סיפורו של ולטר נוימן ממיסדי נהריה (שנות חייו 1913 -2006 )

נהריה 22.9.1995 שמותי

הראיון נערך ע"י בני סלע, מתייחס לשנים 1913- 1955.

בקיץ של שנת 1912 נסעו הורי, ארתור נוימן וליזבט ( מבית קארו) לאוסטריה ולצפון איטליה. התחנה הראשונה בנסיעתם היתה מינכן. במינכן היה מצוי בית אופרה מפורסם מאוד. אבי היה חובב מושבע של רישרד ווגנר, והיתה להם הזדמנות לראות את האופרה הקרויה "הזמרים האומנים של נירנברג". שמה של הגיבורה של האופרה הזאת היה EVA, ביתו של הסנדלר זקס, שהיה אחד הזמרים האומנים באופרה. שם הגיבור באופרה, אשר היה אציל, היה WALTER VON STOLZING.

באותו הזמן היתה אמי בהריון, והורי החליטו, כי אם תיוולד בת יהיה שמה איווה, ואם יהיה זה בן, יהיה שמו וולטר. וזהו מקור השם, אשר קראו לי הורי.

נוסף לשם הזה יש לי עוד שני שמות. האחד - WILHELM, על שמו של סבי מצד אמי, וילהלם קארו, אשר נפטר בסביבות גיל 60, כתוצאה ממחלת שפעת קשה, אשר פגעה בלבו. השם השני - MORITZ, על שם אחיו של אבי, אשר נפטר מדיפטריה. שני השמות הנוספים האלה היו רשומים במסמכים הרשמיים, אך לא נעשה בהם כל שימוש פראקטי.

מעניין שכל השמות שסובבו אותי בחיי בגרמניה, גם שלי וגם של רעי, מורי, אחי ואפילו אשתי, הם שמות גרמניים טהורים: ולטר, וולפגנג, קטה, אנליזה, גיאורג, איווה, סנטה, ועד ועוד ועוד.. והדבר הזה מעיד על מידת ההתבוללות הגדולה שהיגיעה אליה יהדות גרמניה אפילו לפני מלחמת העולם הראשונה.

ילדות

נולדתי ב 16.3.1913 בברסלאו. אבי היה סוכן של מפעלים לייצור בדים, היה לו מחסן, אשר בו היה מאכסן את הבדים למכירה, והשתדל לשווק אותם לחנויות, כמו כן היה מזמין מן היצרנים בדים לפי הזמנה מיוחדת של בעלי החנויות. אפשר לומר שהמשפחה היתה מבוססת מבחינה כלכלית. אמי סיימה את לימודיה בסמינר למורים, והיתה מורה מוסמכת לבית הספר היסודי, ואף עבדה כמורה עד לנישואיה, אך כמקובל באותם הימים, היא הפסיקה את עבודתה אחרי הנישואים, בשביל לשמש עקרת בית ולגדל את הילדים.
הורי התחתנו ב 1902. ב 1904 נולדה להם הבת הבכורה ANNELIESE, ב 1909 נולד אחי WOLFGANG, ואני הייתי הילד הקטן במשפחה.

בקיץ של 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. הצבא הגרמני פלש לארצות השכנות: אל בלגיה, הולנד... ובשלבים הראשונים נחלו הצבאות הגרמניים נצחונות. הבשורות על הנצחונות האלה הופצו בציבור כדי להרים את המורל, והמפיצים היו צועקים "Ein extra blatt" ( מהדורה מיוחדת). המילה הזאת נחרטה בראשי, ולכן במקום שהמילים הראשונות שלי תהיינה: "אבא, אמא" הייתי קורא לאבי בקצב של קריאות מפיצי המהדורות האלה: "A ababa".

מלחמת העולם הראשונה

במלחמת העולם הראשונה לא היו התנכלויות ליהודים. הם השתתפו במאמץ המלחמתי, ואפילו גויסו לצבא. ד"ר רולף, למשל, היה רב צבאי. אבי גוייס כחובש לשרת בבית החולים הצבאי בברסלאו. הוא היה מאוד אינטליגנטי, ועל כן מינה אותו מנהל בית החולים, לאחראי על המזכירות, ונתן לו יד חופשית לנהל אותה כרצונו. שרותו הצבאי לא אפשר לו להמשיך ולהפעיל את הסוכנות שלו כרגיל, אך הוא הצליח בכל זאת להפעילה אחרי שעות פעילותו במזכירות בית החולים.

במשך המלחמה היתה אספקת הפירות והירקות משובשת. השלטונות אפשרו על כן לתושבים לשכור שטחי אדמה בגודל של שליש עד חצי דונם מחוץ לעיר ( כרבע שעה של הליכה ממנה), על מנת לגדל פרות וירקות בעצמם ( קראו לשטחים האלה Schreber - garten). ההורים גידלו שם מלפפונים, עגבניות וגם תות שדה. אחי, שהיו גדולים ממני, היו נוהגים לסלק את התותים האדומים לפני שהורי הגיעו אליהם, וכך לא הצלחתי ליהנות מהם כמו אחי. יום אחד החלטתי להישאר ליד ערוגת התותים ולא הסכמתי לעזוב אותה. כאשר שאלה אותי אימא לפשר התנהגותי המוזרה, אמרתי לה, שאני מחכה כאן לתות הזה עד שיאדים, כדי שלא ייקחו אותו אחי ממני.

אופייני למלחמה היה המחסור בחומרי גלם ובמצרכי יסוד. למשתמש בסבון הייתה תחושה כאילו הוא מורכב מאחוז גבוה של חול. דבש דבורים אי אפשר היה להשיג. במקומו סופק לאולכסיה דבש מלאכותי, שצבעו היה חום ירוק דוחה. במקום רצועות עור להפעלת תמסורות בתעשייה השתמשו בחומר שהיה עשוי מ"אריגת חוטי נייר". נעליים היו מצרך יקר מציאות. על מנת לקבל זוג נעליים, היה צריך להצטייד באישור מיוחד ממשרד מתאים. אנשים חיכו בתור ארוך בשביל האישור היקר הזה. זכור לי, שאמי הלכה אתי אל משרד כזה, והשיגה אישור לקבלת זוג נעלים עבורי. ורק בזכות האישור הזה קנו זוג נעליים. על החומר, אשר ממנו ייצרו את הנעלים צריך לספר בנפרד: החלק העליון היה מורכב מן האריג שנוצר מאריגת חוטי נייר. הסולייה היתה מורכבת מקרטון קשיח, ועל כן, כאשר יצאתי בנעלים אלה החוצה במזג אוויר חורפי, הפכו הנעליים במהרה לעיסה של נייר.

בית הספר היסודי (כיתות א-ג 1919-1921)

כאשר הגעתי לגיל 6 והייתי אמור להתחיל את לימודי בבית הספר היסודי, פנתה אמי, שהיתה כאמור לעיל מורה מוסמכת, אל מנהל בית הספר, וביקשה את רשותו להשאיר אותי בבית בשנה הראשונה וללמד אותי את הדרוש בעצמה. הסיבה העיקרית לבקשתה זאת הייתה נעוצה במקרה שקרה לי כשהייתי בן 5 וחצי: משפחתי נסעה לנופש בסודטים, בכפר שנקרא BAD FLINSBERG. במהלך החופשה הזאת הידרדרתי מגרם המדרגות התלול, בערך 17-18 מדרגות. קיבלתי זעזוע מוח, ותקופה ארוכה סבלתי מכאבי ראש בשעות בוקר מסוימות. רופא המשפחה המליץ, שאנוח בבית עד כמה שאפשר יותר. ואולי גם יחסי הקרבה המיוחדים, שהיו ביני לבין אמי, דחפו אותה לקבל ברצון את ההצעה של הרופא וללמד אותי בבית. החל מן השנה השנייה, מכתה ב', הצטרפתי ללימודים בביה"ס כרגיל.

אין לי זכרונות מיוחדים מבית הספר היסודי. הייתי ילד שקט וממושמע. כבר אז גיליתי עניין מיוחד בנושאים טכניים ובמיוחד במכוניות. הורי, אשר הכירו את נטייתי זאת, קנו לי ליום הולדת מכונית,

אשר הייתה נוסעת ע"י מתיחת קפיץ, אך היה בה פגם רציני לטעמי: המכונית הזאת נסעה רק במעגלים, ואני רציתי שהיא תיסע גם ישר. מאחר שלא הצלחתי בשום פנים ואופן לשנות את כיוון נסיעתה, בערה בי חמתי ועליתי עליה ברגלי, דרכתי עליה, הרסתי אותה, ופרצתי בבכי מר ונרגז. אמי לא הייתה רגילה לתגובות כאלה מצדי, אך היא הבינה אותי ולא הענישה אותי.

