אדמות טואני

מקור:מספר "נהריה – כפר הייקים"
תפיסת החזקה באדמות טואני
אחרי סגירת העסקה הפורמאלית עם משפחת טואני היה צורך לתפוס ברקע גם חזקה "פוליטית". פלחים ערביים אשר עבדו את האדמה, בד"כ כאריסים, פוצו בסכום כסף כדי להניעם לעזוב את האדמה. היה צורך ביישוב סכסוכי גבולות בין שכנים, ובמדידת הקרקעות.

בעיית האריסים
בזיכרונותיו של אחד המתיישבים הראשונים בנהריה, יעקוב פאוקר, הוא אומד את מספר האריסים אשר עבדו את אדמות טואני בעת הגעתו בספטמבר 1934 ב"כארבע משפחות". נאמר שם שהם באו מהכפרים הקרובים אום אל פרג' ומזרעא. אך תיאור זה סותר לכאורה את הנתונים הידועים לגבי זמן קבלת הקרקעות, מאחר וביוני 1934 נספרו 19 אריסים. מכיוון שיש להניח כי כל אחד מבין האריסים עיבד את האדמה בשיתוף עם משפחתו, דומה שבפועל חיו על האדמה לא 19 בני אדם, כי אם עד 19 משפחות. את הסתירה הזאת בין המספרים ניתן ליישב לגבי "סוף ספטמבר" 1934, בעובדה שעד אז כבר התפנה "חלק" מהאריסים מהשטח. לפיכך ייתכן כי יעקוב פאוקר אכן מצא באותה עת רק עוד ארבע משפחות. אך אם כך הוא הדבר, הרי שמספר הזה אינו מהווה אלא שארית, ולא מספרם המקורי של אריסי השטח כולו, אשר אכן נאלצו לפנות את השטח בעקבות רכישות הקרקע. עובדת הרחקת האריסים אינה שנויה אפוא במחלוקת. הפינוי היה חלק מקיום חוזה הרכישה אשר נכרת עם משפחת טואני, ויש להניח שהיו בין הנוגעים בדבר מי שעולמם חרב עליהם. במידה והליך חוקי זה כונה בשלב מאוחר יותר על ידי גורמים ערבים כ"נישול פלחים שהיו מושרשים באדמה", אזי ניתן לאשר אפיון זה כ"עיוות במסגרת התעמולה הערבית". אמנם ייתכן ובחירתו של ד"ר סוסקין בביטוי הבלתי מוצלח, באמורו שיש "להתחיל מיד בפעילות להרחקת האריסים" עוררה אסוציאציות מוזרות מה, על אף שלא הסתתר מאחורי התבטאות התכליתית זו אלא שיקול משפטני. הרי כל זמן שהאריסים עדיין עיבדו את האדמה, אי אפשר היה לבצע את "תפיסת החזקה המעשית" על ידי חברת "נהריה". לפיכך נאלץ הוועד המנהל להמציא שיטת פעולה, אשר בעזרתה יוכל להניע את האריסים לנטישת הקרקע. לאור התוצאות מקבלת שיטה זו אפילו נימה יחסית הומאנית. בדרך כלל פוצו בארץ ישראל האריסים בסכום כסף השווה לשכרו החודשי של שכיר בחקלאות. אם נניח כנתון כי שכרו של פועל יהודי בחקלאות נע בין 4 לבין 6 לא"י, נמצא כי הפיצוי בו זכו אריסי הקרקע שנרכשה ממשפחת טואני, היה גבוה יותר. ממאזן סוף השנה עולה, כי שולם סך של 625 לא"י לאריסים. לאחר ניכוי של סך 150 לא"י דמי תיווך למתווך הערבי קאסאטלי, נותרו להם 475 לא"י. במקום אחר נרשם בגין "הרחקת האריסים עד ה-31 בדצמבר 1934 "סך 400 לא"י. אם נחלק כל אחד משני