בני משפחת ליברמן לדורותיהם התכנסו ובאו מכל קצוות תבל למפגש חד-פעמי בהחלט בבית ליברמן בנהריה. כתבת "צפון-1" הייתה שם ויצאה עם סיפור מרתק, שיש בו חלומות על חיים אחרים בארץ רחוקה, מאבקים אידיאולוגיים, ציונות, מלחמה על החיים ועל הבית, דיכאונות, התאבדות ואהבות בלתי אפשריות. בשבת לפני שבועיים התקבצו בני המשפחה לאיחוד מרגש בבית בנהריה, שאותו קנה פיליפ ליברמן ביוני 1935 ממשפחת טואני הלבנונית.

מירית קושניר- סטרומצה
המניע לסיפור המפגש הפנטסטי שהתרחש לפני שבועיים בבית ליברמן הוא בני לוי. לוי (45) , הוא נינו של פיליפ ליברמן, האיש שרכש בשנת 35 ממשפחת טואני הלבנונית המוכר היום כ"בית ליברמן" ואדמותיו וייסד שושלת חובקת יבשות. לוי שמע מאמו, חנה לוי , על סבה המיתולוגי ועל קורות המשפחה אחרי מותו אבל ככל הקרובים האחרים גם הוא נמנע מלהתמודד עם ההיסטוריה המשפחתית הסבוכה והטעונה . עבודת השורשים שהחל לעשות עם ילדיו נתנה את העידוד הדרוש ושלחה את בני לוי אל הבוידעם בבית הוריו, לחפש סרטי 9.5 מ"מ שצולמו בשנת 1931 ולאתר על פני הגלובוס את פלגי המשפחה המפוררים ולנסות לקבצם תחת קורת גג אחת, למפגש ראשון.
הסאגה המשפחתית המרשימה של משפחת ליברמן על שלוחותיה ,מכילה את כל מרכיבי הנפש האנושית . יש בחולמות על חיים אחרים בארץ רחוקה , מאבקים אידיאולוגיים, ציונות , מלחמה על החיים ועל הבית, דיכאונות, התאבדות ואהבות בלתי אפשריות. שייקספיר לא היה מצליח לנסח את כל אלה לאמירה משמעותית יותר משעשו זאת החיים.
פיליפ ליברמן, תעשיין עשיר מגליציה , פולין , רכש את הבית עם שטח של כ-450 דונם סביבו , במסגרת גאולת אדמות. ליברמן נסע בין פולין, שם היו עסקיו ומרבית בני משפחתו, לבין הבית של בתו צילי על הכרמל. על ניהול הבית פיקחה משפחתה של צילי, היחידה מבין בני המשפחה שחייתה בארץ בשנים אלה . על אף הפצרותיו של פיליפ , עלו שלושת ילדיו האחרים לישראל רק סמוך למלחמה ומעט אחריה . פיליפ מת במלחמת העולם השנייה , ככל הנראה ב-1943 בגטו קולומאה. הוא היה כבן 75 במותו , חולה סוכרת ומדוכא . לא ברור אם נרצח בידי הנאצים או ניפטר בביתו . ילדיו, שלוש בנות ובן, העמידו משפחות שעשו חיל . נכדיו, אנשים בעשור השמיני לחייהם , מתגעגעים אליו גם היום ומדברים עליו בעניים לחות מהתרגשות. הבית בעין שרה, כדרכם של בתים, שרד הרבה אחרי בעליו. מבית ששימש את הנוטרים , שהחביא בקרביו סליק והצמיח על גגו עמדת תצפית, שההגנה הכשירה בחצר האחורית שלו את מפקדיה , ששימש תחנה לפלמ"ח בימים בהם יצחק רבין פיקד עליו, שהיווה את כן השילוח עבור אנשי נאות מרדכי , שבי ציון וקיבוץ עברון , וששימש מקלט עבור עולים ופליטים באשר הם , הפך לבית משפחה שניסתה בקושי לשמור אותו לעצמה עד שכרעה תחת נטל ההחזקה והמיסים.

