הצריף הקט / מאת טובית קרמר שמשון

עלינו ארצה אמי ושלושת ילדיה באוקטובר 1934 , אבי נשאר לעוד שנה בגרמניה, על מנת לחסל את המרפאה הגדולה שלו.ואולי גם בכדי לא לשרוף את כל הגשרים בבת אחת.

היטלר כבר עלה לשלטון, אבל החוקים האכזריים עוד לא היו בתוקפם ובמלוא עוצמתם. למשל ,הייתה כבר הגזירה, שהיהודים שעזבו את גרמניה יכלו לקחת רק סכום מוגבל מכספם.אולם סחורות ניתן היה להוציא מגרמניה . זה היה נקרא עסקת "ההעברה". יהודי גרמניה ניסו איפה לממש את כספם ולקחת סחורה רבה ככל שיכלו.

כאשר אמי כתבה לאבי על תנאי הדיור שלה בקבוצת חפציבה ( היא גרה בחדר יחד עם עוד אישה, החדר היה בצריף , שאפילו צפוי קיר פנימי לא היה לו ,אלא רק הקרשים החיצוניים שכל רוח חדרה אליו דרך החורים והסדקים).

אבי פשוט הלך לנגר,הסביר לו מה הוא צריך, והנגר בנה צריף קטן 3 על 4 מטר, עם דלת ו-2 חלונות.את הצריף אפשר היה לפרק, לארוז ולשלוח לארץ.כך מפורק הוא הגיע לחפציבה , שם החברים הרכיבו אותו , ולאמי היה ארמון לעצמה.

גם ריהוט הגיע בליפט הקטן.כך היא גרה בשנה הראשונה כשעשתה את שנת ההכשרה החקלאית בקבוצת חפציבה.אנו הילדים התקבלנו בקבוצה לביה"ס ולחברת הילדים שהייתה משותפת לחפציבה ולקיבוץ בית אלפא.בשנת 1935 שני הקבוצים ישבו בעמק כבר 16 שנה.

בימים הראשונים בהיותנו שם ,זכינו להשתתף בחג החשמל, כי רק אז הם קבלו חשמל מן הרשת הארצית.קודם לכן כל התאורה הייתה על נפט. לא היה מקרר חשמלי במטבח. רק במחלבה היה קירור חשמלי בעזרת גנראטור.מי שהתחשק לו לשתות מים קרים, הלך למחלבה, מרחק ניכר .
חברים רבים גרו עדין באוהלים, רוב החברים בצריפים, ורק לוותיקים ביותר היו חדרים בבניין , אך ללא שירותים.

אחי ואני למדנו בחפציבה שלוש שנים, אמי עזבה כעבור שנה , כאשר גם אבי עלה ארצה והם קנו את המשק בנהריה- 7 דונם לגידול ירקות , פירות ,תרנגולות ועיזים.

החברה קנתה את האדמה מאפנדי ערבי והיא נקראה: " חברת נהריה". המשקים הוכנו, בנו בהם את הלולים, את המחסנים, ואת המקום לאגירת הזבל. בין שני משקים התקינו מסילה קטנה להובלת הפרי מן השדה אל הכביש, אך מגורים לא היו . מתיישבים רבים נכנסו לגור במחסן ובליפטים.

הורי הביאו איתם שלושה ליפטים עם כל הריהוט. הם העבירו את הרהיטים ללול ואת הליפטים סידרו למגורים ולמטבח. כמו כן החליטו להביא את הצריף מחפציבה לנהריה. הם לא רצו לקפל את הצריף באופן שהובא מגרמניה, אלא הזמינו מקבוץ שכן רכב עם פלטפורמה, העלו את הצריף כשבתוכו כל הריהוט ויצאו לדרך.

כבישים לא היו בעמק , התחבורה התנהלה על דרכי אפר, הצריף היה גבוה מן המורשה להובלה באופן זה, לפיכך לא נסעו בדרכים המקובלות, אלא דרך השדות. הכול הלך כשורה עד שהגיעו לכביש דרומית לנהריה, שנקרא אז כביש בירות.( כי נמשך מבירות עד מצריים). את הכביש היו צריכים לעבור בכניסה לנהריה, ואז נקרעו כבלי הטלפון שחברו את ירושלים עם בירות.