הסכומים במספר האריסים (נניח שהיו 19), יגיעו לכל אריס 21 לא"י או אפילו 25 לא"י. הסכום הגבוה יותר השתווה לשכרו החודשי של מנהל בכיר בחברת "נהריה", וגם הנמוך שביניהם היה מספיק כדי לשלם ארבע עד חמש משכורות לפועל יהודי. נראה, אפוא, כי סכומי הפיצויים אותם שילמה חברת "נהריה" היו הרבה מעבר לממוצע בארץ ישראל באותה תקופה. אך אף שהסכום הנ"ל סייע לגשר על מספר חודשי אבטלה בין אבדן מקור ההכנסה הקודם לבין החיפוש אחר מקורות הכנסה חדשים, הרי בכל הנוגע לתכנון עתידם, הושלכו האריסים לשעבר יחד עם משפחותיהם לגורלם. נקיפות מצפון אשר ייתכן ועלו לאור הסבל אשר ייתכן ונגרם לערבים, הושתקו מאוחר יותר על ידי הדגשת אי-מוסריותה של משפחת בעלי האחוזה הערבית, עליה נאמר כי המירה והפסידה את כל מחיר הרכישה "בלילה אחד במונטה קרלו"; או שהודחקו בעזרת אגדות המספרות על רכישת אדמה "חרבה וריקה – ללא עץ ושיח – ובלתי מיושבת". גם הגזמות כגון אלה שימשו לצידוק פוליטי-מוסרי נוסף של תהליך תקין מבחינה משפטית, אך בעל השלכות מוסריות-חברתיות, אשר ליווה את התהליך של רכישת האדמה בשלבים.
הפעולה המשפטית של הפינוי החלה בחתימת כל אריס ואריס על טופס שהיה מנוסח בשפה הערבית, כאשר הוצמד אליו שרטוט של הקרקע הרלוונטית. הטופס הוכן על ידי נוטריון חברת "נהריה", ד"ר ויינסהל, והובא אל האריסים על ידי המתווכים הערביים עפיפי וקסטלי. עפיפי וקסטלי נשכרו על ידי ד"ר ציפרין, מנהלה הטכני של "נהריה בע"מ", כדי שיוציאו לפועל את הפינוי המוסכם עם האריסים. אחרי שהתחייבו בכתב להתפנות, קיבלו האריסים "מיד"-ולא, כנהוג, רק אחרי שלושה חודשים – את הפיצויים, זאת באמצעות המתווכים, אשר קיבלו את הכסף מחברת נהריה "כנגד שטרות למוכ"ז". כל צעד סמלי קטן של מסירת הקרקע נקבע באופן חזותי: ראשית יקבל מר נג'ב עפיפי את האדמות מכל אריס ואריס, ולאחר מכן הוא יעביר את הקרקע כולה כאחת לחג'י עפיפי ולקסטלי. והם העבירו הכל בסוף לידי חברת "נהריה". מיד לאחר פינוי השטח היה צריך לחרוש אותו, להקיפו גדר, לשמור עליו בעזרת שומרים יהודים, ולזרוע אותו. בנוסף תוכנן "להרוס לחלוטין" את בתי האריסים לשעבר, ולשים במקומם "אולי את שיכוני הפועלים הראשונים". לאחר מכן היה צריך לגשת לנטיעת החוף בעצי אשל ואיקליפטוס, כהגנה נגד הרוח. בזאת הושלמה "תפיסת החזקה המעשית". אבל ברור שהבתים, אשר בהם התגוררו בהם האריסים, בכל זאת לא נהרסו, מאחר ובעת "תפיסת החזקה המעשית" הם כבר עמדו ריקים; על כל פנים "שופצו" שנים מהם, "כי בהם יגורו הפועלים". העברת אדמות טואני לידי ארבעת הרוכשים שולמה למעשה ב-1 בדצמבר 1934 על ידי "החריש הפוליטי", הצבת צריפים וגידור השטח.

