים זקנים,בעלי זקנים לבנים , לעתים חבשו את ה"פייץ" התרבוש האדום, עטוף בעטיפה לבנה רחבה . לקח לי זמן רב עד שהתברר לי שכיסוי כזה והכינוי "חאג" שייכים ביחד. אני חשבתי ש"חאג" זה שם פרטי, (אפשר להשוות את הכינוי "חאג" לכינוי העברי רב), "חאג" זאת אומרת שאותו אדם ביצע את העלייה לרגל למכה, ורכש הסכלה דתית מיוחדת. מאד דומה לכיסוי הראש של הדרוזים. יפות במיוחד הן נשות הדרוזים ממשפחות טובות. שמלה שחורה, צווארונים וכותנות לבנות , לעיתים מעוטרות ברקמות צבעוניות יפות.

צעיפים לבנים וארוכים, מוחזקים על ידי טבעת ראש, עוטפים את הדמות. אבל בין הדרוזים היו גם עניים מאוד. הטרכומה הייתה נפוצה מאוד בכפרי הדרוזים, מקום בו אדם ובהמה גרו יחד באותו מבנה, ולעתים הנשים הביאו את המים על ראשם ממרחקים.

חושבת אני על הנשים מכיסרא, ינוח ,וחורפיש, כפרים בגליל המערבי. השייכות לכפרים האלה היה אפשר להכיר לפי צעיפי הראש והכתף. בדוגמא משובצת בכחול לבן. הנשים הנוצריות מעכו ומכפר יוסיף, היו עטופות לגמרה בשחור, צעיף שחור עד הכתף כיסה את פניהם. הכי ציוריות היו הבדואיות, הנשים בעלות שמלות שחורות, רחבות, דש השמלה על פי רוב רקום ברקמה צבעונית. הפנים מקועקעים סביב הפה והסנטר. האוזניים הצוואר והזרועות, עטורים בשרשראות וטבעות.

התפלאתי לפעמים איך הם יכולים לשאת את הבגדים הכהים והכבדים האלה, באקלים החם. מאוחר יותר נוכחתי לדעת, שהבדואיות לא לובשות בגדים תחתונים כלל. בזה נוכחתי כאשר הייתי צריכה לתת להם זריקה בישבן. הגברים כמעט כולם גבוהים, בעלי תווי פנים חדים ומלאי הבעה,עטופים היו בעביות חומות רחבות, שידעו לשאתם בהדרת כבוד.

זריקות היו מבוקשות מאוד אצל הערבים. בלי זריקה הטיפול לא היה מושלם עבור החולה הערבי. הרופא נתן זריקות חלב נגד דלקות העיניים הרבות. זריקות, שאת השפעתן הטובה הוא ניסה כבר בגרמניה. היום נותנים זריקות רק מאמפולות. אבל זריקות אלה עם חלב מורתח, שיחקו תפקיד גדול במרפאה שלנו. הגברים קבלו אותם לזרועה, מה שכאב יותר. לנשים נתנו הדוקטורה לסקין ואני, בישבן בחדר ההאפלה. לפעמים הרופא נתן רק טיפות או משחה, כאשר לא היה נחוץ לתת זריקה. במקרא כזה הם לא רצו לשלם, בשביל מה? הרי לא קבלו זריקה! הרופא קיצר את ההסברים, והשכנועים שלי "עשי לה כרצונה". ובחיוך נתן לי זריקה עם מים מזוקקים. אז היה אפשר לסיים את העניינים בלי בעיות נוספות.

סיום הטיפול, התשלום, הסברי המרשמים והטיפולים בבית, זה היה מתפקידי, וזה דרש לעתים סבלנות ללא גבול. הרופא כבר הסביר להם את הכול, אבל הערבים אהבו לחזור על אותם השאלות פעמים רבות. הלאה, הלאה היה הרופא אומר, הסבירי להם בחוץ. ופנה לחולים הבאים, שכבר נכנסו לחדר.

בחוץ תחת עץ התאנה בתוך קהל חולים מחכים, חזרתי על הפזמונים החוזרים, על טפטוף הטיפות, ומריחת המשחות, ובליעת הכדורים, המילים החוזרות ונשנות, עברו את שפתי בזריזות כזאת שהחולים היהודים, השתוממו כמה אני מיטיבה לדבר ערבית, בו בזמן שאני שיחקתי עם מילים מעטות שחזרו על עצמן, ונעזרתי בתנועות והדגמות.

אם אחרי כל ההסברים הסובלניים האלה עדיין החולה לא נאות לשלם, במקרא זה הרופא לימד אותי אמצעי יעיל. לקחתי את המרשם מידי החולה, ואמרתי לו "אין צורך שתחזור" זה על פי רוב עזר. כי בלי מרשם בידו ערבי לא עזב את המקום.

