איקה (אריה איקוביץ) וחווה (Irmtraut Irene Ester - טראוטי)

איקה וחווה הגיעו לארץ עם עליית הנוער בשנת 1938. הם שוכנו בקיבוץ אשדות יעקוב, אשר בעמק הירדן בקרבת ים כנרת. משם הם עברו אל "בית הערבה" המפורסמת, אשר על יד קליה, בקרבת ים המלח. הם התחתנו שם. איקה עבד שם במפעל הברום וחוה החלה לעבוד כעוזרת לגננת, ואחר כך הפכה להיות גננת בקיבוץ.

הם החליטו לעזוב את הקיבוץ ולעבור לנהריה, מכיוון שכאן הם השיגו עבודה במחלבת שטראוס. הם הגיעו לנהריה אחרי 1940, וקבלו אף הם חדר קטן בבית רילף בקומה התחתונה. תוך זמן מה עזב איקה את מחלבת שטראוס, ועבר לעבוד במקום אחר, כנראה במסגריה של אנריאס ויוסטוס מאייר. ואילו חווה פתחה גן ילדים פרטי. שתי בנותיהם: עדנה ודליה נולדו בנהריה.

הזוג איקוביץ' עזב את החדר, אשר הם גרו בו בבית רילף ושכרו בית קטן ברח' קפלן של היום, ליד בית משפ' קלופשטוק. הבית היה שייך למש' היימן, אשר בנתה לעצמה בית חדש בקרבת בית הספר ע"ש חיים וייצמן, קרוב יותר למרכז הישוב. חווה, אשר מיקמה את גן הילדים במגרש ריק בנהריה, העבירה אותו עד מהרה אל הבית ברח' קפלן ג"כ.

זמן מה עבד איקה בבית החרושת לקרח, ואחר כך ביקש להצטרף אלי אל עבודות התיקונים שלי. הסכמתי לכך, ומיקמנו את בית המלאכה המשותף שלנו באותו צריף קטן שהיה בחצר ביתם המושכר של איקה וחווה. את השותפות הזאת הקמנו בשנת 1952, והיא ארכה כשלוש שנים, עד אמצע 1955. באותה תקופה נסעו איקה וחווה לחודש ימים לצרפת אל מוני, שהיה מוצב שם בתפקיד מטעם התנועה.. באותו פרק זמן הציע לי ריכרד שטראוס עבודה במחלבה, ואני קיבלתי את הצעתו. זאת היתה תמונת המצב בתחום התעסוקה, שמצאו איקה וחווה בשובם מצורפת, וכך בעצם פורקה השותפות ביננו.

מלחמת השחרור
בסוף אפריל 1948 עם התקרב מועד הכרזת העצמאות של מדינת מדינת ישראל, גברו מעשי האיבה וההתנגשויות עם הערבים באזורנו. בשלב הראשון גוייסתי ע"י מפקד הכוחות הישראליים, בעצם, אפשר לומר - מפקד כוחות צה"ל, לשמש חשמלאי רכב של הצבא. המוסך היה ממוקם במחנה צבאי, ששכן ליד בית הקברות של היום (היום ממוקמת במקום הזה מפקדת העיר נהריה). זמן קצר אחר כך גוייסתי לצבא, והוצבתי בבסה, היא בצת של ימינו, אולם ישבתי שם רק שבוע ימים.. וזאת מכיוון, שארנסט אופנהאיימר, בעליו של בית הקפה המפורסם "קפה פינגווין" התלונן ואמר כי אי אפשר להשאיר את נהריה ללא איש טכני, שיוכל לפתור בעיות של חשמל במקרה הצורך. נשלחתי בחזרה לנהריה, אך דרשו ממני להישאר במקום ולא לעוזבו.

במהלך המלחמה נותקה התחבורה לנהריה, ואספקה חיונית הגיעה לנהריה דרך הים, בעזרת ה"מאעונות" - דוברות משא בנויות מקרשים כבדים, אשר נגררו ע"י סירות מנוע. נהריה חוברה מחדש אל אזור המפרץ רק עם כיבוש העיר עכו בערך חודש ימים אחרי הניתוק. כפי שכבר ציינתי לפני כן נותקה נהריה גם מזרם החשמל, אך חברת החשמל דאגה לסידור חלופי: גנרטור של 50 קילו-וואט, אשר סיפק חשמל לעיר בחצאים: חצי יום לצפון, וחצי יום לדרום העיר.
מאחורי הבית ברח' קפלן היה צריף קטן. את הצריף הזה השכיר איקה ליוצא קיבוץ אחר שהגיע לנהריה.. לגרשון בדריאן ולאשתו הצעירה.

