משפחת רוזנטל, רח' הרצל 74.

בתיה בת אדית וולטר רוזנטל, ילידת ברלין 1925. עולים לארץ באוניה "ספינקס" שהפליגה ממרסי לחיפה באפריל 1936. מנסים להתיישב ברמות השבים(מושבה יקית בשרון) בעזרת חבר בשם אריך מוזס , הדבר לא מסתייע. הכסף של סרטיפיקט הקפיטליסטים (1000 לא"י) לא מגיע (הכסף היה אמור לעבור דרך בנק "ההעברה") ומוזס מציע להם לנסות ולהתיישב בנהריה. באותו הזמן גרים בת"א ואביה עובד עם חבר מגרמניה בבית מסחר בבעלות החבר אשר מציע לו (לולטר רוזנטל) שותפות בעסק. רוזנטל חוכך בדעתו, יום אחד נכנסת גברת לחנות(ממכר בדים) ומתחילה להתווכח עמו בקולי קולות ולצעוק ולגדף, רוזנטל היקה שאינו מורגל ב"נימוסים" שכאלה מחליט לוותר על הצעת החבר ולנסוע לנהריה לבחון את העסק.

ההורים נוסעים ומשאירים את בתיה בחברת הגברת שבביתה הם שכרו חדר, זאת אומרת להם שהם יכולים לנסוע ולבדוק את נהריה אך הילדה נשארת כאן ולא הולכת אתכם למקום המסוכן ההוא. ההורים נוסעים ושם בנהריה מחכה להם כבר מגדל המים, כמה משפחות, כבישים, הים והגרמנית. הם מתלהבים מאוד ומחליטים לרכוש חלקה. משווק החברה מר שידלוף מציע להם לרכוש בדרום המושבה, הם נכנסים עמו למשפחת ויילר ואבי המשפחה אומר להם : " אתם מוצאים חן בעיני, בואו תהיו שכנים שלי". הם גם מציינים בפניהם שיש להם גם כן ילדים ושבית הספר קרוב, ממש שכן. הבעיה הייתה, שכל פעם שמישהו קנה את החלקה השכנה, בניין בית הספר(צריף עץ) זז על גבי טרקטור.

החלקה שהם קנו הייתה של חמישה דונם ועלתה להם 888 לא"י, שזה היה כמעט כל הכסף שהיה להם (בשלב זה מרבית הכסף של ההעברה כבר הגיע), מלפנים היה לול התרנגולות אצל כולם אך רוזנטל לא רצו אותו ולכן אצלם מלפנים לא בנוי דבר, צריף היה בשביל הכלים החקלאיים, וצריף נוסף בשביל העז והחמור. רוזנטל לא רצו גם אותם וביקשו במקום צריף כלים גדול יותר שבו הם יגורו. כמו כן סופקו להם 350 עצי פרי לנטיעה והדרכה צמודה לשנה, העצים אגב מתו תוך שנה מחוסר התאמה לאקלים הנהריני.
בתחילה עד בניית הצריף, ישנו כחודש בחוץ, היה זה קיץ ולכן לא היווה בעייה.כמה חודשים גרו בחדר שכור ולבסוף נסתיימה בניית הצריף שלהם ואליו הם עברו.

בספטמבר 38 באו סבא וסבתא,ההורים של אמא אדית מגרמניה לביקור, הם נבהלים מתנאי החיים בארץ, הסבא מחליט שהוא לא רוצה לחיות כמו צועני (מקלחת ושירותים בחוץ, עבודה בחקלאות, אין תשתית, אין תרבות) וחוזרים לגרמניה. יש לציין שהם היו כחודש וגרו בחדר שכור אצל גרטל מאייר בתנאים נוחים יחסית, הם מנסים לשכנע את המשפחה לחזור לגרמניה אך הרוזנטלים לא משתכנעים אך אומרים להם להשאיר להם כסף במידה ויחליטו אחרת. בכסף זה מסיימים את הבית שבנו. יש לומר שבחקלאות לא הצליחו ולכן פנו לדברים אחרים, אבא ניהל חשבונות, השטח הושכר לשכן אדון בר שגידל שם ירק לפרות שלו, כמו כן הושכר לערבי תושב מזרעה שגידל שם ירקות עד תחילת שנות ה-80. אבא קיבל הרניה, ונסע לניתוח בפ"ת , אח"כ קיבל מלריה ובכלל התנאים היו קשים לו, בתחילת שנות ה-40 עוברים לקיט, משכירים את חדר המגורים של הבית לקייטנים וישנים על מיטה מתקפלת במטבח. כך שאם הקייטן רצה לשתות באמצע הלילה מים מהברז, או קפה מוקדם בבוקר כל המשפחה הייתה צריכה "להתקפל" כדי לאפשר זאת. ב-5 גרוש יותר גם קיבלת ארוחת בוקר. את הנופשים היו מחלקים לחדרים בצורה שוויונית, הנופש היה מגיע למרכז המודיעין (בנק הפועלים היום) ושם היה מופנה למשפחה שהייתה בתור, כמובן היה סבל עם עגלה קטנה שלקח את המזוודות שאלה שרצו בכך. כל שנה לפני עונת הנופש היה מגיע מר איזק מטעם האגודה לבדוק שהבית ראוי להשכרה, בתיה זוכרת במיוחד שהוא נהג לקפוץ על המזרונים כדי לוודא שהקפיצים בסדר. היא זוכרת שקייטנים מרוצים חזרו לא לפי החלוקה המרכזית אלה בדיוור ישיר ע"י משלוח מכתבים לפני תחילת העונה וסגירה לטווח ארוך.