בית ליברמן,
עכשיו המוזיאון
כיום מאכלס בית ליברמן את המוזיאון העירוני לתולדות העיר. יש במקום תצוגת קבע המתארת את סיפור הקמת העיר ואוסף פריטים מעברה . קבוצות מגיעות לבקר במקום כדי לשמוע את תולדות העיר . הארכיון לתולדות נהריה כולל אוסף תצלומים , כרזות , מודעות והתכתבויות אותנטיות מהן ניתן ללמוד אודות עברה של העיר ושל בית ליברמן מהתקופה שקדמה להקמת המדינה ועד ימינו . במקום תצוגה המתארת את ניצני הקמתה של נהריה בשנת 1934 , אוסף פריטים מתקופת המעברה – פרימוסים , פתיליות , רובים ישנים נושנים וצילומים, שבהם נראית נהריה הצעירה, המושבה הייקית שהייתה ואיננה. תערוכות האומנות במקום מתחלפות מידי פעם .

ננטש ונתרם
הבית ננטש, הופשט מאריחיו היפים, נשדד מאוצרותיו, ביניהם נברשת בדולח ענקית ומראות ונציאניות גדולות, חלונותיו המקושטים נהרסו, הרעפים הקפריסאים נעקרו וכמוהם גם הדלתות. רחל אבנין-ליברמן,שכולם קוראים לה רחלי, היורשת החוקית שלו, תרמה אותו לעיריית נהריה בשנת 1995.
בני לוי, נשוי ואב לשלושה הוא סמנכ"ל תפעול בחברה העוסקת בפלסטיקה. הוא מתגורר עם משפחתו בישוב מכבים. המסע המשפחתי שלו, שהפך למסע משפחתי עבור כל בני שבט ליברמן, החל בגלל הסרטים בבוידעם שבבית אמו. סרטי 9.5 מילימטר, מהבהבים וקופצניים, שמתעדים את חייה הטובים של משפחה יהודית עשירה בימים שלפני מלחמת העולם השנייה. "תמיד יידעתי שהסרטים שם אבל חששתי לגשת", אומר לוי, "גם לא יידעתי אם ניתן בכלל לצפות בחומר. כשהתחלנו לאסוף חומר לעבודת השורשים פתאום כל מיני חפצים ישנים שהיו קבורים בארון קיבלו משמעות. הם ריגשו אותנו. הגענו אל חבר שיש לו באנגליה מעבדה שעוסקת בתרגומים של סרטים ישנים לשפה דיגיטאלית והחלטנו לנסות. היה לנו אוצר של כ70 סרטים והחלטנו להיות זהירים ולשלוח 5 בלבד לניסיון. כשראינו שהאיכות המתקבלת טובה, שלחנו בהדרגה גם את שאר הסרטים". בהמשך איתר שמות ומספר טלפון של בני משפחה על פני הגלובוס וייצר עימם קשר. לא תמיד זה הלך בקלות.

המפגש, שהתקיים בסופו של דבר, יועד בעקר ולהזכיר את פועלו של פיליפ ליברמן לישוב חבל ארץ זה ופיתוחו ולאפשר היכרות בין צעירי המשפחה לבין עצמם והידוק הקשרים בניהם.
שבת בבוקר, הדלתות בבית ליברמן בנהריה נפתחות בשעה 9 כדי לקלוט את ראשוני המגיעים למפגש. שולחנות נערכים לסעודה, אגרטלי ענק עם פרחים מוכנסים פנימה. מסמכים משפחתיים ישנים ותמונות שנצרבו על דיסקים ממתינים לבאים. חלק ניכר מהמשתתפים, 36 איש כבר נפגשו בליל אמש, בארוחת ערב חגיגית שהתקיימה בביתם של תמי ואמנון אריאל בקרית אתא. אמנון אריאל הוא נינו של פיליפ ליברמן, ותמי רעייתו היא בת למשפחת מולר הנהריינית גם הם תעשיינים מבעלי מפעל מולדתן. כל אחד מביא איתו חלקים אחרים של הסיפור וכמו בפאזל ענק הם מנסים לקרב את החלקים זה לזה ולהקריבם לתמונה אחת. ההתחלה ידועה לכולם: ההמשך פחות ידוע. הצצה למפגש המשפחתי הזה מזכירה את הפנטזיה של וודי אלן בסרט "שושנת קהיר המגולה", המספר על צופת קולנוע המתאהבת בגיבור הסרט שבו היא צופה ולאחר שהוא עוזב את המסך ומופיע באולם הקולנוע היא יוצאת איתו למסע. אלא שכאן, חשתי שאני היא זו שחוצה את המסך ונכנסת אל תוך הסרט.

