הורדת מעפילים בנהריה

הורדת מעפילים בנהריה

הסיפורים על ספינות מעפילים שהגיעו לנהריה, הם סיפורים שתמיד מוכנים לשמוע עוד ועוד. אלה סיפורים שקשורים בהם חברים מנהריה, שבי-ציון, הקריות והקיבוץ שלנו.
פעם סבתא הראתה לי צילומים של אניה בים והרבה אנשים מושכים אותה בחבל כדי שתגיע לחוף. כל מי שירד מהאניה אחז בחבל והלך נמים עד לחוף. את הזקנים והילדים נשאו על הגב.

וכשסבתא מספרת לי איך ניסו לסדר את האנגלים, ולהרחיק אותם מנהריה כדי שלא יראו את בואן של האניות - אני תמיד מפחדת, אולי האנגלים בכל זאת יתפסו את המעפילים ...

ורק כשהסיפור נגמר, ומתברר שבכל זאת אנשי ההגנה והפלי"ם הצליחו לסדר את האנגלים, וכל המעפילים הגיעו לחוף בשלום והועברו לעברון, לנהריה, לשבי-ציון ולקריות, אני נרגעת.

הסיפור על הורדת המעפילים תמיד כזה מותח. אני יודעת את הסוף אבל רוצה תמיד לשמוע מחדש. בכל פעם שסבתא מספרת לי, היא מוסיפה סיפורים קטנים, כאלה שעוד אף פעם לא סיפרה. היום, למשל, היא סיפרה לי על האניה "חנה סנש". כמו בכל הספינות, גם באניה זאת היה צפוף מאוד. היו באניה מאתיים חמישים ושניים אנשים וילדים, אבל מקום היה אולי לשמונים איש.

הסיפור הזה מפחיד, עד שמגיעים לסוף.

וסבתא מסבירה לי - את צריכה להבין, ילדתי, שזה היה כל רכושם וקשה היה להם להיפרד ממנו. הם פחדו, שאולי התרמיל לא יחזור אליהם, והרי על הרכוש הזה הם שמרו במשך כל הנדודים.

בספינה היו גם ילדים קטנים ואסור היה שיישמע בכי, צריך היה להזדרז, כי בכל רגע יכלו הקצינים האנגלים להופיע. ואני תמיד מפריעה לסבתא באמצע ואומרת - אבל האנגלים לא הגיעו, נכון סבתא? הבחורים הספיקו להוריד את כל העולים, נכון?

אני רוצה שהסוף יהיה טוב.

באניה "חנה סנש" הסוף באמת היה טוב. כשהאנגלים חזרו לשמור על החוף, לא היה כבר סימן לעולים - כולם סודרו בסביבה. וסבתא הסבירה לי - כשהעולים ירדו מהאניה הם קיבלו בגדים אחרים, כמו של אנשי נהריה, או כמו של חברי הקיבוץ, כדי שהאנגלים לא יכירו שהן עולים חדשים.

ואצלנו בקיבוץ - כשהעולים הגיעו החברים יצאו מהליפטים , מהצריפים ומהאוהלים ופינו להם את המיטות שלהם. כי בוודאי עשו גם בנהריה ובכל מקום שהוזמנו.

אבל לא תמיד היה סוף טוב, אומרת סבתא.

פעם אחת לא הספיקו לגמור את ההורדה. האנגלים הגיעו ועצרו מאה שלושים ואחד מעפילים ושלחו אותם למחנה אנגלי בסביבות עכו.

כשסבתא רואה שאני קצת מפחדת, אז לקראת סוף הסיפור היא מספרת לי דברים עליזים יותר.

ומה היא מספרת?

שאחרי שנים, הגיעו מדי פעם לעברון משפחות כדי להראות לילדים שלהם את הקיבוץ שבו אירחו אותם בלילה, כשירדו מאניית המעפילים.

אז ככה - סבתא מספרת, שאנשי הפלי"ם החליטו שהאניה תגיע לחוף נהריה בחג של הנוצרים\ - חג הסילבסטר . מה עשו אנשי ההגנה והפלי"ם?

הם דאגו שכל הקצינים והחיילים האנגלים ששומרים על החוף כדי שלא יגיעו אניות עם מעפילים - יהיו קצת שיכורים. הזמינו אותם לכבוד החג לבית קפה, נתנו להם לשתות הרבה יין, פיטפטו אתם, סיפרו בדיחות, שוב נתנו להם לשתות, ודאגו למשוך את הבילוי הזה הרבה זמן - עד שכל העולים מהספינה נשלחו לבתים בסביבה.

סבתא שלי היתה באותו ערב על החוף. היא לא משכה בחבל. לא.

משכו רק הבחורים מעברון ומנהריה. והיא זוכרת עד היום כמה קשה היה להוריד את המעפילים מהים לחוף.

את כל ההכנות להורדת המעפילים עשו אנשי הפלי"ם. ההורדות האלו נעשו בתנאים קשים מאוד. הים היה סוער, ולפעמים הגלים הגיעו עד שני מטר גובה.

החבל שנמתח מהחוף לאניה היה באורך כמאה וחמישים מטר, וכשלושים-ארבעים איש החזיקו בו. זה עזר בירידה. העולים הראשונים שירדו היו תמיד השחיינים הטובים. אחר-כך קירבו אל האניה סירות קטנות, בשביל יתר המעפילים. אבל צריך היה לעבור לחוף במים, אז הבחורים שעזרו עמדו בים והעבירו את הזקנים והילדים.

למעפילים היו מעט חפצים - הרי לא היה מקום בספינה. לכל אחד היה תרמיל קטן, צילומים, איזו מזכרת מהבית, ועל זה שמרו מאוד. הבחורים שלקחו אותם על הידיים מהספינה לחוף, רצו לשאת להם את התרמילים - אבל העולים לא רצו לתת.