בניית הבית ברח' הנריאטה סולד.
משפחת רילף אמנם עשתה לנו טובה גדולה על כך שאפשרה לנו להתגורר בבית שלה ברח' קפלן, אך המגורים שם עלו לנו כסף, ונוסף לכך שילמנו גם מחיר אישי:
לא היה לנו כל כך נוח לחיות שם והמעבר אל פינה משפחתית אישית התבקשה מאוד.
שלמה רילף, בעל הבית היה אדם עצבני מאוד, ממתח עצביו סבלו גם חברי האגודה החקלאית, אשר באותם הימים היתה מעין עיריה, או מועצה מקומית, וניהלה את ענייני המקום ע"י וועדות שונות, ראש הוועדה החקלאית הזאת היה מאייר - וולף (היה בנהריה אדם נוסף בשם מאייר, אך כדי להבחין בינו לבין ראש האגודה החקלאית, כינו אותו גם על שם אשתו, שהיתה אחותו של פריץ וולף, פקיד הדואר והוסיפו את שם משפחתה הקודם של אשתו אל שמו, ומכאן "מאייר - וולף" ), ורילף בא אל הוועדה הזאת בתביעות רבות באשר לבנייה ולתוספות לביה"ס שלו, והיה כל הזמן בריב מתמיד איתם, שלמה נהג לישון בחדר שינה פרטי משלו, מתחת לגרם המדרגות, שהיה בנוי מבטון יצוק, וכל תנועה עליו תורגמה לרעש בתוך הבית. היה קיים מתח מתמיד, בשעות שבהן שלמה נהג לישון, שלא להפריע חס וחלילה את מנוחתו, וזאת למרות שהדבר הזה היה בבחינת משימה בלתי אפשרית. יום אחד עליתי במדרגות בזהירות, אך, כנראה לא מספקת, שלמה התפרץ כלפי וגידף אותי בגרמנית, משהו כמו: "שמור על השקט, מפלצת איומה שכמוך". זה היה מעליב מאוד, והצורך לקום ולעזוב את הבית הזה נעשה יותר ויותר דחוף.

את האדמה ברח' הנריאטה סולד 4 קניתי, כאמור לעיל, בשנת 1950 בכספי בפיצויים, שקיבלתי מן המנדט הבריטי בתוספת סכום מסויים נוסף. הכוונה הבסיסית שלי היתה להקים על חלקת האדמה הזאת את בית המלאכה שלי, ולקנות לי דירה בשיכון עממי חדש, שנבנה בגבעת אוסישקין. בטפסים שהיגשתי לקבלת הדירה, כתבתי, שיש לי מגרש משלי בעיר, ועל כן פסלו את בקשתי לקבל דירה בגבעת אוסישקין.
בשלב הזה כבר התחלתי לבנות על מגרשי את בית המלאכה, שהיה מתוכנן כבית בן שלושה חדרים: חדר אחד לתיקון מקררים, חדר שני לעבודות חשמל, ואת החדר השלישי ייעדתי לתיקונים מכניים. הקירות של המבנה הזה היו כבר גמורים, והגג היו מכוסה בלוחות פח גליים. המשכתי על כן בשלב זה לגור בבית רילף ולעבוד עם איקה בצריף הקטן, ששימש לנו בית מלאכה.

בזמן הזה התחמם הרומן בין יצחק רילף, לימים יצחק קישון, לבין עדה, שהיתה מורה למלאכת יד בבית ספר וייצמן. והם החליטו להתחתן. באותו זמן ממש נפטר גם אבי, כפי שציינתי לעיל, וד"ר רילף החל ללחוץ עלי לעזוב את הדירה, אשר גרתי בה, כדי שיוכל לשכן בה את הזוג הצעיר, ואף הציע לי פיצויים, עבור העזיבה. כספי הפיצויים האלה אפשרו לי להסב את בניין בית המלאכה ברח' סולד לבית מגורים. את עבודות הבנייה מסרתי לבנאים, אך את עבודות האינסטלציה של המים, ואת רשת החשמל תכננתי ובצעתי במו ידי. באוקטובר בשנת 1955 סיימתי את הסבת הבית לבית מגורים, ועברנו לגור בבית החדש.