היו גם רמאים, שאי אפשר היה להניעם לשלם עבור הטיפול. אז הרופא צעק מחוסר סבלנות, " זרקי אותם החוצה". נתתי להם ללכת אבל הוספתי להם הערה בכרטיס. "רמאי, לא שלם." היה ופציינט כזה חזר כעבור זמן רב, כמובן שלא הכרתי אותו, שאלתי אותו את שמו ובדקתי בכרטיסים, ולפני שנתתי לו לגשת אל הרופא, אמרתי לו " בפעם שעברה לא שלמת, הפעם אתה צריך לשלם מראש, אחרת לא תיכנס אל הרופא." הגשתי את הכרטיס לרופא והצבעתי על ההערה "לא שלם" היום הוא שלם מראש, אמרתי כמנצחת, הרופא חייך. החולה הסתכל על השיחה שלנו במבט הססני. וכשהרופא פנה אליו, "נו רמאי זקן כיף חלק?" אז הוא קפץ בשמחה וחבק את הרופא שלו. הוא הבין רק את הכיף חלק הידידותי.

ניתוחים בוצעו תמיד מוקדם בבוקר, לפני שחולים אחרים נכנסו לחדר. גם אם המרפאה נוהלה בצורה מאוד פרימיטיבית, ובחלקה תחת כיפת השמיים, בניתוחים נשמרו נוהלי ההיגיינה בקפדנות. כל שבועיים עבדתי שעות רבות על חיטוי חבילות הניתוחים. הבדים שכיסו את הפנים ואת הגוף של החולה, וחשף רק את עיניו, את חומרי הניקוי ואת התחבושות.

בניתוחי "תבלול" הייתי אחראית לתאורה, עם מנורת ניתוחים מיוחדת, הייתי צריכה לכוון את האור בדיוק למקום בו עבד הרופא. הייתי צריכה לעמוד ללא תנועה ולא להשגיח על כלום אלא על התאורה. אויה לי אם תנועה לא צפויה של חולה הסיחה את דעתי. מיד צעק הרופא! "אור" ואני השתדלתי בכל כוחי להיות "אור " ורק אור.

היה תמיד מתח לפני ואחרי ניתוח. במיוחד בניתוחי תבלול, שבו הצלחת הניתוח תקבע כה הרבה עבור החולה. כאשר חבשו את החולה, ירד המתח אצל הרופא. אבל עבורי התחילו עכשיו התלאות והריצות. הבאתי את החולים למשכבם, ואז לא ידעתי היכן להתחיל. היו מכשירי ניתוח שהיה צריך מהר לייבשם ולסדרם. הרופא רצה להתחיל עם שעת קבלת החולים. ובחוץ ליד השער השתולל המון וצעק "דוקטורה דוקטורה" כאשר ניגשתי לשער להכניס את הראשונים, כולם רצו לקראתי ולחצו על השער , אף אחד לא רצה לחכות בחוץ. בעמל וכוח רב סגרתי את השער והסברתי שלא אפתח כלל אם לא ישמרו על הסדר. סוף כל סוף הצלחתי להביא את הראשונים אל הרופא, וניסיתי לרשום את האחרים לפי התור.

הייתה אישה צעירה ועקשנית, שכל הזמן נדחקה ולא רצתה לחכות לתורה. היא הייתה ביתה של אישה אחד שרק עכשיו נותחה, היא בכל מחיר רצתה לראות את אימה. כל בקשותי והפצרתי שתעזוב את האם במנוחה, שהיא צריכה לשכב בשקט ,והכי טוב לישון" שום דבר לא עזר, היא רצתה להיכנס רק לדקות מספר. לבסוף נכנעתי רק למען השקט. העבודה הדחופה סחפה אותי, ורק כעבור חצי שעה חשבתי שוב על המנותחת, האם הבת עדיין כאן? רצתי לקליניקה והדרגש היה ריק. אפו האישה? שאלתי את יתר החולים. "הבת הובילה אותה החוצה," הם ענו. הסתכלתי שמאלה וימינה, רצתי קדימה ושוב אחורה, לבסוף, במחבוא מאחורי הקליניקה מצאתי את שתיהן, הבת הייתה עסוקה באותו הרגע, בפתיחת התחבושת מהעין שנותח זה עתה. מרוב הפתעה והתרגשות, עשיתי מעשה שלא הייתי מאמינה, שאני מסוגלת לו בכלל. נתתי לבת סטירת לחי. נבהלתי בעצמי. אבל הסטירה נבלעה בחיוך מבייש. האם זו הייתה סתם סקרנות , שהניעה את האישה לפתוח את התחבושת, ולהסתכל על העין או אי אמון.? כי האם אמרה שלא הרגישה כאבים כלל. אני לא נכנסתי אתה לויכוח, זרקתי את הבת החוצה במהירות.