מאז נהגתי לבנות את הצעצועים שלי בעצמי. בהתחלה יצרתי לי רכבת, שהייתה בנויה מקרונות כדוגמת חשמלית, ועשיתי אותם מקופסות ששימשו אריזה לאבקת פודינג. מאוחר יותר התחלתי ליצור מודלים של חשמליות מחוטי ברזל. הייתי מצטייד בכמות גדולה של חוטי ברזל ופלאייר, וכך יצרתי את יצירותי.

כאשר היינו יוצאים לנופש, הייתי גם כן מצטייד בכמויות של חוטי ברזל ופלאייר, ושוקע בעיסוקי. אני זוכר שמבוגרים, אשר צפו בהתעסקותי זאת, לא יכלו להבין את מטרת היצירה, וחשבו שאני מייצר מלכודות לעכברים.

יחסי עם אחותי, אנליסה, היו טובים מאוד, היא תמיד הבינה אותי. עם אחי, וולפגאנג, היה הסיפור שונה: הוא אהב לחקות אותי ולהרגיז אותי. כאשר אימא שמעה אותי בוכה, היא ידעה אוטומטית, שוולפגאנג הגיע הביתה. הסיבה להתנהגותו זאת הייתה נעוצה, כנראה, בכך שהוא היה ילד בעייתי בהתנהגותו. היו לו בעיות ביחסיו עם הילדים בבית הספר, וגם אבי הרבה לכעוס עליו ולצעוק עליו. הוא לא היה יכול לסבול את היותי הילד הטוב והאהוב, ועל כן התנכל לי. כאשר התבגרנו שנינו, הסתדרו היחסים בינינו.

באשר לאחי, היותו ילד בעייתי דחתה את חגיגת הבר מצווה שלו מגיל 13 לגיל 14. הורי הזמינו מן הסמינר לרבנים של ברסלאו סטודנט, כדי שיכין את אחי לדרשת הבר מצווה ולקריאת ההפטרה. הסטודנט הזה היה שלמה רילף, ד"ר רילף לעתיד לבוא.

במהלך ביקוריו אלה התפתחה האהבה בין הסטודנט הזה לבין אחותי אנליזה, אשר הייתה בשלב הזה, בשנת 1923, בת 19 ואחרי תום לימודיה בבית הספר התיכון.

בית הספר התיכון (כיתות ד-י"ב 1922-1930)

בית הספר התיכון, שאני ואחי למדנו בו היה מיוחד בכך, שהוא לא היה מוגדר מבחינה דתית. היה בברסלאו בית ספר תיכון אוונגלי, והיה בית ספר תיכון קתולי, אך בית הספר התיכון שלנו כלל תלמידים ללא הבחנת דת. למדו בו מסיבה זאת גם הרבה יהודים, והתחושה שלי הייתה טובה מאוד.
לאחי וולפגאנג היו בעיות במתימטיקה. הוא התקשה בהבנת החומר, וגם מערכת יחסיו עם המורה למתימטיקה היו רעועים. וולפגאנג חיקה אותו, ונתפס על חם. המורה הזה הודיע למנהל ולהורי, שוולפגאנג לא יוכל לעבור אצלו בחינת בגרות במתימטיקה. לא עזר ניסיון ההתערבות של אבי בעניינו. וולפגאנג היה צריך ללמוד שנת לימודים נוספת, והפעם הוא למד עם מורה אחר, והצליח בקושי בבחינת הבגרות.

כאשר אני למדתי בבית הספר התיכון, היה המורה שלי למתימטיקה וגם לכימיה ולפיסיקה, אותו המורה, אשר נתקל בו אחי בתיכון. אך אני הייתי התלמיד הראשון בהישגיו בכיתה אצל המורה הזה. מורה זה היה אדם מיוחד במינו, איש תרבות ורב ידע, ואף הוזמן להרצות מספר פעמים באוניברסיטה של ברסלאו. הוא היה אף מיודד עם אלברט איינשטיין, ואני זוכר שהוא אמר לנו עוד כאשר היינו תלמידים בכיתה י"א - י"ב, כי כאשר יצליח האדם לנצל את האנרגיה הטמונה בתוך האטום, ואשר גילה אותה אלברט איינשטיין, תוכל אנייה גדולה לשוט בכוח האנרגיה האטומית המופקת מדלי פחם אחד במשך שנה שלימה מסביב לעולם. מורה זה אף הסביר לנו, כי על פי התיאוריה של אלברט איינשטיין היקום יש בו קימור, וכי קרני האור הבאות ממרחקים עצומים, אינן עוברות בקו ישר, אלא יש בהן קימור מסויים. קימור זה מסביר את האיחור, שאנו רואים בהופעת ליקוי השמש ביחס לחישובים המתימתיים.

באותה תקופה היה המחקר לביקוע האטום בעיצומו.. וסיפוריו של המורה למתימתיקה נפלו על אוזן קשובה. אני כתלמיד תיכון הייתי ער למצבים הקומיים שהתרחשו בכיתה והייתי מתפרץ בצחוק לפעמים, ולא כל אחד הבין את הצחוק, בגלל זה קיבלתי באחת התעודות האחרונות כציון בהתנהגות הערה, כי יש לי נטייה להתנהגות ילדותית. אך נטייתי זאת נוצלה היטב, כאשר קיבלתי על עצמי לערוך את העלון לסיום לימודינו בתיכון.. לקראת מסיבת הסיום. כל אחד מן התלמידים, וגם חלק מן המורים זכו אצלי לחרוז קולע המתאר את אישיותם. זכור לי באופן מיוחד חרוז אחד אשר כתבתי אותו על שניים מן הבוגרים, שניהם יהודים בשם אונגר וווינר. הם היו מאוד פלגמאטיים וחסרי כאריזמה, וכן היו מיודדים מאוד זה עם זה, קישרתי את כל זאת עם ביקוע האטום ועם האגדה המופיעה במיתולוגיה היוונית על שני בניו התאומים של צאוס: CASTOR ו POLLUX, אשר כונו בשם הדיאוסקורים וכך נקראים באמת שני כוכבים המופיעים בשמים ביחד, ובכן מן המרכיבים האלה יצא חרוז כדלקמן:

UNGER,WIENER UEBER UNSERM ERDENRUND
ALS DOPPELSTERNE SCHIMMERN
VIEL LEICHTER KOENNT ALS DIESEN BUND
ATOME MAN ZERTRUEMMERN
IHR GEIST UND TEMPERAMENT IST NICHT VERDORRT
SIE REISSEN ALLE MIT SICH FORT
DIE BEIDEN DIOSKUREN (Castor+Pollux)
HELL GLAENZEN IHRE SPUREN

מורה זה הזמין אותי אליו לדירתו אחרי בחינת הבגרות. ישבנו, שוחחנו, שתינו קפה.. אני ראיתי בזה הבעת הערכה מצדו.

לקראת לימודים אקדמאיים, קיץ 1931

לפני שהסטודנט מתחיל את לימודיו באוניברסיטה הטכנולוגית בגרמניה, וכך זה נהוג עד היום הזה, צריך הסטודנט לרכוש נסיון טכני תוך כדי עבודה מעשית, באחד מן המפעלים הטכנולוגיים במקום. בברסלאו היה מפעל גדול לייצור קטרי קיטור, קרונות רכבת, טרקטורים וגם מנועי דיזל לצוללות.
בבית החרושת הזה היה בית מלאכה למתלמדים. מי שרצה לעבוד במפעל היה צריך לעבור תקופת הכשרה בבית המלאכה הזה ולעמוד בהצלחה בבחינות מעשיות ובחינות של תיאוריה. גם הסטודנטים היו צריכים לעבור מסלול דומה, אך במחלקות עיקר הדגש היה מושם על הכרת התהליכים והמכשור המודרני ופחות על העבודה המעשית במפעל.
בבית המלאכה הזה, ואחר כך במחלקות השונות של המפעל שהיתי בכל חופשת הקיץ שלי לפני תחילת הלימודים האוניברסיטאיים שלי.

באוניברסיטה הטכנולוגית של ברסלאו

בשנתיים הראשונות אין הסטודנט לומד תחום ספציפי, אלא הוא חייב ללמוד לימודים כלליים, כגון: מתמתיקה, פיסיקה, כימיה, מכניקה טכנית, תורת החמרים ותורת החשמל. כל סטודנט היה חייב להשתתף בשעורי ספורט, והתחום שבו אני בחרתי להשתתף היה חתירה תחרותית בסירות.
השלב השני ארך שנה וחצי. גם בשלב הזה לא היו הלימודים עדיין מתועלים למקצוע ספציפי, אך הלימודים התיאורטיים הצטמצמו לתחום פחות או יותר מוגדר. התחום הבו אני בחרתי לעסוק בשלב זה היה: מכונות כוח ועבודה, והשלכותיה של תיאורית השימוש בחום להפעלתן.

אחרי שלוש שנים וחצי הופיעו החוקים המגבילים הנאציים, ואז גורשתי יחד עם כל הסטודנטים היהודים ומן האוניברסיטה, וגם הפרופסורים היהודים נאלצו לעזוב את האוניברסיטה, ובאוניברסיטת ברסלאו היו שני פרופסורים יהודים.

