"התלוי" מפי: אריה לימוני.

הגעתי לנהריה במשורין בשנת 1939. כתוצאה ממפגש עם אחי בחיפה, ששירת שנמסרת הישובים בחניתה- נהריה. הדרך לא נראתה מתוך המשורין הסגור. כשהגענו וירדתי מהסנדר שאלתי את אחי: "לאן הבאת אותי?" , למעשה איש לא ידע מה היא נהריה. קראנו שאת העלייה לחניתה הכינו בנהריה ולא ידענו היכן היא. הגבול בשבילנו יהיה קרית חיים.

לא היה בדעתי להישאר בנהריה, אבל למחרת כשטיילתי אם אחי ברחוב,לאחר שהכנסת האורחים מצד משטרת היישובים העבריים היית יפה, (הלינו אותי בתחנה) וכשירדתי אם אחי לרחוב למחרת, הופתעתי לראות לראשונה מושבה אשר בה כבישים וגנות ירק, דבר ביליתי רגיל בארץ באותם הימים. לא ראיתי נפש חיה ברחוב, המרחקים מבית לבית היו גדולים וכששאלתי :"היכן האנשים?" , נענתי: כולם בעבודה בשדות. לפתע הופיע אדם מבוגר מולנו, הסיר את כובעו ובירך לשלום. הסתכלתי לראות למי הוא אומר "שלום" כי כתושב ת"א לא הייתי רגיל לדבר כזה, ואז לחש לי אחי :"ענה לו מהר ,שלום". עניתי :"אבל אינני מכיר אותו!". הושפעתי מאוד מפניה זו ובו במקום החלטתי שאם כאלה הם התושבים איני חוזר יותר לת"א. ואז התחילה פרשת הדיור.

עבודה קיבלתי עוד באותו יום, היות והייתי נגר רהיטים יחידי במקום. אבל להשיג מקום מגורים היה קריעת ים-סוף. מישהו אמר לי שיש צריפון קטן אשר האנגלים "הורידו" מהעלייה לגבעת אוסישקין, והוא עומד ליד התעלה בקרבת מחסן האגודה, (ע"י הקולנוע הישן ,נהריה). ואמרו:" אם יש לך אומץ ,פלוש לשם!" פלשתי. אפילו רצפה לא הייתה לו. למיטה דאג לי אחי וכל רכושי הייתה -מזוודה קטנה. שמחתי בחלקי. ביום בהיר אחד חזרתי מהעבודה- תיקון רהיטים ישנים- והצריף נעלם! מצאתי רק את המיטה והמזוודה בחוץ. חשבתי לעצמי:" עד כמה ישרים האנשים כאן! נשארתי עם בעייתי, היכן אלון הלילה?

בפרוטקציה, בעזרת חבר למקצוע, הצלחתי להשיג בשכירות פינה בלול תרנגולות בשכר 20 גרוש לחודש. שותפי לדירה היו כמה מאות תרנגולות, אלא שכיר רשת הפריד בנינו. אני לא הפרעתי להם, אבל הם הפריעו לי. כאן גרתי עד שהגיעו ימי החורף.

לילה אחד, ליל גשם שוטף, ברקים ורעמים ורוחות חזקות, ואני מתכרבל לי במיטה קופא מקור, (חשמל לא היה "בארמוני" ומנורת נפט לא יכולתי להדליק בגלל הרוחות), מתעורר אני לקול צעקות אישה שהייתה בלול ופנס רוח בידה, והיא קוראת לבעלה "וולטר ,בוא מהר!" נבהלתי מצעקתה, לא ידעתי מה קרה. כעבור דקות מספר הגיע וולטר מכורבל במעיל בבהלה ובקול נפחד שאל "מה קרה?" אשתו הצביעה לעברי ואמרה :" הסתכל, לימוני תלה את עצמו". רציתי לצחוק, אבל מרוב בהלה קפאתי מפחד, לא ידעתי אם זהו חלום או מציאות. כאשר נרגעתי הבינו את הסיבה: איות ולא היה לי ארון כדי לתלות בו את הבגדים, תליתי את מעילי על גדר הרשת, הכובע מעל למעיל,והנעליים מתחתיו. ברור שלאור פנס רוח נראה מחזה מתעתע.