"עין-שרה של ליברמן, או על עין-שרה של חומה ומגדל"

"כשאני מבקשת מסבתא לספר לי על עין-שרה היא תמיד שואלת: על עין-שרה של ליברמן, או על עין-שרה של חומה ומגדל? ולפני שסבתא הסבירה לי לא הבנתי, מה ההבדל ביו שתי "עין-
שרות" אלו. בטח גם אתם לא מבינים, נכון? ומה סבתא הסבירה?

קודם יש לדעת על עין-שרה של ליברמן וכד מתחיל הסיפור - עין-שרה היתה חוות פרטית של אדון ליברמן (כך קראנו לו).

בחווה היו: פרדס גדול, פלחה ורפת גדולה. בזמן המאורעות ערבים ירו על הפרות ורוב הפרות נהרגו. ליברמן חשב, שטוב יעשה, אס ימסור את המשק לחכירה לקיבוץ עברון, שישב אז בנהריה על גבעה, באוהלים. חברי הקיבוץ יעבדו אצלו וישמרו על החווה, והוא, אדון ליברמן, ירגיש יותר בטוח.

וכך, יום אחד, העמסנו על כמה עגלות את כל ה"רכוש" שלנו ובאנו לעין-שרה.

הכניסה לחווה היתה יפה מאוד - שדרה של ברושים הובילה לבית בנוי כולו אבן ומעל הגג - מגדל שמירה עם זרקור. בקומה העליונה גר אדון ליברמן בכמה חדרים מרוהטים יפה. ולמטה - גרנו אנחנו. את הבית ניקו החברות (בעד כסף, כמובן), לפי התור. אדון ליברמן היה קצת מוזר. העברית שלו לא היתה טובה.

הוא היה אומר לכל חבר שפגש – לא הִשְתַנְתָ בכלל" – והתכוון להגיד "לא הִשְתַנֵיתָ"...

כל היום היה מסתובב בחדרים ומחפש את המפתחות שלו. היו לו המון מפתחות. מפתחות מהבית, מהמשק, מכל חדר וחדר. שכח את המפתחות על השולחן וחיפש אותם בארון. או שהניח אותם על הארון וחיפש אותם על השולחנות בכל החדרים.
הוא אהב לספר לנו על האחוזה של הוריו בפולין ועל עין-שרה שנקראת על-שם אמו.

היתה לו למעלה, בקומה העליונה, מבשלת שבישלה בשבילו.

ואנחנו, בקומה התחתונה, הפכנו חדר אחד גדול לחדר אוכל. בכניסה לחדר-האוכל היה מטבח. בחורף בישלנו בפנים, על פרימוסים. אבל בקיץ בישלנו בחוץ. הבחורים בנו תנור בישול מאבנים ומלט, הסקנו אותן בעצים ועליהן היינו מבשלים.

בהתחלה, כשהיינו חברים מעטים, חדר האוכל היה בשבילנו הכל. וסבתא אומרת –

מה לא היה בו!

ביום הוא שימש רק כחדר-אוכל, אבל בערבים היינו יושבים יחד ושרים. ולאחר ששרנו ואכלנו, הפך חדר האוכל לספריה, מרפאה וסידור-עבודה ... הספריה היתה בסך הכל שני ארגזים עם ספרים, ואחרי ארוחת הערב אפשר היה להחליף ספרים. המרפאה - היתה ארון קיר קטן ובו כמה קופסאות עם תרופות ותחבושות. וזאת כל המרפאה. החובשת היתה ז'ניה.

ומה סידור העבודה? שולחן אחד ששימש את הסדרנים, ואיך אכלנו? היו לנו שולחנות לשישה אנשים ולכל שולחן שני ספסלים. לסכינים היינו צריכים לחכות בתור כי לכל שולחן חילקן רק סכין אחד. את המנות חילקו תמיד לשולחנות לכולם אותה מנה, והיה גם תורן שעבר בין השולחנות עם עגלת ה"בִמְקום" וחילק "במקום" למי שלא אכל את המנה ...

זה היה חדר-האוכל.

את שאר החדרים חילקנו בעזרת מחצלאות לחדרים קטנים יותר כדי שיהיו לנו די חדרים לכל החברים. בחדר קטן כזה גרו כמה חברים וחברות יחד.

וסבתא שואלת - נחשי מי עוד היה אז בעין שרה?!! אני אצליח לנחש, סבתא?

לא ילדתי, ודאי שלא - והיא מספרת – בעין שרה היתה גם כיתה של הפלמ"ח. הפלמ"חניקים יצאו בלילות לכפרים ערביים להכין מפות של שבילים, גשרים וואדיות. ביניהם היה גם יצחק רבין, היום שר הבטחון. מה, סבתא, באמת באמת?!

אני רצה לספר לילדים ...
על חומה ומגדל כבר שמעתי בכיתה, אבל לפני שסבתא סיפרה לי שגם עין-שרה היתה חומה ומגדל, חשבתי שרק קיבוץ ניר-דוד ועוד כמה קיבוצים בנגב היו חומה ומגדל.

היה לי מאוד נעים וחשוב - כן, חשוב, שגם הקיבוץ שלי היה ביו אלה שהקימו חומה ומגדל.

כל זה היה כאשר עזבו את בית ליברמן והקימו את מחנה הקיבוץ.

להגנה מתחו גדר הסוגרת סביב סביב, עשויה משני קירות עץ וביניהם חצץ. במרכז המחנה נבנה מגדל עץ ועל ראשו פרוז'קטור, ומראש המגדל אותתו ליישובים השכנים. המגדל שימש גם את הסנדלריה. בקומה השניה ישבו הסנדלריות שלנו - חנה ןאדז'ה. ולמטה היתה המרפאה.

המבנה החשוב ביותר היה חדר האוכל וכמובן המטבח. כבר לא היה תנור בחוץ, אלא כיריים, שהיה נעים לעמוד בחורף מסביב להם. ותארי לך, אומרת סבתא, שמסביב לכיריים ייבשנו חיתולים ...

חדר האוכל - היה צריף גדול. רק גמרנו לבנות אותו ואוי לאותה בושה! הגג התמוטט ונפל - וצריך היה לבנות אותו מחדש.

בצריף חדר האוכל היה כבר רדיו, והיו רק שני עיתונים לכל הקיבוץ עדיין לא "על המשמר", אלא עיתון "דבר."

במחנה הין ארבעה צריפים, של ארבעה חדרים, שני צריפים עם שני חדרים ושני "ליפטים", שגם אותם חילקו לשניים. היו גם צריפים לילדים - וכל פעם שנולד תינוק חדש וצריף התינוקות התמלא - צריך היה לקחת צריף מהחברים. ואז היה לחברים עוד יותר צפוף"

מתוך "קיבוץ של פעם" פלה יצחקי