חסרו 15 אלף ליש"ט
פיליפ ליברמן, בן למשפחה דתית מרובת ילדים ניסה בגליציה לחיה שרה בבטה, אלמנה נאה שהייתה מבוגרת ממנה ב10 שנים וירשה מבעלה המנוח מפעל קטן לשמרים ולוודקה. ליברמן היה מוכשר ובעל מעוף בעסקים והפך את העסק לאימפריה, למפעל שהיה לאחד הגדולים במזרח בגליציה. על פי הרישומים, ביוני 1935 נמכר לו הבית בעין שרה, שהיה שייך אז למשפחת טואני הלבנונית, ושטח גדול של כ-450 דונם סביבו. על פי הסיפור המשפחתי, חסרו לאוסישקין 15 אלף ליש"ט לרכישה והוא פנה לליברמן כדי שישלם את הסכום ויגאל את האדמות. הוא שינה את חלקו הדרומי של שטח האדמה מעין שיראך (מעין השמחה)לעין שרה, על שם רעייתו. הבית שנבנה במחצית השנייה של המאה ה-19, ניצב בצידו הצפון מזרחי של השטח וסמוך לו הייתה בריכת אגירה פתוחה שבה היה אפשר להתרחץ. הבית שימש למגורים וסביבו היה משק מודרני עם פרות לחליבה, פרדס וגן ירק. חיי הגרים בו היו בסכנה במשך תקופות ארוכות, בעיקר בתקופה המרד הערבי הגדול, בשנים שבין 1936 עד 1939. ליברמן חילק את זמנו בין הארץ ופולין.

ארבה ילדים נולדו לפיליפ ולשרה: ג'ינטה, שכולם קוראים לה ג'ני, ציציליה(צילי), בנדיקט(בנו)ואנייה. בצילומי המשפחה בפולין בתחילת שנות ה30 במאה הקודמת נראה בית מפואר בין 3 קומות, עם גן בחזיתו. המשפחה החזיקה טבחית וגם נהג צמוד ועבור הילדים נשכרו מחנכות שהיו אחראיות על הקניית השכלה רחבה, כולל מוזיקה וידיעת שפות. האוטו המשפחתי היה רכב פאר עם מחיצות זכוכית ועם עציץ קריסטל בחזיתו("כשהאוטו הזה היה עובר ברחוב, אנשים היו עומדים מלכת ומורידים בפניו את הכובע"). הצילומים בעיר המושלגת ובמסלולי הסקי מתחלפים בצילומים מבית הקיץ של המשפחה בהרי הקרפטים, אליו נהגו לנסוע בכל שנה. גן עצי פרי וגן יירק היו צמודים אל בית הקיץ ההוא וגם מגרש טניס. הבנות מצולמות בשדה בשמלות לבנות, קוטפות פטל ודמדמניות, ילדים עירומים משתכשכים בנחל, מתרוצצים בגן הבית ונחים בערסל שניקשר בין העצים "חיים נהדרים".

