אני מספרת סיפור שסיפרה לי רעיה ברג (שם קודם:לוצקי), שהיא קרובת משפחה שלי (מעיין גרויסר) מצד סבתא שלי וורה גרויסר.
רעיה לוצקי נולדה בשת 5/10/1924 באוקראינה, בעיר סטלינו.
הסיפור מתחיל מאז פריצתה של מלחמת העולם השנייה.
באוקטובר 1941 משפחת לוצקי עזבה את העיר סטלינו ועברו לעיר סטלינגרד שברוסיה. רעיה היתה אז בת 17 שנה.
משם הם עברו לאוזבקיסטן. שם הם גרו מאוד קשה, לא היה מספיק אוכל לכולם להרבה אנשים היו כינים. באוזבקיסטן היא הכירה את אלייהו ברג (תאריך לידה 1914), שהגיע מפולין והם התחתנו ונולד להם בן ששמו יעקוב.
בשנת 1945 עם גמר המלחמה לאנשים שבאו לרוסיה מפולין היתה אפשרות לעזוב את רוסיה. ואז המשפחה- רעיה, אליהו, בנם יעקב ואמא של רעיה ששמה לאיה לוצקי (בעלה יעקב נפטר בבית הכלא ברוסיה), נסעו ברכבת לפולין. בדרך הם מאוד פחדו כי הפולנים שנאו את היהודים. מפולין הם עברו את הגבול לצ'כוסלובקיה- לא באופן חוקי. משם הם נסעו לאוסטריה ואחר כך לאיטליה, כי שם היו אנשים שעזרו ליהודים. המשפחה נשארה שם זמן מה. לאחר מכן בעזרת אגודת "דז'וינט" עברו לדרום צרפת, שם עבדה רעיה כאחות מוסמכת בבית חולים. בצרפת הם קבלו הודעה על הקמתה של מדינת ישראל.
בתאריך 12/10/1950 משפחת ברג עלתה באוניית "נגבה" לארץ ישראל וגרו במעברה במושב, שנמצא בדרך לעפולה.
הם גרו שם במשך 3 שנים. רעיה עבדה כאחות בקופת חולים, לכן המשפחה קיבלה צריף עם שירותים ומקלחת מחוץ לבית.
לתנאים "הטובים" האלה לא זכו הרבה משפחות. הם הכירו הרבה אנשים אחרי, שרצו להקים בית משלהם בארץ ישראל.
באותו זמן הם שמעו שבנהריה התחילו לבנות בתים של עמידר.
בשנת 1953 הם עברו לנהריה וקבלו בית בשכונת עמידר וגרו שם במשך 3 שנים. אחר כך הם מכרו את הבית וקנו שטח אדמה ברחוב געתון 44 ובנו בית פרטי גדול והשכרו לאנשים דירות. מזה הם הרוויחו כסף. רעיה עבדה כאחות בקופת חולים כללית ברחוב הרצל עד שנת 1985. בעלה אלייהו עבד בבית חרושית "מולייר".
עד היום המשפחה גרה בבית הזה בנהריה.