אל הבית החדש, או לשם דיוק אל המגרש, העברתי, כמובן מאליו, את הליפט הישן, אשר שימש לי בית מלאכה בבית רילף, והוא המשיך לשמש לי בית מלאכה בביתי החדש. בבית החרושת שטראוס עבדתי עד השעה שלוש אחר הצהריים, ואחר כך הייתי פנוי להיענות לפניות של תושבים, אשר היו זקוקים לתיקונים שונים של מכשירי חשמל, ובעיקר של מתקני קירור ומקררים ביתיים.

עבודתי בבית חרושת שטראוס ארכה כשנה וחצי, וזאת מכיוון, שנקטעו לפתע משלוחי גושי החמאה ואבקת החלב, ששימשו בסיס ליצור החמאה והגבינות של המחלבה. הדבר הזה גרם לצמצום ניכר בפעילות של המחלבה, ובצמצום כוח האדם המתחייב מכך. פעל כאן הכלל: "מי שנכנס אחרון, יוצא ראשון", ועל כן מצאתי את עצמי שוב ללא מקום עבודה מסודר. מחלבת שטראוס המשיכה להעסיק אותי מעת לעת על פי הצרכים שלה, אך את פרנסתי הראשית מצאתי כבעל מלאכה עצמאי.

החיים בבית החדש, ברח' הנרייאטה סולד
הבית היה מוכן בזמן ב 1 באוקטובר 1955. היו בעיות מספר שהייתי צריך להתגבר עליהן: האינסטלציה, אשר אני התקנתי אותה בעצמי. העברת הפסנתר: לשם כך בניתי את הכניסה למטבח בזווית של 45 מעלות. ובכלל הבית כבית מלאכה היה אמור להיות מחולק, כאמור לעיל, לשלושה חדרים, אך כבית מגורים חילקתי את החדר האמצעי למטבח; ולחדר כניסה אל חדרי המגורים, למטבח ולחדר האמבטיה.

בשכנות לביתי היה ממוקם בית החרושת לקרח. היום יושב במקום הזה "מרכז סלע". בבית החרושת הזה פעלו 24 שעות ביממה ארבעה מאווררים, אשר הרעישו כל הזמן. עם כניסתנו לבית מיררו המאווררים האלה את חיינו, וקטה ואני החלטנו למהר ולמכור את הבית, ולהשתכן רחוק מן המאווררים האלה. אך במשך הזמן התרגלנו כל כך אל הרעש הזה, עד כי הרגשנו בקיומו, רק כאשר חלה תקלה במאווררים, והם הפסיקו משום מה להרעיש.

בימים הראשונים לא היינו מחוברים אל קו המתח של חברת החשמל. הם הבטיחו לנו חיבור רק חודש ימים אחרי כניסתנו. הפתרון הזמני היה: חיבור אל בית קרשנר, ההסכמתם כמובן, אל הו שהוביל את החשמל מבית קירשנר, חיברתי מונה נפרד, ושילמתי להם עבור החשמל בהסכמתם, על פי מה שהמונה הצביע עליו. אחרי חודש נפתרה גם הבעייה הזאת סופית, עם חיבורינו אל רשת החשמל, אחרי שהרשת של הבית, אשר אני התקנתי אותה במו ידי, עברה את הביקורת המקצועית של החברה.

בבית הסמוך הדו קומתי גרו אז משפחות קרשנר, ולך וביטון. למשפחת ביטון היו שני ילדים: תמי ודני. בט"ו בשבט של 1956, כשדני היה בגן הילדים, הוא היה אמור לשתול שתילים, אך משום מה הביא אותם הביתה. את השתילים האלה שתלנו באזור הכניסה של הבית של היום. הם מהווים היום כניסה מיוערת בעצי אורן גבוהים.

כיום מוקף המגרש שלי בעצי ברוש גבוהים. מקורם של הברושים האלה הוא בשדרת הברושים, שנטעו בעבר ליד תעלת הבטון, שהובילה מים באזור פסי הרכבת של היום. התעלה הזאת נסתמה לעתים קרובות, והאדמה בסביבה היתה רטובה תמיד, ושימשה קרקע נוחה מאוד להתפתחות של שתילים. לכן נבטו באזור הזה הרבה שתילי ברוש מן הברושים, שנטעו במקום בעבר. את השתילים האלה לקחתי ונטעתי בגבולות המגרש שלי במזרחו ובצפונו.