במשך לימודי באוניבסיטה החל משנת 1934 החל חלק מן הסטונטים הגרמניים להתארגן במסגרת המפלגה הנאצית ה S-A ( אלה היו ה"חיילים" האפורים של התנועה הנאצית, בעלי העמדה הבכירה יותר נקראו (SS, הם הופיעו לבושים במדים הנאציים החומים. גם חלק מן הפרופסורים פחדו מהם, והצדיעו במועל יד נאצי, כאשר חברי מפלגה אלה נכנסו לאולם ההרצאות. בקיץ של שנת 1934 גוייסו כל הסטודנטים, כולל הסטודנטים היהודים ל"שרות עבודה התנדבותי" (ההתנדבות היתה חובה) באזור חקלאי במרחק של כ 50 ק"מ מזרחית לברסלאו, ושם היינו צריכים לעבוד בטוריות ובמעדרים. חפרנו תעלות, ונקינו משתלות של עצי יער. במקום ההוא היתה ספריה.

ואחרי הצהרים אחרי שהעבודה הסתיימה, בסביבות בשעה 16.00, וכל אחד היה חופשי לעשות כרצונו.. ושם מצאתי את ספרו של היטלר MEIN KAMPF וקראתי אותו מראשיתו עד סופו.
החל משנת 1935 החל המצב להיות בלתי נסבל ליהודים, ולקראת סוף לימודי באוניברסיטה פרצו קלגסים אלה את ארון הציוד שלי, והרסו את השרטוטים, שהכנתי.

היהודים לקו בעיוורון נוכח האירועים בגרמניה, הם טענו למשל, כי גרמניה חסרת חומרי גלם וחסרת אמצעים כספיים מספיקים, כדי לרכוש אותם. המפלגה הנאצית, כך הם טענו, לא תוכל להישאר בשלטון זמן רב, ותוך חודשים ספורים היא חייבת להתמוטט. הם לא צפו, למשל, את ייצור התחליפים שהגרמנים התמחו בהם.

באותה תקופה המציאו הגרמנים את הגומי הסינטטי כתחליף לגומי מקאוצ'וק, ולכך היתה השפעה גדולה על כושר היצור של המשק הגרמני. קריאת הספר "מלחמתי" של היטלר שכנעה אותי כי אין מקום ליהודים בגרמניה, וזה מה שקרב אותי אל התנועה הציונית.

חברותי בתנועה הציונית בגרמניה

עוד בבית הספר התיכון למד אתי צעיר יהודי, אשר היה פעיל כבר אז בתנועת הנוער הציונית שנקראה WERKLEUTE, והוא הזמין אותי למפגש של חברי התנועה הציונית בברסלאו עם חיים וייצמן, שהתקיים בשנת 1930. ויצמן סיפר לנו על הפלא המתרחש בעצם הימים האלה עם השפה העברית, אשר היתה רק שפת תפילה, והפכה להיות שפה מדוברת של יום יום. הוא סיפר על היווצרות של חברה יהודית נורמלית בישראל, אשר בה האיכרים , הדוורים הסנדלרים, כולם כולם יהודים. הרצאתו של חיים וייצמן, אשר נישאה בתערובת של אידיש וגרמנית, אך היתה מובנת לכל, הותירה בי רושם רב, והיתה אחד הגורמים להצטרפותי לתנועה הציונית.

אגב בברסלאו היתה התנועה הציונית חזקה יחסית למקומות אחרים. במקומות אחרים התפתחה במקביל לתנועה הציונית, תנועה גרמנית-לאומית של יהודים, וגם הם פרסמו שבועון משלהם.
אחרי הארועים שארעו לי ב 1935 בטכניון: פריצת התא שלי, וביחוד סילוקי מן האוניברסיטה. הצטרפתי אל התנועה הציונית, אל "החלוץ". המפגשים היו פעם אחת בשבוע בשעות הערב, המפגש החל בפעילות תרבותית: בדרך כלל שירה בציבור, אחר כך דיווח אחד המדריכים הבוגרים, על ההתפתחויות הפוליטיות באזור, וגם במזרח התיכון. על פי המאמרים, אשר הופיעו בשבועון הציוני-גרמני בשם Rundschau Die Juedische. במקביל להצטרפותי לתנועת החלוץ הצטרפתי גם לקורס ללימוד השפה העברית, הקורס אורגן ע"י הארגון הציוני ( שהיה ארגון גג, אשר פיקח על כל התנועות הציוניות, כולל החלוץ) וארך מעל שנה. לימד בו מורה בשם רסניקוב - יהודי מאודיסה. הסבריו על הדקדוק העברי והניקוד בכלל זה מזכירים לי את תכניותיו ברדיו של אבשלום קור בימינו אלה. עסקנו בפועל ובגזרותיו.

אחד המדריכים הבכירים בתנועה הציונית בברסלאו היה בחור בשם עשהאל בן דוד, אשר נולד בגרמניה בשם DAVIDSOHN, ואשר כבר הספיק לחיות כמה שנים בישראל. הוא נשלח ע"י התנועה הציונית לברסלאו, כדי להוסיף למסגרת ההיא קצת נופך ישראלי אוטנטי. בין הפעילים בחלוץ בברסלאו ובגרמניה היה גם ד"ר גיאורג יוספסטל, אשר שימש מאוחר יותר בתפקידים ממלכתיים בישראל (כיום יש בארץ בית חולים, אשר נושא את שמו - בי"ח יוספטל") גם יוספסטל היה מרצה במפגשים של החלוץ בפנינו. הוא הרצה על טרומפלדור, חייו ומותו. הוא הרצה על חיים ארלוזורוב ועוד, על המאורעות בישראל: הפוגרום בחברון בשנת 1928, נישאו הרצאות על ספרים חשובים בתחום הציוני, שהיו אז נושא לדיון ביננו, כגון:
רומא וירושלים, אוטו אמנציפציה, "תל - אביב" של הרצל ועוד..גם אשתו של ד"ר גיאורג יוספסטל, סנטה יוספסטל היתה פעילה בתנועה והרבתה להרצות בפנינו.

היו בקן מדריכים נוספים: הרפסמן וסליגר.. כאשר סליגר עזב את גרמניה ועלה לארץ, נתמניתי אני לאחד המדריכים בקן. במסגרת הפעילויות, היינו יוצאים בשבתות למסעות באופנים לאתרים שונים בקרבת ברסלאו לבילוי חברתי של שבת. גם בביתנו התקיימו מפגשים של התנועה, השמעתי לחברים במפגשים האלה מוזיקה יפה מתוך תקליטים, והוצגו בפני החברים ספרים חדשים מעניינם בתחומים שונים:
ציונות, רומנים וכו... לפעמים הופיעו גם פקידים של הגסטאפו במפגשים האלה כדי לרחרח ולבדוק את אופי הפעילות שלנו.. אך הפעילות שלנו לא היתה בלתי חוקית, ולכן הם לא התנכלו לה.
כאשר עזב אותנו סליגר, קיימנו מסיבה לכבודו, ואני חיברתי לכבוד המעמד את השיר הבא
.
Hoeret,hoeret Die Balade Schlimm im, Schlimm im, Schlimm im hoechsten grade! Traenen werdet ihr vergiessen. Hoeret jede zeile Wie nach kurzer weile Unsere fuehrer uns verliessen Und bis zu ende Lauschet gespannt Faltet die haende! Haltet den rand Doch was tut's Der chaluz Juedischen blut's Ist guten mut's
בראשית 1936 הגיעה אלינו קטה קליין כעוזרת בית. במסגרת חוקי נירנברג היה אסור ליהודים להעסיק עוזרת בית, שאינה יהודיה, והארגון הציוני תיווך בין היהודים ודאג לשלוח אלינו את קטה. כך מתחיל בעצם סיפור הכרותי עם קטה, שהוביל לפרשת אהבה ונישואין.

קטה נוימן ( קליין )

קטה נולדה בעיר נוישטט ((Oberschlesien בשנת 1914 בבית קליין. אמה של קטה היתה פאני קליין לבית קראוזה. אחיה גיאורג קרואזה היה אדם אמיד והוא התפרנס בכבוד ממפעל גדול לרהיטים קטנים, לוילונות למסגרות של מראות ותמונות ולהכנת מראות ממש. לימים הגיע לשם מהונגריה יהודי בשם בלה קליין. בלה החל לעבוד במפעל של קרואזה, ולימים התפתחו יחסי אהבה בין בלה ופאני והשניים נישאו. הם הולידו חמש בנות: מרגוט, הרטה, קטה, טראוטי(חווה) והלגה(תמר).

לימים ניסה בלה לפתוח מפעל עצמאי דומה למפעל של קראוזה, אך פשט את הרגל ונמלט מנושיו בחזרה להונגריה.. גיאורג קראוזה תמך אמנם כספית באחותו ובבנותיה, אך התמיכה היתה מצומצמת, ומצבם הכלכלי היה דחוק.. ועל כן כאשר התעורר הצורך בעוזרת בית יהודיה בבית יהודי, היתה קטה אחת המועמדות.

