תעשייה

מקור:מספר "נהריה-כפר הייקים"
תוכניות להקמת תעשייה בנהריה
עם הדיון להקמת בית חרושת לגומי בידי ד"ר פריץ אטלינגר (1964-1889) התגלתה כבר בשלב מוקדם מאוד בעייתיות התביעה שנהריה תהיה חקלאית בלבד. על אף שהמושבה הושתתה על עקרון הכלכלה הפרטית, התקשו האחראיים לארגון כבר בהתרת תחרות פרטית בין בתי מלאכה ועסקי שירותים. כמה יותר הפחיד וציער אותם הפרויקט לבתי חרושת לגומי, גם אילולא היה כרוך בשאלות יסוד אקולוגיות של צריכת מים וזיהום אוויר אפשריים.
פריץ אטלינגר, עורך דין מפרנקפורט ע"נ מיין ובעל חרושת לגומי בקליין-אוהיים על יד פרנקפורט, התכוון בעקבות הגזרות הראשונות בגרמניה להצרת צעדי יהודים בעלי עסקים ומקצועות חופשיים, להעתיק חלק מייצורו או אף את מפעל הגומי שלו כולו לארץ ישראל. ד"ר פליקס רוזנבלית (1978-1887) או בעצם החברה שלו פייטרה בתל אביב העבירו הצעה לנהריה. ב-18 בספטמבר 1935 עלה נושא "בית החרושת לגומי" בפעם הראשונה על סדר יומה של החברה. החברה הציעה מגרש בן 26 דונם מעבר לכביש עכו-בירות במחיר 55 לא"י לדונם – שטח המכונה "חורשת הזיתים". השטח היה באותה עת עדיין מעוקל לטובת מר ליברמן תמורת משכנתא לטובת טואני. רק בתנאי שהחברה תפדה את השטח היה ד"ר אטלינגר מוכן לרכוש את "גן הזיתים". בתנאים מסוימים הסכימו הוועד המנהל של החברה וועד הקואופרטיב ברוב קולות לפרויקט מפעל הגומי. אולם אצל האדונים ברוך ואיזאק לא הופרחו כמה פקפוקים עקרוניים:
1.האם הקואופרטיב יהיה בכלל מסוגל לספק את כמות המים הנדרשת;
2.האם הריחות העולים מבית החרושת לגומי יוכלו להזיק ליישוב החקלאי ואתר החוף העתידי נהריה;
3.האם מחירי הקרקע יזנקו בעקבות התמקמות התעשייה ולא יהיו עוד בהישג ידם של איכרים החפצים להתיישב במקום;
4.האם אולי "מספר תושבים ינטשו את העבודה החקלאית ויפנו לעבודת החרושת הקלה יותר באפן יחסי וגם מכניסה יותר".
שני נציגי התושבים חששו אפוא "לקיומה ולפחות להתפתחותה של המושבה החקלאית". בסופו של דבר נכשל פרויקט בית החרושת לגומי לפי ידיעה מפי יוסף אטלינגר (נולד 1928), בנו של המשקיע הפוטנציאלי, בגלל התערבות ההסתדרות, שהתנגדה עקרונית למפעלים פרטיים. אבל מסתבר שגם לחששות לנזק סביבתי מבית חרושת לגומי לנהריה החקלאית היה תפקיד מכריע. במקרה היחיד הזה הייתה ההחלטה מונעת בשיקולים אקולוגיים; אבל בדרך כלל נראה שאפשר לאפיין את מניעיהם האחרים של חברי הוועד כ"עוייני תעשייה", במקרים בהם חששו שמתיישבים עלולים לעבור לתעשייה. אדרבה, פועלי התעשייה היו קונים מהם את תוצרתם החקלאית. כך מוערכת עמדתו של הקואופרטיב שלא להתיר מלכתחילה התמקמות תעשיה בנהריה כ"משגה חמור שאחר כך הרבו להצטער עליו".