אבא שלא התרגל לתנאים מת צעיר כבר ב-1953. אמה נשארה עוד שנים אחריו (בתיה ילדה יחידה). ובתיה שבינתיים התחתנה עם זמי וינטר מירושלים והיא אחות במקצועה חוזרת לגור בנהריה עם אמה שלה, הם מרחיבים קצת את הבית שיהיה מקום למשפחה המתרחבת ובעצם בבית זה חיים עד תחילת 2005 אז עוברים לבית אבות בטבעון והבית הישן מושכר. אחד מבניה בנה את ביתו על החלק האחורי של החלקה, שם הוא גר(במקום שבו היו הירקות).

*היא זוכרת שד"ר שלמה רילף שהיה הרב הראשון ואח"כ מנהל בה"ס ידע לנאום יפה מאוד, היא מספרת שכאשר היא התחתנה היא רצתה שהוא יחתן אותה, אך כיוון שהרב קלר כבר תפס את מקומו לא רצו לריב עמו בעניין הזה ולכן הוא חיתן אותם(היה יפה מאוד).

• ב-1939 ד"ר פריץ וולף (האח של אלזה דוד) שישב בנהריה כחקלאי כותב את המחזמר "א-גרויסה פרנוסה" (הפרנסה הגדולה) אחד השירים נקרא "הבלאו בלומה" הפרח הכחול, זהו מעין שיר הלל לצמח זה שבמציאות היה צמח מזיק שפגע בגידול העגבניות.
• בנושא סמל נהריה, יום אחד נכנס מורה לכיתה שלה ואומר שיש תחרות על סמל המושבה. אחד המוכשרים בכתה היה בנימין מאייר, הוא מצייר את הסמל הידוע עם עץ ההדר מימין ומגדל המים משמאל. אכן סמלו זוכה בתחרות ואפרים הלטרכט שהיה פקיד במשרד החינוך המנדטורי מוסיף את הכיתוב "ברוך אשר מבנים". יש לציין שבנימין אומר כבר אז לבתיה (חברים טובים) את תראי שישכחו שזה אני שציירתי את הסמל. לימים ילמד בנימין בבצלאל בירושלים. המשפחה כולה עוזבת לארה"ב ב-1948 ושם פותח בנימין משרד פרסום ועיצוב גדול בלוס אנג'לס.
• אחד מילדי משפחת אדלר שאל את סבתו " סבתא, באיזה גן ילדים למדת שאת לא יודעת עברית".
• לילדי נהריה הייתה שריקה מסוימת לזיהוי. בתיה אומרת שלפני כמה שנים היא הלכה בחיפה כאשר לפתע היא שומעת את השריקה הזאת. היא מסתובבת לאחור ואכן היה שם מכר שלה מצעירותה בנהריה. הוא אומר לה "רציתי לראות אם זה עדיין משפיע עלייך".
• הבת של ויילר השכן ידעה לשרוק מעין "יודל" ארוך מאוד. היא נהגה לקרוא כל לבחור רווק ששכר אצלם חדר ועבד כפועל חקלאי. היא רצתה אותו, הוא לא רצה ולבסוף התחתנה עם בחור אחר ויחד עם הוריה עזבו לשוויץ.
• בנימין ירמיאס הועסק ע"י חברת נהריה כמדריך חקלאי בענף הירקות במשכורת של 8 לא"י, כיוון שבשלב מסוים לא יכלו לשלם לו, נתנו לו בעבור שכרו חלקה להתיישב בה. לאשתו חנה היה גנון, לאחותה היה גן. חנה ובנימין שעבד באזור התחנה המרכזית של היום(שם היו משרדי הקואופורטיב) הייתה שיטה של תקשורת , הם היו מאותתים האחד לשנייה עם דגלים ממגדל המים, היה דגל ל"תביא לי חלב", דגל ל"בוא מהר הביתה", דגל ל"יש אורחים", ודגל ל"ארוחת צהרים".
• בתיה מספרת שהמורה הראשון מר ריזנברג היה כאן זמן קצר מאוד. הילדים עשו לו את המוות, הם היו מציקים לו, מורחים משחת נעליים על פניו ועוד. אחרי כמה חודשים הוא נשבר ועזב.