קטה הצטרפה אל תנועת החלוץ, והשתתפה בפעילויות השונות. הלכנו ביחד אל הפעילויות של הקן, ובמהלך הסיורים האלה, התהדקו הקשרים ביננו, התפתחה אהבה של נעורים והחלטנו להתחתן.

הקמת משפחה

התחתנו ב 24.10.1937 וכבר אז היו מוכנים הסרטיפיקטים לעלייה לארץ.
שבועים לפני הנישואים הגענו, כמקובל, אל הרב ד"ר פוגלשטיין, של בית הכנסת הליבראלי, כדי להציג את עצמנו בפניו. כאשר שמע הרב על תכניותנו לעלות מייד לארץ ישראל, תמה מדוע אין אנו נוסעים אל ארץ אירופית תרבותית כגון: אנגליה או הולנד. ואני עניתי לו, כי אחרי שקראת את "מלחמתי" של היטלר, אני מניח, שהיטלר ישתלט על כל אירופה, ואף ינסה להשתלט על העולם כולו.
גרנו בהתחלה בדירת הורי, ועבדתי במוסך של רכב באחד מפרוורי ברסלאו.

המוסך היה שייך לגוי, והעבודה אצלו לא היתה מוסדרת באופן רשמי..וייתכן שהיתה מידה מסויימת של סיכון, שלקח על עצמו בעל המוסך בשל העסקתי. העבודה הזאת היתה בהתנדבות, ולא הרווחתי שום דבר עבורה, אך היא היתה בשבילי מעין הכשרה לעבוד עם רכבים.
באותה עת הייתי פעיל בתנועת החלוץ, כפי שהייה מקובל בימים ההם.

העלייה לארץ ישראל

ב 13.12.1937 עלינו על הרכבת בברסלאו, עברנו את פראג, אחר כך את וינה.
בוינה נפגשנו עם משפחה של מכירים יהודים של הורי בתחנת הרכבת בלבד. שאלנו אותם על תוכניותיהם, והם השיבו, כי הכנסיה הקתולית שם כל כך חזקה, עד שבאוסטריה לא יכול לקרות מה שקרה בגרמניה. הרכבת המשיכה את דרכה עד לטרייסט, אשר באיטליה. לנו שם לילה אחד במלון קרוב לנמל.. ובבוקר עלינו על אוניה איטלקית בשם גליליאה, והפלגנו לארץ ישראל. האוניה היתה מאויישת בעולים רבים כמוני, שברחו לארץ ישראל מן השואה המתקרבת. הים לא היה סוער באופן מיוחד, אך התא שלנו היה ממש בחרטום האוניה, ועל כן כל תנודה קלה הוכפלה אצלנו פי כמה.. ובמשך השיט חלינו שנינו במחלת ים. אני עוד הייתי מסוגל לנוע לפי הצורך, אך קטה היתה מרותקת למיטה. כשנסינו ללכת לחדר האוכל, ראינו את הנברשות נעות החוזקה לנגד עינינו, וזה חיסל את מעט התיאבון שהיה לנו. השיט ארך שלושה ימים, וב 20.12.37 הגענו ארצה אל נמל חיפה.

התקבלנו ע"י משפחת זייפר. גב' זייפר היתה קרובת משפחה של קטה: בתו של הרמן קרואזה, בעל המפעל למראות, אחיה של אמה של קטה. משפחת זייפר הגיעה לחיפה שלוש שנים לפנינו. הוא היה נגר במקצועו, והקים בעיר נגריה. את המכונות לנגריה קנה לו הרמן הנ"ל, אחרי נישואיו לבת. שהינו בבית זייפר כמה ימים, ונסענו משם לנהריה.. על סיבת הנסיעה לנהריה, דווקא, כמה דברי הסבר:
ד"ר רילף , כזכור נשא את אחותי אנליזה ב 1923, לאישה. אחותי נפטרה בהיותה בגרמניה ב 1933 בעיר סארבריקן, מקום שם שימש ד"ר רילף רב הקהילה, מהרעלת דם. אילו היה הדבר קורה היום, היא לא היתה נפטרת מן ההרעלה, מכיוון שהיום מרפאים את הלוקים בהרעלה ע"י פניצילין.. בימים ההם כבר גילו את הפניצילין, אך התרופה הזאת עדיין לא היתה זמינה לציבור.

כדי להינחם מן האסון, שפגע בו, נסע ד"ר רילף לחודש של נופש בארץ ישראל, ושם הוא פגש את רות אונא, שעבדה כמורה לבישול בבית הספר "אהבה" בקריית ביאליק. הוא התאהב בה, אך במעמד הזה לא נחתכו דברים. רק בהיותו בדרך חזרה לגרמניה, גמלה בלבו ההחלטה להציע לרות נישואים. הוא שלח לה את הצעתו בכתב. המכתב עבר טלטולים ארוכים, עד שהגיע ליעדו, אך סוף טוב הכל טוב: רות קיבלה את המכתב והסכימה להצעת הנישואין. רות נסעה לגרמניה בראשית 1935, ואביה של רות, שהיה רב אורטודוכסי במאנהיים, השיא את הזוג.

נולד לרות ולשלמה רילף בן, והם החליטו לעלות ארצה. רות הקדימה את שלמה ועלתה עם הבן לארץ, וחזרה לעבוד בבית הסםר "אהבה". זמן קצר אחרי כך קיבל ד"ר רילף הצעה לשמש מורה לעברית ולתנ"ך בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל", ועלה אף הוא ארצה, והחל ללמד ב"מקווה ישראל". הקהילה הייקית החדשה בנהריה שמעה את שמעו של ד"ר רילף, והציעה לו לנהל את בית הספר היסודי בנהריה. הוא קיבל את ההצעה ועבר לנהריה לנהל את בית ספר "וייצמן".

בכספים, שהביא עמו ד"ר רילף, הוא קנה חלקת אדמה, והחליט לבנות עליה בית. הקבלן, אשר היה אמור לבנות את הבית היה מר כדורי.. וכאן אנחנו נכנסים לתמונה: עם בואי ארצה ארגן לי ד"ר רילף עבודה של פועל בניין אצל הקבלן הזה, ועל כן היה טבעי, שאסע לנהריה כדי להתחיל לעבוד בבניין. המצב הכלכלי בארץ היה קשה, ולא היה פשוט להשיג עבודה. העבודה, שהוצעה לי היתה בהחלט בבחינת מציאה, ועל כן קפצתי על המציאה בשמחה. גם קטה השיגה מייד עבודה כעוזרת בית אצל ההורים של ראש המושבה, מר מאייר-וולף הכנסתה היתה קבועה ולא היתה תלוייה בקוניוקטורות של שוק ושל היצע, ואילו עבודתי היתה מצוייה, רק כאשר היתה למר כדורי הזמנה לבנות בניין, ועל כן היתה הכנסתה של קטה חשובה ביותר להבטחת תנאי מינימום של קיום, גם בעת מצוקה.

נהריה

הגענו לנהריה באמצע החורף ( סוף דצמבר ), ובתחילה גרנו בצריף מפח (פחון), שהושכר לנו ע"י משפחת דירנהאיימר. משפחה זאת גרה בצריף הזה, עד אשר הסתיימה בניית הבית שלהם, ואז הם השכירו אותו לנו. מיקומו של הצריף היה קרוב למקום שבו אני מתגורר עכשיו, כלומר ליד רח' הנריאטה סולד של היום.

כשסיים ד"ר רילף לבנות את הבית שלו, הוא הקצה לנו יחידת דיור קטנה בקומה הראשונה, שכללה חדר אחד ובו פינת מטבח עם קערה וברז מים, בית שימוש וחדר אמבטיה. נהריה היתה באותם הימים ישוב חקלאי שלא הוגדר עדיין מבחינה מוניציפלית. הישות הזאת נוהלה ע"י אגודה חקלאית, אשר בראשה עמד אוסקר מאייר - וולף, והוא הפעיל וועדות שונות כגון: וועדת החינוך וועדת המים. הוועדה גבתה מסים מן התושבים, על פי שטח הבתים. מאייר וולף זה, דרך אגב, עזב את הארץ על פי עצת רעיו הבריטים, לפני סוף המנדט הבריטי.