עוד לפני שהגיעו עם הצריפון אל המשק שלנו, כבר הופיעה המשטרה הבריטית מעכו כדי לאסור את הנהג , כי התקרית הייתה רצינית למדי. הנהג הסביר לשוטרים שהוא מוכן לבוא איתם, אך קודם יש לפרק את המטען כדי שאפשר יהיה להחזיר את האוטו לקיבוץ. זו לא מלאכה כל כך קלה ומהירה להוריד צריף ממשאית ולהעמידו במקומו .ראשית יש צורך בפועלים . זאת הבינו השוטרים הערבים ופשוט הציעו את עזרתם. וכך בכוחות משותפים הורידו והעמידו את הצריף במקומו ואת הנהג לקחו למשטרת עכו.בינתיים השמועה על התקרית הגיעה לבית אלפא. לנו הודיעו על מה שארע וחייבו את אבי לשלם קנס בסך 750 לירות שטרלינג, זה היה הון כי לשם השוואה : קניית המשק , הלול , המחסן ובניית הבית עלו להורי 1000 לירות שטרלינג .

לפיכך קנס של 750 לירות שטרלינג היה מביא להתרוששות כספית מוחלטת ואילו לא יכולנו לשלם, אבי היה נאלץ לשבת בבית הסוהר עבור החוב. כעבור כמה שעות הגיעה הודעה שהקנס הופחת ל-75 לירות . גם זה היה סכום גבוה אך פחות נורא. למחרת הצטמק הקנס ל-71/2 לירות . הקנס הזה התחלק בין הקבוץ, הנהג ואבי. זאת אומרת שיצאנו בשן ועין עם קנס של 31/2 לירות , קנס השווה למשכורת חודשית טובה של פועל דאז.

כשההורים עברו לגור בבית שלהם הצריף שימש כחלק מן המרפאה של אבי. במלחמת השחרור כאשר ניזוק בית השכנים מהפצצה , השכנה עם שני הילדים שלה גרו בצריף עד שתוקן הבית. כשאנו התחתנו גרנו בצריפון ועם כל ילד שנולד נוסף חדר לצריף. כשמכרנו את המשק ,פורק הכול , אבל הצריפון נשאר שלם. עורך הדין שלנו קבל אותו והעביר אותו לווילה שלו על הכרמל , ומאז נעלמו עקבותיו.

אבי ובעיית התנים

בימים ההם עוד היו הרבה תנים בארץ.
היינו רגילים לשמוע את יללותיהם בלילות. הם גם גרמו נזק רב בלול התרנגולות.בגלל סיבה זו " חברת נהריה" גידרה את אזור המשקים. הגדר לא הפריעה לתנים , הם חפרו מתחת לגדר, נכנסו למשק וטרפו את התרנגולות.המתיישבים באו בטענות לחברת נהרייה והם הבטיחו להקים גדר חדשה , שתחדור מטר לעומק האדמה.אך כרגיל הבטיחו ולא קיימו. אבי הרופא יכול היה להשיג סטריכנין ובעזרת נבלה של תרנגולת מורעלת השיגו תן מת. את התן המת הכניס לכלוב שמובילים בו עופות , העמיס אותו על העגלה הקטנה שלנו ונסע איתו דרך הכפר למגדל המים, , שם נזרק התן המת לפני דלת משרד " החברה לנהריה". שיבינו את הרמז.

אני רואה אותו עד היום בעיני רוחי כאז, לבוש מכנסיים קצרים וסנדלים שערו ארוך ( לא היה ספר בכפר ) גופו שעיר והכעס מקרין מדמותו .

עוד סיפור על הורי

הרופא האמיץ מנהריה, כך נכתב באנגלית למחרת היום בעיתון. זה קרה ב-1945 בימים בהם חיכו האנשים כל יום לשמוע ברדיו על נפילת ברלין וסיום מלחמת העולם השנייה. ערב אחד כאשר ישבו הורי ליד הרדיו ,נפתחה לפתע הדלת בביתם הקטן, ונכנסו שלושה נערים רעולי פנים.(באותו זמן לא נעלו את הדלת במפתח).הורי חשבו בתחילה שזו הלצה ,הם סברו: כנראה הסתיימה המלחמה והאנשים יצאו לרחובות ומשתוללים משמחה ומבצעים מעשי קונדס.

במבט שני ראו שלושה ערבים , אחד עם רובה , שני עם אקדח ,והשלישי עם גרזן, מאיימים ודורשים בערבית: " מסרי " (כסף).אבי ניגש אליהם ,ובעל הגרזן הרים עליו את הגרזן. אבי תפס את ידו , בו בזמן שני החברים שלו הרימו את רגליהם וברחו. בעל הגרזן , רצה להשתחרר מידו של אבי
ושניהם התחילו להתגלגל על הארץ .אמי רצה החוצה להזעיק עזרה .