כן ! היו בני אדם חצופים וטרדנים , ולפעמים פחדתי מתקריות, כי הרופא היה רתחן. אבל היו גם אנשים נחמדים וחביבים. בין החולים הערבים שלנו. לא רחוק מאתנו גרה משפחת פלחים מרובת ילדים. אנשים חביבים וצנועים, וגם הילדים היו מחונכים היטב. האישה שהייתה חביבה ועדינה, סבלה בכל הריון מדלקת עיניים עמוקה ומכאיבה מאוד, שנרפאה תמיד עם סיום ההיריון. עד הפעם הבאה. אבל אף פעם לא הסכימה האישה, להפסקת ההיריון. היא השלימה עם הכאבים, שהרופא ניסה להקל עליה כמה שהיה אפשר.

היה איש זקן מכברי (הכפר הערבי) שהרופא ניתח אותו בהצלחה. והאיש שהיה כה אסיר תודה, קרא לו אחי וחבר, ומדי פעם כאשר בא, חיבק את הרופא בלבביות מיוחדת. גם הרופא מאוד אהב את האיש הזה, כי הוא דמה לפי דבריו, לאביו המנוח שנפטר כה מוקדם.
היו עוד הרבה חולים אסירי תודה, שהביאו עמם מתנות לרופא.שמן זית, פיתות, זיתים ,ענבים,

פלפלים, ועוד מתוצרת, על מנת לבטא את הוקרתם המיוחדת. העבודה התחילה בשעה 7 בבוקר, ונמשכה לעיתים קרובות עד 2 אחרי הצהרים , ולעיתים עוד יותר זמן.

אחרי זה הגיעה לרופא מנוחת הצהרים שלו, ואחרי הצהרים לא נתקבלו חולים נוספים. אך כמה פעמים הפריעו לנו בהפסקת הצהרים שלנו, דוקטור דוקטור! נשמע מבחוץ. הרופא נאנח. הייתי צריכה לדאוג למנוחתו. בחוץ עמדו נשים. שמיכותיהן מורמות גבוה על ראשיהן. " אנחנו רוצות אל הרופא," עכשיו אי אפשר לדבר עם הרופא. " הוא לא נמצא" "אנחנו רוצות לקליניקה" "שמעו כך זה לא הולך, לקליניקה באים רק חולים שהרופא רואה שנחוץ לנתח אותם. חזרו מחר בבוקר, אז תוכלו לדבר עם הרופא." " אנחנו באות מרחוק ולא יכולות לחזור הביתה. נישן פה." ורצו לפרוש את שמיכותיהן על הארץ. אבל את זה לא יכולתי להרשות להן. זה היה בניגוד להוראות הרשויות המקומיות. שמעו נשים לכו לכפר הערבי הקרוב למזרעה, שם תלונו ומחר בבוקר בשעה 7 חזורנה לכאן, ואקבל אתכן כראשונות. עד שסוף – סוף נענו להפצרותיי עברה שוב חצי שעה. בכל העת הזאת הרופא היה כאסיר בביתו, אסור היה לו להראות את עצמו. הוא לא היה יכול לנוח בשלוה בגינתו. כאשר החולים ראו אותו, אי אפשר היה להניעם ללכת מכאן.

במשך הקיץ הערבים באו בהמוניהם. לעתים רחוקות באו ביחידות, לעתים קרובות באו המונים מכפר אחד. אז הם ישבו בשורות, כל הנשים באותו הלבוש, וכמעט לכולם הייתה טרכומה. על פי רוב המקרים מוזנחים. כמובן שהם עזבו רק כולם ביחד. עד אשר טיפלו בכל החולים האלה, כמובן שעברו שעות. אף אחד לא עזב וחדשים הצטרפו הרעישו והתעצבנו. לפעמים ישב ליד השער מחנה שלם, וקשה היה לפקח עליהם, וכך יום – יום , שבוע אחרי שבוע. ולפתע יום אחד הכול נגמר. הגיעו רק עוד יחידים. "האם היה חג רמאדאן? או מה הסיבה?" אלה היו הימים שכל אנשי הכפר במלוכד יצאו לעבודה, לשתילה, לעישוב או בעת האסיף או הקטיף. כעבור זמן ראינו אותם בטיולינו, כאשר עדרו או עשבו שדה גדול, כולם עבדו בשורה לכל אורך השדה, יחד התקדמו. ראינו את מסיק הזיתים שכל בני הכפר השתתפו בו, גברים נשים וילדים. פעם פגשתי את תושבי מעיליה כאשר השקו את שתילי הטבק, בעמק צר שנחל קטן זרם בו. שם קרוב למבצר "מונפור" היו המשתלות. כולם רצו בערבוביה, עם דליים וקומקומים, שאבו מים והשקו. הייתה זו התרוצצות עליזה של נשים וילדים צוחקים ושרים ממש חג כפרי.