בנהריה חי אדם נחמד בשם ד"ר פריץ וולף, אשר התפרנס מחקלאות ולימים הפך להיות פקיד הדואר המסור. הוא היה בעצם משפטן, אשר חיבר עבודת דוקטורט על זכויות של שחקנים וזמרים בתיאטרון. פריץ זה היה איש ספר וחיבר שני מחזי זמר שתיארו את חיי נהריה באותה תקופה. המחזות נכתבו בגרמנית ושמם היה: "Die "Nahariade והשני "Die Grosse Parnosse"
מבין החרוזים הרבים, אשר קישטו את מחזות הזמר האלה, זכורים לי כמה:
בחרוז הבא מקניט וולף את מסי המים, שהיו גבוהים לטעמו, אך צריך לזכור, שמס המים היה המס היחיד, אשר באמצעותו ניהלה האגודה החקלאית את כל ענייני המושבה הקטנה כולל חינוך ותחבורה וכו'
,Ich bin Jacob oder Seelig אני יעקוב או זליג
.hab ein monopol יש לי מונופול
,Bin ich auch beruflich mehlich אף על פי שאני תמיד מכוסה באבקת קמח ! ist mir dennoch wohl בכל זאת טוב לי
Manchmal ist mir nicht geheuer לעתים הרגשתי לא כל כך נוחה
bei der hohen Wassersteuer בגלל מסי המים הגבוהים

בחרוזים הבאים צוחק וולף על חוסר המקצועיות של בעלי המלאכה השונים בראשיתה של נהריה
אני הצבע (ששמי) - מכחול הקו .Ich bin der Mahler Pinselstrich אני צובע את קירות הבתים .Die Haeuserwaende mahle ich אין אני מדייק כל כך :Ich nehme es nicht so genau במקום אדום יוצא ירוק, במקום צהוב Aus rot wirt gruen, aus gelb wird blau כחול, ואם הצבע נשטף לו ,Und wischt sich dann die Farbe weg זה כלל לא איכפת לי ! das kuemmert nich doch keinen Dreck נשארת התועלת היחידה : Es bleibt allein der Nutzeffekt שאני הכנסתי את הכסף לכיסי ! Das Geld das hab' ich eingesteckt

בחרוזים הבאים מתאר וולף שלנו את החיים הקשים של מי שהיה צריך בגיל מתקדם להחליף מקצוע, וזאת היתה מנת חלקם של חלק מתושביה הראשונים של נהריה בשנים הראשונות לחייהם בנהריה.
Mit 45 Jahren בגיל 45
da bringt die Umstellung השינוי במקצוע ובתעסוקה
,gesundheitlich Gefahren מסכן את הבריאות
! man ist nich mehr so jung שוב אין אנו צעירים כל כך
Mathilde Du buist nicht so alt מתילדה, את אינך כל כך זקנה
! Du stehst viel leichter auf so bald את קמה בקלות רבה מוקדם יותר
Mir fehlt der rechte Schwung אך לי שוב אין המרץ המתאים לכך חרוז חוזר
Ich moechte schlafen, nichts als immer schlafen !
Was kuemmert mich der Meschek und das Huhn ?
Lieg ich im Bett, tausch ich muit keinem Grafen !
Ich moechte schlafen und sonst garnichts weiter tun אני רוצה לישון, ורק לישון
לא איכפת לי כלל מן המשק והלול
כשאני שוכב במיטה, אינני רוצה להתחלף עם רוזן
אני רוצה לישון, ולא לעשות שום דבר אחר.

,Mathilde ich bin muede מתילדה, אני עייף
,Mathilde ich bin matt מתילדה, אני חלש
bin faul in jeden Gliede עצל בכל אבר
!als waere heut Schabath כאילו היה היום שבת
Doch einer muss auf jeden Fall אך אחד משנינו צריך בכל מקרה .zu den Huehnern in den Huehnerstall לגשת אל העופות אל הלול
! Geh' Du an meiner Statt לכי נא את במקומי
החרוז החוזר

עליית הורי ארצה

עליתי ארצה במסגרת אישורים שהוגדרו כ"אישורי עלייה לבעלי הון" או כפי שזה נקרא בגרמנית " Kapitalisten - Certificat ", אישור עלייה כזה היה מוענק רק למי שיכול היה להוכיח שיש לו לפחות 1000 לי"ש, כדי להבטיח שהוא לא יפול לנטל סוציאלי על ממשלת המנדט. הצטיידתי בסכום הזה.
כאשר הגעתי ארצה הייתי צריך להעלות את הורי, וגם הם היו זקוקים ל 1000 לי"ש, ומאחר שלא היה ברשותם הסכום הזה, השתמשתי בסידור מיוחד שהיה בעצם בלתי חוקי בעיני ממשלת המנדט, אך היו משפחות נוספות שעשו בו שימוש: היה בצורפת יהודי שנחשב ליהודי אמיד ונדיב, אשר תרם מכספו כדי לסייע בידי יהודים לעלות ארצה. היהודי הזה בעצם לא "תרם" את כספו שלו, אלא שימש צינור מלבין לכספים שנשלחו אליו מישראל. אליו שלחתי את 1000 לירות השטרלינג, והוא "תרם" אותם, כאילו, מכספו שלו, וכך הגיעו אותם 1000 לי"ש בחזרה אל הורי, ובעזרת הכסף הזה הגיעו גם הורי ארצה.

הורי הגיעו ארצה בסוף ספטמבר 1938 לנהריה, והצטרפו אל יחידת הדיור שד"ר רילף הקצה לנו בביתו. והם השתלבו בחיי המשפחה. אמי הפכה להיות עקרת הבית, דאגה לנקיון ולבישול, בשעה שקטה עבדה מחוץ לבית, ואילו אבי עסק בקניית המצרכים במכולת עבור המשפחה. מצב הבריאות של שני הורי בבואם ארצה היה תקין, למרות שאמי כבר סבלה בגרמניה מכל מיני מחושים בליבה.

עוד בהיותה בגרמניה היתה עסוקה בטיפול בבעיות הנובעות מן הלב: היא נהגה לנסוע כל שנה אל מקום הנקרא Bad Kudowa , וטבלה שם באמבטיות של מים עם דו-תחמוצת-הפחמן, והטיפול הזה אכן שיפר את תפקוד ליבה. בארץ היא לא היתה יכולה ליהנות מטיפול כזה. גם הקיץ החם והרטוב בנהריה, אשר היא לא היתה מורגלת לשכמותו, גרם להידרדרות איטית במצבה הבריאותי.

דווקא פרוץ מלחמת העולם השנייה שיפרה את הרגשתנו ולו בשל העובדה שכולנו הצלחנו להסתלק מגרמניה בזמן.. אך לקראת סוף המלחמה הלך מצבה הבריאותי והידרדר, והיא נאלצה לשכב ולנוח הרבה.. מותו של דני היכה אותה מכה קשה, היא לא הצליחה להתגבר על המכה, ונפטרה כמה חודשים אחרי מותו. ליבה נחלש מאוד.. ריאותיה התמלאו במים.. וד"ר וויידנפלד, לקח אחריות ונתן לה זריקה, אשר הצילה אותה מן היסורים של הגסיסה. היא נפטרה ב 26.6.1948. חודש ימים אחרי מותו של דני.
אבי, לעומת זאת, המשיך להיות פעיל ולתפקד: הוא עסק בקניות לבית, הביא חלב מן הרפת של המשפחה השכנה.. משפחת גולדשמיט, ואף התיידד עם בני המשפחה, שהיו קרובים אליו בגילם.. כך שגם מן הבחינה החברתית הוא היה פחות או יותר מסודר. אבי נפטר ב 25.6.1954, בגלל החלשות ליבו. אך הוא לא סבל ממחלות מיוחדות אלא מת מות נשיקה. הוא נרדם ולא התעורר משנתו.

עבודה ופרנסה

אצל הקבלן כדורי עבדתי רק חצי שנה, עד סוף הקיץ. עוד בהיותי בצריף של משפ. דירנהאיימר התגלו ידיעותי בתחומים הטכנולוגיים, והחלו לזרום אלי פנייות לתקן מכשירי חשמל שונים, וכך היה הסיפור:
בבית החדש של משפ. דירנהאיימר הותקן דוד חשמלי, אך הוא לא סיפק להם מים חמים בכלל. הם פנו אלי בתקווה, שאני אוכל לסייע להם, מכיוון שהחשמלאים לא מצאו פתרון לבעייתם, וניתן בעצם לומר שהחשמלאים של אז לא היו מקצועיים באמת. גליתי שמי שהתקין את הדוד טעה טעות גסה בחיבורי החשמל, ותיקנתי את הטעות, וראה זה פלא! הדוד התחיל להפיק מים חמים. הסיפור על הפלא עבר מפה לאוזן בנהריה, וכך התחילו לזרום אלי הזמנות של תיקונים של מכשירי חשמל.

זאת היתה בעצם ראשית הסיפור של מה שהתפתח לימים כמוסד בשם Die Schwarze Hand, וכל כך למה ? מפני שהיו נשארים לפעמים סימני ידי על המקררים שהייתי מתקן. בין העבודות שהגיעו אלי היה תיקון של מדגרות. התיקון הזה היה חייב להתבצע במהירות ובמהיימנות, שאם לא כן היו עלולות הביצים להתקלקל. בין בעלי המדגרות היה אדם בשם ד"ר ראובן יעקובי, ולאיש הזה היה קשר עם תחנת הנסיונות החקלאית ליד עכו, שהיתה שייכת לממשלת המנדט. הוא המליץ עלי, ולאחר שהוזמנתי מספר פעמים לתקן גם שם מדגרות גדולות יותר, והתיקונים השביעו את רצון מנהלי התחנה, הוצעה לי שם עבודה קבועה כחשמלאי החווה.

