בדרך למולדת חדשה

ברחובות בחיפה הסתובב איש בגיל 40 וחיפש מונית לנהריה. הוא פנה לנהגים היהודיים שדיברו אידיש וכששאלם על שירות מוניות לנהריה הסתכלו עליו בעניים שואלות "היכן נמצאת נהריה זו?" תימהונו של היהודים עלה על תימהונם: הייתכן שמי שנמצא בארץ ישראל אינו מכיר מקום זה? הוא שמה על נהריה עוד בהיותו בגרמניה. הסביר להם, לאותם הנהגים שנהריה נמצאת צפונית לעכו. "אנו נוסעים רק עד עכו" השיבו לו "הלאה ממנה תוכל להגיע רק באוטובוס הערבי הנוסע לבירות". באין ברירה נכנס לאוטו ערבי מלא כפריים, תרנגולות וגיגיות ירקות. צפוף, מלוכלך וגם היה בתוך האוטובוס.

הדרך ערכה הרבה זמן. האוטובוס עצר לעיתים קרובות, ערבים עלו וירדו. הדרך הייתה שוממה כפרים בודדים ועלובים, העיר מלאה רעש ולכלוך,ושוב כפרים ערביים והנה עצר הנהג את האוטובוס ואמר ליהודי :כאן נהריה. הסתכל היהודי החוצה ולא ראה דבר. לא עץ, לא שיח, כמה בקתות עלובות וזה הכל. היסס רגע וירד.

מה שנגלה לעינו לא היה מרהיב עין ולא מבטיח רבות. שטח אדמה שגבל עד הכביש היה מכוסה קני סוף וצמחיה דלה אחרת, בניהם נראתה אדמה אפורה מבוקעת ובין חריציה שלוליות מים. השמש חיממה ורוח ים קלה ניעה את קני הסוף שהשמיעו רשרוש לא עליז. עמד היהודי ובהה במראה ונזכר במה ששמע בהיותו בגרמניה על אודות היישוב נהריה בו צריכים הוא ובני ביתו ועוד עשרות אחרים למצוא מקום חדש לחיות בו, מאחר ובארצו הישנה, בית חיו אבותיו ואבות אבותיו, לא ניתן לו לחיות יותר.

נעירת חמור עוררה אותו ממחשבותיו, לפחות שומעים קול אחר ולא רעש קני סוף, אפילו אם זה נעירת חמור. הצעיד עצמו לתוך "המושבה".

בדרך פגש פלח ערבי, ניסה לברר אם נמצא מישהו מן המתיישבים, אלא שהוא לא ידע עברית והערבי לא שמע גרמנית. אחרי מאמצים רבים, תנועות ידיים רבות והשמעות מילים כמו :"יהודים "ונהריה", הבין הערבי מה רצונו והראה לו לכיוון הים. המשיך לשם.

אם כן, זהו המקום חשב בלבו, על אודותיו שמע הדוקטור שיזם את הרעיון עוד בגרמניה. כאן צריכים להתיישב כל מכריו וחבריו, בעלי עסקים גדולים, בעלי השכלה אקדמית ורפואית, לנהל משק חקלאי ולהוציא את לחמם מהארץ. כל אלה שמעו על חקלאות רק כאשר אכלו אותה. מה שיזע הוא שבכדי לגדל ירקות צריך שלושה דברים: אדמה, זבל ומים. כן מים. כמה הוא שומע על חוסר מים בישראל. אבל נראה שכאן לא יהי חוסר מים. הם נראים על פני הקרקע ובחריצים שבתוכה. כנראה שכאן זורם איזשהו נהר.

טוב לפחות שישנם מים. אבל האדמה הזאת נראית כה קשה, כה דוחה, כה עוינת. והוא איש בן 40 ומעלה, ואשתו גם היא לא צעירה יותר והילדים עוד קטנים, יצטרכו לפתח את האדמה הזאת, לכבוש אותה ולהכריח אותה לפרס אותם. שקוע היה במחשבות עד שלא הרגיש כיבד הוא דורך קודם בבוץ ואר-כך בחול.פתאום נשמע רעש הים. חייך לעצמו,הים, טוב שהוא ישנו. טוב שהוא מפריד בינו לבין הארץ ממנה בא. ארורה תהיה, אבל חבל היה לו לעזוב אותה. כה מאושרים היו הוא ומשפחתו שם.עד.... ועכשיו הוא כאן. אין ספק שגם כאן יהיו מאושרים. אולי לא שהתחלה. לא במהרה יתרגלו לתנאים החדשים במקום השומם הזה. לא חשמל, לא רחובות, לא חנויות. אפילו בתים אין. שום דבר. אבל ישנו עתיד במקום העבר הבורח מהם.