בינתיים הצליח הערבי להשתחרר וברח . אבי נשאר המום עם הגרזן בידו. כך מצא אותו השכן שהגיע לקול צעקות אמי. אז הזעיקו את המשטרה ,שהביאה עמה למחרת היום את הגברת מנצל, מאלפת הכלבים מקרית חיים עם כלבי גישוש.

הכלבים הובילו אותה לכפר הסמוך אום אל פראג'( אולי חומימה? ) (במעלה גבעת כצנלסון היום, במקום בו עומד עד היום בית הבד).
אנשי הכפר סיפרו שבאותו לילה גנבו אצלם תרנגולות , כנראה התנחמו הגנבים המאוכזבים בצלי תרנגולות. ביום המחרת הופיעה בעיתון " פלסטין פוסט הידיעה : הרופא האמיץ מנהריה.

אבי ויחסו לכסף
ספור א'

נהריה בתקופתה הייקית המאוחרת הייתה מקום קייט ייחודי. היו בה בתי הארחה ברמה אירופאית מבחינה תרבותית. הפנסיון המפורסם ביותר היה של גרטכן כהן . לשם באו רמי המעלה אנגלים ויהודים לבלות את סופי השבוע או חופשות קצרות. אלו היו שנות המלחמה ואנשים לא יכלו לצאת לחו"ל . בין המבקרים היה גם מר הורוביץ , שהיה אז נגיד הבנק הלאומי. הוא סבל מגרויי או דלקת כרונית בעינו, ואף שלא היו חסרים רופאי עיניים בירושלים או בת"א, יעצו לו לגשת לאבי לייעוץ. אבי רשם לו משחה וטיפול והוא היה מרוצה . כאשר בא לשלם דרש אבי 25 לירות , תשלום מקובל אז. מר הורוביץ שאל את אבי האם הוא יודע מיהו ? האין הוא יודע שחתימה על כל שטר ארץ-ישראלי היא חתימתו? והאם אין הוא חושב ש-25 לירות זה מעט לדרוש מאיש במעמד כזה. אבי שאל אותו על כמה הוא חשב לשלם, וכשנקב בסכום גבוה בהרבה מ-25 לירות , אבי הציע לתת את ההפרש לק.ק.ל.

ספור ב'

אחרי סיום המלחמה כאשר גרמניה התחילה להתארגן מחדש, הגיע את אבי מכתב מן הבנק בשטוטגרט.
במכתב הודיעו לו כי נשאר בבנק סכום כסף בחשבונו ובקשו לדעת מה לעשות בכסף. ללא היסוס הורה להם להעביר את הכסף לחשבון האישה שעבדה אצלו במרפאה בשטוטגרט . אישה זו עזרה לו בנאמנות עד היום האחרון בו עזב את גרמניה . אבי ידע שמצבה הכלכלי קשה . המכתב הזה נפתח ע"י הצנזורה הישראלית . לביתנו הגיעה המשטרה. השארת כסף של ישראלי בחו"ל היה בניגוד לחוק, היה צריך להעביר כסף זה לארץ.
לפיכך לקחו מאבי טביעות אצבעות ונפתח לו תיק במשטרה.

למזלנו היו אלה ימי בראשית, מפא"י הייתה במלוא עוצמתה . רופא הכפר הדוקטור ויידנפלד, היה חבר מפא"י וחבר טוב של אבי . ד"ר ויידנפלד הלך למשטרה והסביר להם מיהו ד"ר קרמר , ומה שקרה קרה מחוסר ידיעה ולא מתוך רצון לעבור על החוק, הוא גם חתם ערבות שלא ישנה המקרה.התיק נשרף.

שדרות יני קרמר

לפני שהגיעו המתיישבים הראשונים לנהרייה, ח ברת נהרייה סללה את רשת כבישי האורך : רחוב הרצל ורחוב וייצמן ואת כבישי הרוחב מרגוע, מייסדים ושד' הגעתון ( שמות של היום ). המשק של הורי נמצא בצד הצפוני של רחוב מרגוע . ( היום בי"ס עמל) עד רחוב הרצל סה"כ 7 דונם. בשנת 36/37 שתלו שם את שדרות הקזוארינות. הם נשתלו מהגדר עד רחוב וייצמן. דודי שעבד אז אצלנו, טיפל בשתילים עד שנקלטו. הם גדלו מהר לשדרה יפיפייה . העץ היפה ביותר גדל ליד בור הספיגה שלנו, ממש עץ לתפארת.
שנים עברו והמכוניות התרבו והעצים הפריעו למעבר הלוך וחזור. הוחלט במועצת המושבה לגדוע את השדרה. זה היה מוצדק לגבי החלק שגבל בין הרחובות הרצל וויצמן,אך בקטע שבין הרצל ובי"ס עמל התנועה הייתה דלה ,אמי לא ראתה כל צורך לגדוע את העצים.