שניצלים במרפסת
החיים, שלא היו פשוטים מלכתחילה, הפכו קשים עוד יותר. בנדיקט ליברמן, ד"ר לכלכלה ולפילוסופיה רצה שהחווה, רכוש משותף שלו ושל אחיותיו, תישמר בשלמותה. ואולם ג'ני ונלי, שזה היה רכושן היחיד ולא היו להן מקורות הכנסה נוספים, ביקשו לחלק הכנסות מהקרקע, אם יהיו כאלה ואחר כך לממש את הקרקעות. צילי ומשפחתה לא נזקקו לכך, אבל הבינו את הצרכים של שתי האחיות. בנו ניסה לשתול פרדסים ולהחכיר אדמות, אך נאלץ להתחשב בצרכי אחיותיו. האדמות שהקיפו את הבית היפיפה נמכרו בהדרגה. המשפחה נאלצה למכור את עין שרה לחברת רסקו, למעט הבית וארבעה דונם נוספים.
חנה התחנכה במשמר העמק ואת כל חופשות הקיץ שלה בילתה כאן, עם אביה בנדיקט ומאוחר יותר עם רעייתו השנייה קלרה ועם בתם רחלי. "תמיד הזמנו את בני המשפחה לבלות איתנו, אלא שהתגוררו בארץ וגם אלה שלא, תמיד ידעו שיש להם כאן בית לבוא אליו. אני זוכרת את עצמי כנערה בת 14 הולכת ברגל לעיר, חוזרת עם סלים עמוסים ומכינה עבורם פלטות של שניצלים ותבשילים".
רחלי זוכרת את אחותה הגדולה חנה, שרועה על מרפסת הבית שהייתה מחופה שיש קררה, בעוד היא, האחות הצעירה, מסרקת את שיערותיה. המרפסת ההיא עדיין קיימת, גם השיש נמצא, רק הנוף הנשקף ממנה משתנה בהתמדה בין השנים 1951-1953. שימש הבית בית ספר תיכון ראשון במושבה.
בחודשי הקיץ בשנות ה-50 התקיימו קייטנות לילדי עולים ולבני הקיבוצים. המקום שימש גם בית יתומים, אולפן בני עקיבא ולאחר מלחמת העולם השנייה הקימה כאן קלרה בית הבראה לנוער ניצול השואה. היום צמוד למוזיאון שהוקם במקום קניון עם חנייה גדולה. עין שרה הפכה לשכונה בנויה בצפיפות ולעיריית נהריה יש תוכניות נדל"ניות מרחיקות לכת גם לשאר השטח המקיף את הבניין היפה.
קשיי החיים הכריעו את ד"ר ליברמן וביום סגרירי בשנת 1950 שם קץ לחייו כשהשליח את עצמו מתחת לגלגלי הרכבת שעברה בסמוך לביתו.
כשקלרה נפטרה, בשנת 68, עבר הבית לידיה של רחל. הצעירה בת ה-21 לא ידע מה לעשות בארמון הפאר שירשה. "יש לי זיכרונות נהדרים מהמקום הזה", היא אומרת היום, "אמא ניסתה להחזיק משק חקלאי וגידלה פרחים.חלק מחדרי הבית הגדול הושכרו לציירים. בילינו כאן חופשות נפלאות. כשאמא נפטרה הודרכתי בקיבוץ העיינות ולא היה לי מושג מה לעשות בנכנס העצום הזה. במשך תקופה מסוימת ניסיתי להחזיקו ברשותי, אבל המיסים עלו ולא עמדתי בזה. ב-1995 החלטתי לתרום אותו לעיריית נהריה".
לימים הפכה רחלי לארכיון המשפחתי. היא אספה עדויות, נסעה לגליציה, היום אוקראינה, וצילמה את בתי המשפחה, אספה חומר רב והצליבה מידע. יש בידיה תיאור שכתב חבר משפחה ובו הוא מתאר את סבא פיליפ הגולה בדירתו בקולומיה. הכתיבה נמשכת עד לרגע בו נשלח אותו חבר לגטו. למיטב ידיעתה, ההון האגדי של המשפחה עודו קיים: "בית החרושת מתפקד עם אלף פועלים והוא שייך לממשלה האוקראינית". זרם הבאים למפגש בבית ליברמן אינו פוסק. למפגש הגיעו תשעה קרובי משפחה מוושינגטון, מסן פרנסיסקו, מלוס אנג'לס ומניו יורק. אחד מהנוכחים ביקר בישראל בפעם האחרונה לפני 17 שנה ולביתו בת ה14 היה זה הביקור הראשון בחייה בישראל. בן הבאים גם מגדה ונחום אריאל, חיפאים ותיקים: היא נכדתו של פיליפ ליברמן, ביתה של צילי, פרופסור לכימיה שהייתה גם דיקן הפקולטה לכימיה בטכניון, הוא עורך דין. נחום אריאל (אז אפלבאום) : שירת בתחילת שנות ה-40 במשטרת היישובים ובמשמר החופים ובזמנו הפנוי נתן שיעורים פרטיים באנגלית. בנדיקט ליברמן היה אחד מתלמידיו. "הוזמנתי לבית ליברמן לעיתים קרובות ובנדיקט הציג בפניי את ביתו, אחותו ומגדה. הרומן שלנו התחיל בטיול רומנטי לאכזיב, באוטובוס, ובטיולים לאורך השביל שהוליך מהבית ועד לחוף הים. בחצר האחורית של הבית התקיימו קורסים של מפקדי עמדות של ההגנה. הסיור הבריטי שחלף על הכביש לא ראה משם את הנעשה בצידו האחורי של הבית".