מהאוניברסיטה: זה שנהג להתלבש בקפידה רבה וכל הליכותיו בנועם. עמדו זה מול זה מצמצו בעיניים ולא ידעו מה לומר.איש מהם לא ציפה לפגישה זו. אבל שמחו אחד בשני. גם לא שאלו שאלות. לא היה מקום לשאלות. אף אחד לא מהם לא לביקור כאן. תחילה הזכירו את העבר ומיד עברו לעניינים מעשיים. שניהם פנו לעבר המגורים. זה היה צריף עץ עם ריצפת עץ, למעשה ארגז בו הובא כל הרכוש. מסביב לקירות עמדו רהיטי עץ שהותירו רק מקום קטן בשביל מיטה ושולחן. וזה הכל. לא מטבח ולא שירותים אחרים. אבל בחצר עמד צריף פח ובו קרקרו תרנגולות ומאחוריו שטח מכוסה צמחים ירוקים ועליהם איזה פרי חציו אדום וחציו ירוק. ראה חברו לאן פניו פונות, חייך והסביר לו שאלה הן עגבניות. כלל לא רע חשב בליבו. צריף מגורים, ביצה ועגבנייה, אין זה הרבה, אבל לא גרוע ביותר. האדמה בכל זאת מניבה. והחבר ובני ביתו נראו מרוצים. אלה שאצבעותיו מעובות וידיו השזופות של חברו סיפרו הרבה. מה קרה לידיים האלה?

וזה מה שנודע לו מחבריו:הישוב החדש הזה ששמו לא הגיע אף לאוזניו נהגי המוניות היא נהריה השוכנת משני צידיו של נהר שמימיו יורדים מן ההרים במזרח. ערבים יושבים מכל עבריה. בדרך כלל טובים היחסים עם האוכלוסייה הערבית מלבד היותם מתחרים רציניים בחקלאות, ואין פלא שהצלחתם גדולה ביותר הם נולדו על אדמה זאת. גדלו עליה ומכירים אותה היטב. יהיה צורך לגדל סוגי תוצרת חקלאית שאינם ידועים להם כל כך, הסביר החבר. הוזמנו מצרפת חמישה עשר שתילי תות שדה לשתילת ניסיון. נהריה תהיה המקום הראשון בישראל שיגדל תות שדה.

נתעגם למרות גאוותו של חברו. שם, חשב, גדל תות ביערות ואין אדם מגדלם. ניער את ראשו כאילו רצה לגרש את המחשבות המטרידות ויחד עם חברו הלכו אל אדמתו. במפה ראה את המקום עוד בהייתו בגרמניה. אבל באותו רגע תפס אותו רצון עז לדרוך על האדמה שלו, אולי בכדי לשאוב ממנה עידוד. ראה אותו חברו בעגמומיותו, שילב יד בידו והביאו למקום. על יד דרך עפר צרה התרוממה מקצת אדמותיו מעל הכביש, ואין עליה דבר. עמדו שניהם והסתכלו בה. מסתורית הייתה. לא דיברה כלום. ואולי כן דיברה אלא שהוא לא הבין את שפתה. טיפס ועלה. צעד צעד וחיפש מקום היכן להעמיד את "הבית", את הליפט אותו הביא מגרמניה ובו כל מיטלטליו. מה צריך מיד לעשות זה לנטוע עץ או שניים. אולי עצי איקליפטוס, אזדרכת או עצי תות. נטע כמה מהם לאורך הדרך וכמה מצד דרום למען יתנו צל.

בנתיים עברה השמש את מחצית הרקיע ופנתה לעבר הים וקרירות הורגשה באוויר. הסתכל בשעונו ונסכר שהאוטובוס הוחזר מבירות ויעבור עוד מעט. האיץ בחברו ושניהם פנו לעבר הכביש. בדרך הבחין בעוד כמה בקתות דלות ולפניהן אנשים עובדים שהסתכלו בו בעוברו. אין המקום שומם כל כך חשב, ובכל זאת חיים כאן אנשים, מעניין מה תגיד שרה אשתו. חייך.נזכר בשמלת הפאר שהביאה עמה לארץ. היא לא תזדקק לה הרהר. הבגד הראשון לו היא זקוקה בדחיפות הוא זוג מכנסיים ארוכים בצבע חקי. במלתחה שהביאה מהבית לא היה דבר כזה. התחייך וחשב איך היא האוהבת כל כך בגדים נאים, תתקבל לבגדים חדשים אלה.

לתל אביב הגיע מאוחר בערב עייף ומלא חששות, חשש מפני תגובתה של שרה לתיאור אותו הביא עמו מהמקום החדש. נכנס לחדר מגוריהם ומצא את בני משפחתו מצפים לו קצת מודאגים. כשראה אותם דואגים לו נתבהרו פניו. הרגשתו נשתפרה, טוב לחזור הביתה. טוב להימצא בין נפשות קרובות. שלח לעומתם חיוך וכולם התחייכו עמו. מיד הזדרזה אשתו והקריבה לו את ארוחתו. יישב לאכול ואיש לא שאל אותו דבר, סיפר להם על מעשיו מאז עזב את הבית. לא כיסה דבר, סיפור מהימן מסר להם ומיד הוצף בשאלות על ידי הילדים. ענה מה שענה ולא הסיר עיניו משרה. וזו שתקה. רק בעיניה קראה שלבה הולך למקום החדש. מתי נצא גם אנחנו אל נהריה? שאלו הילדים. שמא נחכה עד שנקים בית כלשהו, אמר הוא. לא, אנו עוקרים מכאן מחר, ענתה אשתו, רק נארוז את החפצים המעטים שבידינו, נטעין את הליפט על המכונית, צריך להתחיל מהר יש הרבה לעשות שם.