שאלת מדידת הקרקע
בנוסף התעוררו בעיות עם שכנים בעניין מיקומו הנכון של הגבול בין אדמות טואני לבין רכושה של סעיד פחה, אשר גבל בהן. בארץ ישראל לא היה רישום קרקעות על פי רשת ארצית, ולא היה קיים פנקס רישום מקרקעין לגבי עסקאות ושעבודים לגבי קרקעות, כפי שהיה נהוג באירופה. חלקות הקרקע תוארו (לא נמדדו) על פי נקודות ציון בלתי-אמינות ביותר – ואדי, גבעה, עצים מבוגרים. על כן היו נתונים לגבי שטחים "כמעט תמיד מוטעים". בירור אי-התאמות בתוואי הגבולות לשטחי השכנים הוטל על עורך הדין ויינסהל, "כי בידו ייפוי הכוח מהטואנים". מיתר השכנים "הושגו חתימות תמורות 17 לא"י – ללא ציון סיבות ומטרות, אך בוודאי תמורת הסכמתם לתוואי הגבול החדש. את עבודת המדידה עצמה נטלה על עצמה החברה הפרטית פייפר כ-licensed surveyor, כלומר מודד-קרקעות מורשה. לשם קבלת אישור, הייתה חובה למסור את תוצאות המדידה לידי מחלקת המדידות ביפו.

העברת האדמות לחברת "נהריה בע"מ"
אדמות טואני נרכשו, כנ"ל, עוד בטרם היווסדות ה"חברה", על ידי ארבעה אנשים פרטיים, וגם נרשמו בטאבו, הוא לשכת רישום המקרקעין בעכו, על שמות ה"ה ד"ר זליג אויגן סוסקין, יוסף לוי, היינריך כהן והגברת פאולינה וונגרובר. עובדה זו הייתה עלולה, בשלב מאוחר יותר, להוות מכשול משפטי למכירת אדמות טואני לחברת "נהריה בע"מ". מיופה הכוח, עורך הדין ד"ר אברהם ויינסהל מחיפה, הצהיר בחוות דעתו, אותה מסר במהלך דיון שהתקיים ביום 25 בדצמבר 1934, כי העברת בקרקע כטלה מארבעת האנשים הפרטיים לרשות החברה, ,איננה מתאפשרת מתוך הסיבות כלהלן": ראשית, רישום הקרקע על שם הארבעה נעשה "לא בהשגחה כי אם בכוונה תחילה"; אותם ארבעה אנשים אף לא הציגו את עצמם בעזרת ייפוי כוח כנציגי חברת "נהריה בע"מ", דבר שלא היה אפשרי בעת עריכת שטר הקניין, מפני שבאותה עת החברה לא הייתה קיימת. שנית טעונה העברת הקרקע לבעלים חדשים הסכמת נושא המשכנתא, כלומר משפחת טואני. מאחר וזו שללה עוד בשעת המשא ומתן הראשון הכללה של סעיף הקובע העברה לצד שלישי, רחוק מהדעת שהיא תסכים בפעם הזאת למכירת הקרקע בחטיבה אחת. לכן הציע ד"ר ויינסהל לבצע את מכירת החלקות החקלאיות אחת לאחת מארבעת הבעלים הפרטיים הרשומים, ישירות אל המתיישבים ולדאוג לשחרור האדמה מהר ככל האפשר מהשעבוד הרובץ עליה. אולם בשטרות הקניה המודפסים לא צוירו ארבעת "הנאמנים" סוסקין, לוי, כהן וונגרובר, אלא צוינה "החברה"; למעשה נחשבה אפוא "החברה" כלפי הקונים כבעלים, והיא אף הגדירה את עצמה כזכאית למכירת החלקות החקלאיות למתיישביה המיועדים של נהריה. כאשר החברה עדיין נמנעה מלהודיע ל"רשם" בירושלים, בינואר 1932, על מצב הבעלות הנכון, היא הודתה ברגשי אי נוחות. אצל רשם החברות בירושלים נרשמה חברת המניות "נהריה בע"מ" כבעלת הזכויות במקרקעין רק בדצמבר 1934. אך הקרקע נרכשה בפועל בחודש מאי 1934. מבחינה משפטית נחשבו אפוא ארבעת הנאמנים עוד בשנת 1939 כמוכרים.