היא הלכה לראש המועצה דאז ,מר גרשון טץ ,ובקשה לא לגדוע את העצים בחלקה הקטנה הזאת- כי אין צורך. מומחה העצים במועצה אמר שהעצים חולים ואין ערך להשאיר אותם. אמי בחנה את העצים, רובם היו בריאים אך אין מה לעשות ראש המועצה נתן פקודה .

אמי הלכה למועצה והחליטה לשבת ליד דלתו של ראש המועצה, עד שיתן פקודה להשאיר את עצים בקטע הכביש הרצל ובי"ס עמל .( של ימינו). לאחר שעות רבות ומתוך ייאוש,נתן ראש המועצה הוראה להשאיר את העצים.

העצים האלה עומדים שם עד היום. בינתיים יש גם שם תנועה רבה מהרצל לוולפסון ולבי"ס עמל , אך נמצא פתרון , נסלל רחוב דו סטרי הלוך בין העצים , וחזור לידם. אנשים רבים נהנים עד היום מצילם ויופיים של העצים.

על שפת הים בנהריה- 1936

כשהיינו עוד ילדים אחי ואני למדנו בית ספר בבית אלפא , אבל את החופשות בילינו בבית בנהרייה.
מובן מאליו שעזרנו להורים בעבודה הקשה כמו כל ילדי נהרייה.

כך עבדנו מהבוקר אבל אחה"צ בשעה 4 או 5 , הציעה אמי: " קחו את האופנים וסעו קצת לים".
זה היה הזמן לשחות ולפגוש את החברה בים. בבוקר האנשים עבדו, רק בשבת הלכו לים גם לפני הצהרים.
שפת הים היה נראה שונה ממראהו היום. המיזחים לא היו קיימים וסלעי החוף היו מכוסים בזיפזיף .
מקום הרחצה שלנו היה מול מגדל המים , שעמד אז בודד באזור. על החוף עמד ליפט ובו גר המציל פליקמן. כשנמצא במקום תלה דגל לבן, אדום או שחור לפי מצב הים.כשלא היה לא היה דגל וידענו שאין
מציל.

יום אחד אחי ואני הלכנו לים, הים היה סוער מאוד, גלים גבוהים וחזקים לא התאימו לנו.
אמנם עברנו קורס לשחיית הצלה, אך גם הכרנו את זרמי הים וסכנותיו , לכן לא נכנסנו לשחות. היינו שם לבדנו.

מעלנו במגדל המים עבדו פועלים , אחד מהם בא ביצה וקפץ לים. היינו בטוחים שהוא ודאי שחיין מצוין, אולם כשהתרחק מאוד מן החוף התחיל לצעוק לעזרה. הוא כלל לא ידע לשחות.
התלבטנו מה לעשות, הייתי בת 15 ואחי היה בן 13 . ידענו שאם ננסה להציל אותו יהיו אולי שלושה טובעים.

" מה לעשות ?" פתאום ראיתי בקרבת מקום גבר ישן על החוף. רצתי ובבעיטות הערתי אותו משנתו.
הראיתי לו מה קורה בים, למרבה המזל הוא היה שחין מצוין . הוא קפץ לים להוציא את הטובע.
בינתיים ראו גם שאר הפועלים את הדרמה והגיעו עם סוס ועגלה ממגדל המים.
הפועלים סייעו להוציא את הטובע מהמים. הוא היה כבר ללא הכרה ,הם העמיסו אותו על העגלה ונסעו במהירות לחפש רופא.

רופא המושבה ד"ר ויידנפלד לא גר רחוק ,אך לא היה בבית.שלחו אותם לאבי , ד"ר קרמר.
הם הגיעו אל אבי בצעקות " איין גטרונקנר" ( טובע), אמי מאוד נבהלה כי אנו היינו בים.אך הופענו מיד אחריהם.

אבי אמר להם לקחת את הטובע ברגליו ,להעמידו על הראש ולנער מתוכו את המים שבלע. אחרי שהתרוקן מן המים, הוא חזר להכרתו. בשבת שלאחר האירוע ישבתי על שפת הים , לידי ישבה קבוצת פועלים משוחחים, שמעתי את אחד הפועלים מספר לחבריו שטבע בים ולעולם לא יכנס עוד לים הארור. הייתי ביישנית מדי כדי להתערב ולספר לו מי הביא להצלתו.