"הישראליות קבעה תוויות לעדות ולתפוצות היהודים השונות, והייקים זכו למנה דשנה במיוחד הישראליות קבעה מידה: דייקנות, קמצנות, חריצות, יסודיות, בוקיות, אי יכולת ללמוד עברית, קצפת, שטרודל-תפוחים... אין מה לריב את ריבם היום. רוב הייקים ההם אינם עוד, וגם
אלה שטפלו עליהם את התוויות האלה נסוגו ונעלמו. שלא ככמה מעדות המזרח שתוויותיהן מתרעננות מדי עשור וכפולניות שצמחה בתרבות הישראלית לכדי סמל-על אווילי לכל מיני רגשות אשם, דאגה, דאגנות, אמהות, סימביוטיות, צביעות ועוד כמה הבלים - הייקים נעלמו וה"ייקיות" נותרה כאיזו מלה עברית נרדפת לדייקנות ותו לא. רק בניהם יודעים שיש עדיין חיץ בינם לבין הישראליות, ואין לו דבר עם גרמנית או גרמניה, אלא עם ישראליות אחרת,
כל מי שצמח בארץ הזאת תחת התוויות העדתיות האלה יודע שגם בני העדות עצמם היו שותפים ביצירת התוויות וכי כך הם יצרו איזו שותפות עם הישראליות החדשה ומצאו איזו זהות בתוכה, גם אם היא גיחכה עליהם. עד היום, רוב השיח והשיחות על מוצא ומסורת בארץ הזאת נבנה ממשחק בתוויות הישנות. וכידוע - עיקר חומרי הנפץ של הצחוק הישראלי נוצר מחיכוכי עדות, נטיות ומבטאים. איני רוצה לדבר על התוויות, אלא על משהו שהיה אמנם אופייני לייקים רבים וגם בדמותו של אבי הוא היה עיקר גדול, והדבר הזה לא נכלל מעולם, כמובן, בין התוויות הרווחות ההן - הוא יחסם של הייקים למוסיקה. אין תרבות יהודית, במערב או במזרח, שאין בה יחס עמוק למוסיקה, אבל צורת היחס שונה בכל עדה."
אריאל הירשפלד עיתון הארץ
