בשנת 1935 הייתה תנופה בהתפתחות הישוב היהודי בארץ. העלייה גאתה והגיעה לשישים אלף נפש, הגל הזה לא פסח על נהריה. המתיישבים לא יכלו לעשות את כל העבודה בהכשרת השטח, בסלילת הכבישים ובבנין, והיה צורך בגיוס פועלים מחוץ למושבה.
בין המגויסים היו פועלים מפקיעין שעבדו בנהריה בימות השבוע וחזרו בערב שבת לכפרם.
מקור אחר לעובדים שכירים בא מקרב תנועת בית"ר. העולים החדשים יוצאי בית"ר היו מחויבים לתנועתם בשרות של שנתיים בחקלאות.
מש פנה ד"ר סוסקין לנציב בית"ר בארץ ישראל וביקש לקבל פועלים אשר יעבדו בנהריה, החליטו שלטונות בית"ר להקים בה בסיס ולהעביר אליה מחלקה. צורת החיים של הבית"רים הייתה שיתופית. הגברים עבדו בחפירה, בבניין ובחקלאות והנשים בחקלאות, משק בית ובמסעדה שהוקמה במקום. הם התגוררו במבנה של לול שחולק לחדרים קטנים. כשנסתיימו שנות השירות שהיו חייבים בהן בחר חלק מן הבית"רים להישאר בנהריה ולהשתקע בה. כל עוד היה מחסור בפועלים לא היו הנהריה בעיות בחלוקת העבודה. אך כאשר בעקבות מאורעות תרצ"ו – תרצ"ח ( 1936 - 1938 ) נכנסה הארץ לתקופת מיתון, החלו מריבות על מקומות העבודה. "חברת נהריה" פעלה נמרצות להשגת הסדר, ובלחצה הוקם ועד פועלים משותף שעסק בחלוקה צודקת של העבודה.