תחנת הנסיונות החקלאיים

התחלתי לעבוד בתחנת הנסיונות החקלאיים של ממשלת המנדט ב 10.1.1943.
בתחנה הזאת שימשתי חשמלאי, והוטל עלי התפקיד לתחזק את כל מערכות החשמל ששימשו את התחנה: משאבות המים, אשר הוצבו על תעלת ההשקייה, שהובילה מים אל השדות המערביים, ואשר חלקים ממנה, ניתן לראותם עד היום בצד הכביש עכו - נהריה, וכן היו בתחנה מדגרות גדולות מאוד, שהכילו עד 20.000 ביצים, בעוד המדגרות בנהריה הגיע לכל היותר לתכולה של 1000 ביצים, היה שם גנרטור גדול של 30 קילווואט, אשר גם הוא היה בתחום אחריותי, היו שם מחסני קירור גדולים, ונוסף לכך טיפלתי בכל מערכת החשמל של התחנה, וגם בבעיות החשמל של הרכבים של התחנה.. כל אלה סיפקו לי תעסוקה מעל לראש. מאחר שלא היה לי עם מי להתייעץ בפתרון הבעיות, אשר לא היו מוכרות לי באופן ספציפי, והייתי צריך להתמודד אתן על פי מיטב הבנתי הטכנולוגית, למדתי הרבה מאוד מן הנסיון האישי , שצברתי שם, וזה היה עבורי "בית ספר טכנולוגי מצויין".

מנהל התחנה, סקוטי בשם Mr Cameroon, שהגיע ארצה עם גנרל אלנבי. הסקוטי הזה היה בעצם הבוס שלי. הוא היה אדם שמרן וקשה, אך כאשר הוא נתן אימון בעובד, הוא נהג בו בהגינות וביושר. מנהלי המחלקות בתחנה, כגון מחלקת הפרות והצאן, מחלקת העופות, מחלקת המדגרות ומחלקת הירקות הפרדסים ועצי הפרי, היו כולם יהודים, וכאשר התעוררה אצלם בעייה בתחום החשמל, הם היו פונים אלי ישירות, שאפתור להם את בעייתם.

המשכורת שקיבלתי עם תחילת העבודה בתחנה, היתה גבוהה יחסית, וניתן לומר, שבשלב הזה של חיי בנהריה הוקל עלי הצד הכלכלי, מכיוון שההכנסה היתה חודשית וקבועה, ולא הייתי צריך "לרוץ אחרי הכסף". התחנה עסקה בייצור מזון.והעובדים היו רשאים לקחת הביתה דברי אוכל כגון: חלב ירקות דבש ועופות. כל זאת תמורת ניכוי מחיר המזון מן השכר.. אך בתנאי הצנע של המלחמה, שהתפתחו באותה תקופה, היתה חשיבות רבה לעצם היכולת לקבל את המזון גם תמורת תשלום.

מרים

מרים נולדה ב 5.12.1939, בזמן זה כבר היינו גרים בבית רילף, וכבר שימשתי חשמלאי בתחנת הנסיונות. וכינו אותי שם, כמנהג הערבים "אבו מרים".
מרים נולדה בבית חולים "מולדה" בחיפה, שהיה ממוקם בשדרות הנשיא של היום, מול מלון דן-כרמל של היום ( אז המלון עוד לא היה קיים ). כדי להביא את קטה בנוחות לבית החולים שכרתי את מר גרטנר, בעל אופל קאדט, וזאת למרות שהתחבורה הציבורית היתה סדירה ושוטפת. קטה שהתה בבית החולים כשבוע ימים, ואז שכרתי שוב את שרותיו של בעל האופל להביא את מרים וקטה הביתה. זכור לי כי בית החולים שכן נמוך יותר מן הכביש, והדרך מן הכביש אל פתח בית החולים היתה תלולה. מר גרטנר חשש לרדת מן הכביש בדרך התלולה, גם בגלל שהיום היה גשום.

הייתי צריך לשכנע אותו לעשות זאת. ואכן הוא ירד ברכבו אל פתח בית החולים, ואף הצליח לעלות ממנו בחזרה אל הכביש.

בראשית ינואר היה מזג אויר יבש בנהריה, ומרים בכתה בלי שידענו מהי הסיבה לבכי. תוך כדי עבודתי בתחנה היכרתי רופא, בשם ד"ר קיבא, שלא היה שיך לקופת חולים. רופא זה היה מצוי יותר בתנאים המיוחדים של הארץ, ואף טיפל באוכלוסיה הערבית, על כן הזמנתי אותו הביתה לפתור לי את הבעייה. הוא הורה לי לתלות מגבות רטובות סביב לסל, שימש עריסה למריים, וראה זה פלא הבעייה נפתרה. אגב, רופא קופת חולים אז היה לא אחר מאשר ד"ר ויידנפלד המהולל, אך הוא היה חדש בארץ באופן יחסי, והיה פחות מעורה בתנאים המיוחדים שלה.

מקרה אחר זכור לי, כשמריים היתה בת כמה חודשים בלבד, היא קיבלה קלקול קיבה חריף, והזעקנו את ד"ר ויידנפלד לעזרה. לא זכור לי מה היה הטיפול, אשר הוא נתן למריים, אך שנינו קטה ואנוכי עברנו עם מריים לילה קשה, היא סבלה ובכתה, ורק עם בוקר הוקל לה והבעייה באה על פתרונה.
כשמריים היתה בת 4 או בת 5, היא בלעה סוכריה וצנור האויר נחסם. מריים החלה להיחנק, ואני הייתי אובד עצות. ברגע האחרון תפשתי אותה ברגליה, והפכתי אותה ונענעתי אותה בחוזקה, למרבה המזל נפלטה הסוכריה מפיה והיא חזרה לנשום וניצלה.

בהיותה בגן הילדים ארע מקרה שהרגיז את מריים באופן מיוחד: היא היתה בגן דוריס, ודוריס לקחה את הילדים ל"מודעות שטיינברג" ( במקום שבו נמצאת היום מסעדת "בורגר ראנג'"), כדי לראות את תהליכי ההדפסה של עיתון. מרים היתה באותה שעה בבית השימוש, שהיה ממוקם מחוץ לבנין הגן, ודוריס לא ספרה את הילדים כפי שההוראות מחייבות. כך קרה, שכאשר יצאה מריים מחדר בית השימוש, היא לא מצאה את ילדי הגן ואת הגננת בגן. הדבר הזה הרגיז אותה מאוד מאוד.

היא מצאה דרך לצאת מחצר גן הילדים. הגיעה בעצמה הביתה, וסירבה ללכת לגן הילדים עד סוף אותה השנה. מחוץ למקרים הקשים האלה היתה מרים ילדה נוחה לחינוך ולגידול. לא היו איתה אף פעם בעיות עם אוכל, היא היתה כל הזמן משחקת עם ידידה, בתה של רות, וידעה היטב גם להעסיק את עצמה. חוץ מאשר פעם אחת, שהיא התחצפה אלי והיכיתי אותה כדי לחנכה, היו היחסים איתה תמיד חביבים ונעימים.

דני

בשלב הזה החלטנו להביא לעולם ילד נוסף. דני נולד ב 18.8.1944. דני היה ילד בריא ועליז, אף פעם לא היינו טרודים בבעיות בגללו. חווה פתחה גן ילדים, ודני החל להשתתף בפעילויות של הגן. זכור לי, כי קיבלתי בתמורה לעבודה מסויימת שעשיתי רכבת צעצוע קטנה המופעלת ע"י קפיץ. דני נהנה מאוד לשחק ברכבת הזאת.

מיד אחרי יום העצמאות הראשון התאספו בנהריה חיילים של יחידות, שלימים ייהפכו ליחידות של צה"ל. הם צעדו בסך לכיוון מרכז נהריה, ודני קפץ משמחה, וצעק אליהם: "שלום חיילים יהודים".
את הכרזת העצמאות של המדינה שמענו בנהריה ליד צומת וייצמן - שד' הגעתון של היום, מגג של בנין, אשר היום יושב בו בנק טפחות. קצין של צה"ל דיבר על גודל הארוע בהתרגשות רבה, ששימחה וסחפה את כל התושבים.

מיד אחר כך החריפו הקרבות עם צבאות הערבים. הם הצליחו בראשית הקרבות לנתק את נהריה מזרם החשמל. חברת החשמל הביאה לנהריה גנרטור, אך הוא לא היה גדול מספיק כדי לספק חשמל לכל נהריה, ועל כן היתה חלוקה: מחצית היום קיבלו תושבי נהריה היושבים צפונית לגעתון, ובמחצית השנייה של היום- קיבל הדרום חשמל.

בתמונה מילוי מצברים ב-1948 כפתרון חלקי לבעית המחסור בחשמל.