כאשר התחילה תקופת הגשמים, התמעט זרם החולים. אז הקליניקה התרוקנה לאט –לאט . יום אחד בראשית תקופת הגשמים. נשאר רק איש אחד לבדו בקליניקה. זה לא היה לי נעים, כי כאשר היו רבים, הם היו עליזים ועזרו זה לזה. באותו לילה בשעה 2 בערך, הייתה נקישה בחלון שלנו. שוטר עמד בחוץ." על הכביש מתהלך ערבי . הוא אומר שהוא נמצא אצלכם בקליניקה.", "אלוהים אדירים" צעקתי, וקפצתי מהמיטה. האיש יצא החוצה ולא מצא את דרכו בחזרה, והגיע עד אל הכביש, הוא רעד מקור. הובלתי אותו חזרה אל משכבו וכיסיתי אותו. הוא היה איש שקט וצנוע מאוד לא היה לו נעים שהפריע את מנוחתנו אבל גם לי לא היה נעים, והרגשתי אשמה וכשחזרתי לבעלי הייתי צריכה לפרוק את רגשי אשמתי," איש מסכן כזה שוכב לו שם לבד ללא עזרה, איזה מין קליניקה זאת " אבל בעלי היה בדעה אחרת, "אנחנו הרי עוזרים לאנשים האלה. קליניקה פרימיטיבית כזאת זה מה שנחוץ להם. אחרת לא היו באים בהמוניהם. ומלבד זאת אינם צריכים לשלם על האשפוז. זה היה נכון. הם רק היו צריכים לשלם עבור הניתוח. האשפוז והטפול הנוסף היה חינם. והיו כאלה שנצלו את זה למדי. הם באו עוד 4 או 5 פעמים, והביאו אתם את כל המשפחה, בקשו טיפות עיניים עבור כל הילדים. כולם היו אצלנו ממש בבית. לשלם דמי נסיעה עבור כולם זה לא נחשב אצלם להוצאה גדולה. זאת הייתה עבורם "פנטסיה". את החולה הבודד שחרר הרופא ביום המחרת, ואז נסגרה הקליניקה לעונת הגשמים. ובאביב הכול התחיל מחדש.

זו הייתה שנת המנדט האחרונה 1948 כאשר עבדנו בשדה אחרי הצהרים, ראינו יום – יום שיירות מכוניות עמוסות כלי בית, נוסעות לכיוון לבנון. שאלנו מה זה צריך להיות? האם הם עוזבים את הארץ? האם הם חושבים שתהיה מלחמה? אבל בקליניקה עדיין שכבו 3 נשים, ונער כבן-16 אחרי ניתוח. הנשים היו קרובות לשחרורן. כל יום הגיע אחד הבעלים ולקח את אשתו בחיפזון. לבסוף נשאר רק הנער. קשה היה לי לברר מעין הגיע, אך הוא עבד אצל איכר בבסה, עשה קצת כסף, ורצה לנתח את הטרכומה שלו. השהות בקליניקה נראתה לו כחופשה, הוא הביא עמו סל מלא אוכל, היה עליז מאוד והרגיש טוב מאוד גם כאשר נשאר לבדו. אני רציתי להיפטר ממנו בהקדם. בעלי אמר " אמרתי לו שהוא יכול ללכת, אבל הוא לא רצה. שיישאר עוד יום. גם ביום המחרת רצה להישאר, רציתי להניעו ללכת "אבל אין לך כבר מה לאכול", אמרתי והראיתי על הסל שלו שהיה כמעט ריק. "אני אלך עכשיו לחנות ואקנה לי אוכל חדש" הוא אמר , כנראה הרעיון הזה מצא מאוד חן בעיניו.

אבל אז הוא חזר במהירות , וקצת מבוהל, וארז את חפציו. בדרך עצר אותו גפיר, שחקר אותו חקירה לא נעימה, ומזה כנראה הבין את רצינות המצב . ובזה תמה באופן סופי ומוחלט הקליניקה .

כאשר אחר המלחמה, שוב חזרו אלינו ערבים, כמובן במספרים הרבה יותר קטנים, לא פתחנו שוב את הקליניקה, עבדנו רק עוד שנינו, בעלי ואני, ורק 3 פעמים בשבוע נתקבלו חולים ערבים. בקופת חולים נפתחה מחלקת עיניים, והרופא היה ד"ר קרמר.

כל זה קרה לפני שנים רבות, בעלי נפטר לפני 7 שנים, אני יושבת בודדה בלילות ומספרת לעצמי על ימים עברו. כלום לא נשאר מהעבודה במרפאה, מלבד זיכרונות, על חיים מלאי עניין.