שחזור ב-4 מיליון שקלים
הבניין, מבנה ערבי טיפוסי הכולל 400 מ"ר , בנוי אבני כורכר , ככל הבתים שנבנו בעבר באזור זה . גג הרעפים שוחזר, והמרפסת שהים נשקף ממנה , שוחזרה גם היא. שביל מרוצף מוביל אליו ושדרת הברושים שלאורכו נראים גם בצילומים המשפחתיים בני 70 שנה . יוסף פלדמן מהמועצה לשימור אתרים, יזם את שיחזור הבית ושיקומו, דחף את הפרויקט וליווה אותו בנחישות ובאהבה. העלות הגיעה ל-4 מיליון שקלים ובמימון השתתפו עיריית נהריה, המועצה לשימור אתרים ומפעל הפיס . תכנון השיקום נעשה בידי מהנדס המועצה לשימור אתרים, לב מנדלבלט , ועיקרו בניית עמוד מרכזי התומך אליו באמצעות זרועות ברזל את כל קירות הבניין . גם מי שהיה מהנדס עיריית נהריה, גבריאל , השתתף בפרויקט השיקום .

באו לטיול ונשארו
מגדה מגוללת את סיפור ביקורם של הוריה בפלסטין , זמן קצר ליפני פסח 1933 , הביקור שהביא לכאן בעקבותיו את כל בני ליברמן. הסיפור ייכלל , מן הסתם , בין דפיו של הספר שעל כתיבתו היא שוקדת בימים אלה, על תולדות משפחתה. "הורי נהגו לנסוע בכל שנה לטיול בן חודש , בשנת 33 , כשהתלבטו לאן ייסעו השנה , אמרה להם המחנכת שלנו, של הילדים, שהייתה חברת השומר הצעיר :'האדונים כבר היו בכל העולם, למה לא ייסעו לפלסטין?'. הוריי עלו על אוניית פאר ובמשך חמשת הימים ששטו בה , שמעו את הסיפורים של ראשוני הבורחים מהנאצים. לאבא היה כאן חבר חלוץ שהראה להם את הארץ . אמא התאהבה במקום מהרגע הראשון. היא, שתמיד חששה מעושר שמקלקל את הזולת , נטשה בשמחה את כל הפאר שאפיין את חייהם שם ובאה לחיות במקום שאנשים אמרו עליו שהוא ברברי , כי המשרתת הולכת הביתה בשעה 4 אחר הצהריים . כשסבא פיליפ הבין שהחלטתם של אמא ואבא להישאר בפלסטין היא סופית, הגיע כדי לראות במו עיניו במה בדיוק מדובר . גם הוא התאהב בארץ וכל השאר היסטוריה. פיליפ ליברמן היה סבא נפלא ואיש יוצא דופן. מעולם לא התגברתי על מותו שם , לבד. בכלל מדובר במשפחה לא רגילה, כשרואים איך כל צד התגבר ועשה עם עצמו משהוא . המשפחה הזאת הניבה הרבה משכילים ומצליחנים. אם סבא היה רואה אותנו היום, היה בודאיי שמח ".
בני לוי, שראוי לכל הערכה על הפרויקט שלקח על עצמו, כבר רואה את המשכו: "החזון שלי הוא ליצור גביע נודד של מידע, שתחילתו הוא הדיסק שחילקתי לכולם היום. ומלבד תיעוד המידע המשפחתי, אני חולם על מפגש גדול בכל שנה, בניסיון לקשר ולגשר בין כל קצוות המשפחה שהיו מרוחקים כל כך הרבה זמן. הרעיון, בפשטות , הוא קשר טוב בין הדורות הבאים ".