עשרה ימים אחרי הכרזת העצמאות הצליחה חברת החשמל בסיוע של חיילי צה"ל, לחדש את זרם החשמל לעכו ולנהריה. אז אמרה קטה לדני, שהוא נראה קצת פרוע, וכי יש לגשת אל הספר ולהסתפר. הם ניגשו אל המספרה של בליצבלאו, ואחרי שהספר בעצם סיים לספר את דני ארעה ההפצצה הקטלנית מטוס שהגיח מכיוון צפון הטיל פצצה אחת על נהריה. פצצה זאת נפלה מאחורי הבנין של המספרה, אך המספרה הזאת היתה בנוייה לא על פי התקנים הדרושים. חומרי הבניין נסחבו כנראה מן המחנות הבריטיים לפני הכרזת העצמאות, לא היו בקירות מספיק בטון וברזל, ועל כן התמוטט הבניין כולו למרות שהפצצה לא נפלה בעצם עליו. חתיכת בטון נפלה על ראשו של דני והרגה אותו. קטה ישבה מרחק קטן ממנו, אך היא נקלעה לחלל קטן, אשר נותר בשלמותו ונפצעה פציעה קלה ברגלה בלבד. החלל, שקטה נכלאה בו, היה מכוסה כולו, רק שביב אור הינחה אותה להסיר גושי בטון מן המקום, ולהיחלץ ממנו בשלום.

ליד מספרת בליצבלאו עמד בית הקפה של מש' קאופמן, ואני הייתי מוזמן לשם באותו הזמן, כדי לערוך שם תיקון. כשנפלה הפצצה הייתי בדרך למסעדת קאופמן, ליד ביתו של ברלינר. מר ברלינר הזמין אותי להסתתר בביתו בזמן ההפצצה, אך אני אמרתי לו, כי עדיף במצב כזה להישאר בחוץ, ולא לסבול ממפולת של גושי ביטון על הראש. לא ידעתי ברגע זה כמה צדקתי, ובאיזה מידה ניחשתי את האסון ומקורו.

קטה אושפזה ליום או ליומים בבית החולים בנהריה ( היה בית חולים בנהריה בשדרות הגעתון), ואחר כך היא נסעה אל תמר, שישבה בגרעין של קיבוץ החותרים, אשר התמקם באותם הימים בקריית ביאליק. ונשארה שם כמה שבועות. ניתן לומר, כי האסון הזה פגע בקטה קשה מאוד, והיא לא התאוששה ממנו עד סוף חייה.
ד"ר ווידנפלד היה באותם הימים הרופא לכל דבר, גם במשבר הזה היה ד"ר וויידנפלד מעורב, והצעתו היתה, שקטה תיכנס להיריון, עיל מנת ללדת ילד נוסף.
זה היה הרקע להולדתה של דניאלה.

דניאלה

דניאלה נולדה ב 6.4.1949. היא נקראה, כמובן, על שמו של דני ז"ל, ועם הולדתה הוארו חיי המשפחה, שנפגעו, באור חדש.

תעסוקה

בסוף בשנת 1947 התגברו המתחים בין האוכלוסיה היהודית והערבית בישראל, והאנגלים הפסיקו את עבודתם של היהודים בחוות הנסיונות, בגלל סכנת התנקשויות בחיי היהודים. הם המשיכו לשלם לנו משכורת עד סוף תקופת המנדט, כלומר עד ה15 במאי 1948. האנגלים הקימו קרן חיסכון בשם Provident Fund, אשר היינו מפרישים לזכותה אחוז מסויים ממשכורותינו, וגם המעסיק הפריש סכום מסויים לקרן הזאת. עם תום המנדט הבריטי, הוזמנתי במזג אוויר סוער וגשום אל עפולה, אל משרדי המנדט הבריטי של אזור הצפון, ושם קיבלתי את הסכום, שהצטבר לזכותי בקרן הזאת - כ 500 ליש"ט. זה היה הבסיס הכספי, אשר אפשר לי לרכוש את חלקת האדמה ברחוב הנרייאטה סולד, החלקה, אשר לימים היקמתי עליה את ביתי, ואשר אני גר בו עד היום הזה.

עם הפסקת עבודתי בחוות הנסיונות הבריטית, חזרתי אל עיסוקי הקודם:
תיקון מכשירי חשמל ומתקני קירור בנהריה. את התיקונים עשיתי או במקום הימצאות המתקנים וכלי החשמל, או בבית מלאכה קטן, אשר מיקמתי אותו בליפט בתוך החצר של בית רילף, החצר של הבית, אשר בו התגוררתי. מתקנים אשר סיפקו לי תעסוקה היו למשל, מתקני הקירור של שטראוס ושל זוגלובק, המכבסות של משפחת ד"ר רובינסון ושל משפח' ד"ר בלוך, בית חרושת לשימורים של משפחת כאהאן( אשר את שרידיו אפשר לראות עד היום במבנה על עמודים מול בית חרושת שטראוס) ועוד.

איקה (אריה איקוביץ) וחווה (Irmtraut Irene Ester - טראוטי)

איקה וחווה הגיעו לארץ עם עליית הנוער בשנת 1938. הם שוכנו בקיבוץ אשדות יעקוב, אשר בעמק הירדן בקרבת ים כנרת. משם הם עברו אל "בית הערבה" המפורסמת, אשר על יד קליה, בקרבת ים המלח. הם התחתנו שם. איקה עבד שם במפעל הברום וחוה החלה לעבוד כעוזרת לגננת, ואחר כך הפכה להיות גננת בקיבוץ.

הם החליטו לעזוב את הקיבוץ ולעבור לנהריה, מכיוון שכאן הם השיגו עבודה במחלבת שטראוס. הם הגיעו לנהריה אחרי 1940, וקבלו אף הם חדר קטן בבית רילף בקומה התחתונה.

תוך זמן מה עזב איקה את מחלבת שטראוס, ועבר לעבוד במקום אחר, כנראה במסגריה של אנדריאס ויוסטוס מאייר.. ואילו חווה פתחה גן ילדים פרטי. שתי בנותיהם: עדנה ודליה נולדו בנהריה.

הזוג איקוביץ' עזב את החדר, אשר הם גרו בו בבית רילף ושכרו בית קטן ברח' קפלן של היום, ליד בית משפ' קלופשטוק. הבית היה שייך למש' היימן, אשר בנתה לעצמה בית חדש בקרבת בית הספר ע"ש חיים וייצמן, קרוב יותר למרכז הישוב. חווה, אשר מיקמה את גן הילדים במגרש ריק בנהריה, העבירה אותו עד מהרה אל הבית ברח' קפלן ג"כ.

זמן מה עבד איקה בבית החרושת לקרח, ואחר כך ביקש להצטרף אלי אל עבודות התיקונים שלי. הסכמתי לכך, ומיקמנו את בית המלאכה המשותף שלנו באותו צריף קטן שהיה בחצר ביתם המושכר של איקה וחווה. את השותפות הזאת הקמנו בשנת 1952, והיא ארכה כשלוש שנים, עד אמצע 1955. באותה תקופה נסעו איקה וחווה לחודש ימים לצרפת אל מוני, שהיה מוצב שם בתפקיד מטעם התנועה.. באותו פרק זמן הציע לי ריכרד שטראוס עבודה במחלבה, ואני קיבלתי את הצעתו. זאת היתה תמונת המצב בתחום התעסוקה, שמצאו איקה וחווה בשובם מצורפת, וכך בעצם פורקה השותפות ביננו.

מלחמת השחרור

בסוף אפריל 1948 עם התקרב מועד הכרזת העצמאות של מדינת מדינת ישראל, גברו מעשי האיבה וההתנגשויות עם הערבים באזורנו. בשלב הראשון גוייסתי ע"י מפקד הכוחות הישראליים, בעצם, אפשר לומר - מפקד כוחות צה"ל, לשמש חשמלאי רכב של הצבא. המוסך היה ממוקם במחנה צבאי, ששכן ליד בית הקברות של היום (היום ממוקמת במקום הזה מפקדת העיר נהריה). זמן קצר אחר כך גוייסתי לצבא, והוצבתי בבסה, היא בצת של ימינו, אולם ישבתי שם רק שבוע ימים.. וזאת מכיוון, שארנסט אופנהאיימר, בעליו של בית הקפה המפורסם "קפה פינגווין" התלונן ואמר כי אי אפשר להשאיר את נהריה ללא איש טכני, שיוכל לפתור בעיות של חשמל במקרה הצורך. נשלחתי בחזרה לנהריה, אך דרשו ממני להישאר במקום ולא לעוזבו.

במהלך המלחמה נותקה התחבורה לנהריה, ואספקה חיונית הגיעה לנהריה דרך הים, בעזרת ה"מאעונות" - דוברות משא בנויות מקרשים כבדים, אשר נגררו ע"י סירות מנוע. נהריה חוברה מחדש אל אזור המפרץ רק עם כיבוש העיר עכו בערך חודש ימים אחרי הניתוק. כפי שכבר ציינתי לפני כן נותקה נהריה גם מזרם החשמל, אך חברת החשמל דאגה לסידור חלופי: גנרטור של 50 קילו-וואט, אשר סיפק חשמל לעיר בחצאים: חצי יום לצפון, וחצי יום לדרום העיר.

מאחורי הבית ברח' קפלן היה צריף קטן. את הצריף הזה השכיר איקה ליוצא קיבוץ אחר שהגיע לנהריה.. לגרשון בדריאן ולאשתו הצעירה.

בניית הבית ברח' הנריאטה סולד.

משפחת רילף אמנם עשתה לנו טובה גדולה על כך שאפשרה לנו להתגורר בבית שלה ברח' קפלן, אך המגורים שם עלו לנו כסף, ונוסף לכך שילמנו גם מחיר אישי:

לא היה לנו כל כך נוח לחיות שם והמעבר אל פינה משפחתית אישית התבקשה מאוד.

שלמה רילף, בעל הבית היה אדם עצבני מאוד, ממתח עצביו סבלו גם חברי האגודה החקלאית, אשר באותם הימים היתה מעין עיריה, או מועצה מקומית, וניהלה את ענייני המקום ע"י וועדות שונות, ראש הוועדה החקלאית הזאת היה מאייר - וולף (היה בנהריה אדם נוסף בשם מאייר, אך כדי להבחין בינו לבין ראש האגודה החקלאית, כינו אותו גם על שם אשתו, שהיתה אחותו של פריץ וולף, פקיד הדואר והוסיפו את שם משפחתה הקודם של אשתו אל שמו, ומכאן "מאייר - וולף" ), ורילף בא אל הוועדה הזאת בתביעות רבות באשר לבנייה ולתוספות לביה"ס שלו, והיה כל הזמן בריב מתמיד איתם, שלמה נהג לישון בחדר שינה פרטי משלו, מתחת לגרם המדרגות, שהיה בנוי מבטון יצוק, וכל תנועה עליו תורגמה לרעש בתוך הבית. היה קיים מתח מתמיד, בשעות שבהן שלמה נהג לישון, שלא להפריע חס וחלילה את מנוחתו, וזאת למרות שהדבר הזה היה בבחינת משימה בלתי אפשרית. יום אחד עליתי במדרגות בזהירות, אך, כנראה לא מספקת, שלמה התפרץ כלפי וגידף אותי בגרמנית, משהו כמו: "שמור על השקט, מפלצת איומה שכמוך". זה היה מעליב מאוד, והצורך לקום ולעזוב את הבית הזה נעשה יותר ויותר דחוף.

את האדמה ברח' הנריאטה סולד 4 קניתי, כאמור לעיל, בשנת 1950 בכספי בפיצויים, שקיבלתי מן המנדט הבריטי בתוספת סכום מסויים נוסף. הכוונה הבסיסית שלי היתה להקים על חלקת האדמה הזאת את בית המלאכה שלי, ולקנות לי דירה בשיכון עממי חדש, שנבנה בגבעת אוסישקין. בטפסים שהיגשתי לקבלת הדירה, כתבתי, שיש לי מגרש משלי בעיר, ועל כן פסלו את בקשתי לקבל דירה בגבעת אוסישקין.

בשלב הזה כבר התחלתי לבנות על מגרשי את בית המלאכה, שהיה מתוכנן כבית בן שלושה חדרים: חדר אחד לתיקון מקררים, חדר שני לעבודות חשמל, ואת החדר השלישי ייעדתי לתיקונים מכניים. הקירות של המבנה הזה היו כבר גמורים, והגג היו מכוסה בלוחות פח גליים. המשכתי על כן בשלב זה לגור בבית רילף ולעבוד עם איקה בצריף הקטן, ששימש לנו בית מלאכה.

בזמן הזה התחמם הרומן בין יצחק רילף, לימים יצחק קישון, לבין עדה, שהיתה מורה למלאכת יד בבית ספר וייצמן. והם החליטו להתחתן. באותו זמן ממש נפטר גם אבי, כפי שציינתי לעיל, וד"ר רילף החל ללחוץ עלי לעזוב את הדירה, אשר גרתי בה, כדי שיוכל לשכן בה את הזוג הצעיר, ואף הציע לי פיצויים, עבור העזיבה. כספי הפיצויים האלה אפשרו לי להסב את בניין בית המלאכה ברח' סולד לבית מגורים. את עבודות הבנייה מסרתי לבנאים, אך את עבודות האינסטלציה של המים, ואת רשת החשמל תכננתי ובצעתי במו ידי. באוקטובר בשנת 1955 סיימתי את הסבת הבית לבית מגורים, ועברנו לגור בבית החדש.

אל הבית החדש, או לשם דיוק אל המגרש, העברתי, כמובן מאליו, את הליפט הישן, אשר שימש לי בית מלאכה בבית רילף, והוא המשיך לשמש לי בית מלאכה בביתי החדש. בבית החרושת שטראוס עבדתי עד השעה שלוש אחר הצהריים, ואחר כך הייתי פנוי להיענות לפניות של תושבים, אשר היו זקוקים לתיקונים שונים של מכשירי חשמל, ובעיקר של מתקני קירור ומקררים ביתיים.

עבודתי בבית חרושת שטראוס ארכה כשנה וחצי, וזאת מכיוון, שנקטעו לפתע משלוחי גושי החמאה ואבקת החלב, ששימשו בסיס ליצור החמאה והגבינות של המחלבה. הדבר הזה גרם לצמצום ניכר בפעילות של המחלבה, ובצמצום כוח האדם המתחייב מכך. פעל כאן הכלל: "מי שנכנס אחרון, יוצא ראשון", ועל כן מצאתי את עצמי שוב ללא מקום עבודה מסודר. מחלבת שטראוס המשיכה להעסיק אותי מעת לעת על פי הצרכים שלה, אך את פרנסתי הראשית מצאתי כבעל מלאכה עצמאי.

החיים בבית החדש, ברח' הנרייאטה סולד

הבית היה מוכן בזמן ב 1 באוקטובר 1955. היו בעיות מספר שהייתי צריך להתגבר עליהן: האינסטלציה, אשר אני התקנתי אותה בעצמי. העברת הפסנתר: לשם כך בניתי את הכניסה למטבח בזווית של 45 מעלות. ובכלל הבית כבית מלאכה היה אמור להיות מחולק, כאמור לעיל, לשלושה חדרים, אך כבית מגורים חילקתי את החדר האמצעי למטבח; ולחדר כניסה אל חדרי המגורים, למטבח ולחדר האמבטיה.

בשכנות לביתי היה ממוקם בית החרושת לקרח. היום יושב במקום הזה "מרכז סלע". בבית החרושת הזה פעלו 24 שעות ביממה ארבעה מאווררים, אשר הרעישו כל הזמן. עם כניסתנו לבית מיררו המאווררים האלה את חיינו, וקטה ואני החלטנו למהר ולמכור את הבית, ולהשתכן רחוק מן המאווררים האלה. אך במשך הזמן התרגלנו כל כך אל הרעש הזה, עד כי הרגשנו בקיומו, רק כאשר חלה תקלה במאווררים, והם הפסיקו משום מה להרעיש.

בימים הראשונים לא היינו מחוברים אל קו המתח של חברת החשמל. הם הבטיחו לנו חיבור רק חודש ימים אחרי כניסתנו. הפתרון הזמני היה: חיבור אל בית קרשנר, בהסכמתם כמובן, אל הקו שהוביל את החשמל מבית קירשנר, חיברתי מונה נפרד, ושילמתי להם עבור החשמל בהסכמתם, על פי מה שהמונה הצביע עליו. אחרי חודש נפתרה גם הבעייה הזאת סופית, עם חיבורינו אל רשת החשמל, אחרי שהרשת של הבית, אשר אני התקנתי אותה במו ידי, עברה את הביקורת המקצועית של החברה.

בבית הסמוך הדו קומתי גרו אז משפחות קרשנר, ולך וביטון. למשפחת ביטון היו שני ילדים: תמי ודני. בט"ו בשבט של 1956, כשדני היה בגן הילדים, הוא היה אמור לשתול שתילים, אך משום מה הביא אותם הביתה. את השתילים האלה שתלנו באזור הכניסה של הבית של היום. הם מהווים היום כניסה מיוערת בעצי אורן גבוהים.

כיום מוקף המגרש שלי בעצי ברוש גבוהים. מקורם של הברושים האלה הוא בשדרת הברושים, שנטעו בעבר ליד תעלת הבטון, שהובילה מים באזור פסי הרכבת של היום. התעלה הזאת נסתמה לעתים קרובות, והאדמה בסביבה היתה רטובה תמיד, ושימשה קרקע נוחה מאוד להתפתחות של שתילים. לכן נבטו באזור הזה הרבה שתילי ברוש מן הברושים, שנטעו במקום בעבר. את השתילים האלה לקחתי ונטעתי בגבולות המגרש שלי במזרחו ובצפונו.

הראיון נערך ע"י בני סלע, מתייחס לשנים 1913- 1955.