קהילת סטניסלאב בשנות תרע"ט-תרצ"ט

קהילת סטניסלאב בשנות תרע"ט-תרצ"ט

חוות לימוד חלוצית לנערות



בימי שלטון האוקראינים בסטניסלאב עמדו טובי הציונים בעיר על הצורך בעבודה מכוונת יותר בהכשרת הנוער לתפקידיו, בייחוד בארץ ישראל. בפברואר 1919 , באחת האספות של אגודת הנשים רחל-היי, אשר בראשה עמדה שרה ריטרמאן. הוחלט להקים חוות לימוד חקלאית בשביל נערות יהודיות, בנות בלי-בית, להכשירן לעבודה חקלאית ולהכינן הכנה מעשית- מקצועית לעלייתן לארץ ישראל . בעבור חודש נחכרו בקצה הרחוב קאזימייז' , בסמוך לבית החולים הכללי, כחמישה הקטרים אדמה ועליה אילו בניינים ,על האדמה המשובחת נטעו נערות יהודיות ,גן ירק גדול, שיבולו נמכר בעיר, בחווה היו, עם היווסדה ארבעים נערות בנות 14-18 שנה. ולפי שרובן היו יתומות או בלי חסות בית הוריהן ,נוסד גם מעון בשביל ישרים בנות, מרבית היום היו עובדות, אחרי העבודה היו לומדות מקצועות כללים וחקלאים, לשון עברית ,דברי ימי ישראל ותולדות הציונות מחוץ לעיר בזאגווז'דז'יץ, היה לחווה גם שטח אדמה פלחה.

את החווה ניהלו אלכסנדר ושרה ריטרמאן . בכל לבם ונפשם התמכרו לביסוס החווה. שהייתה בעת ההיא הראשונה במזרח גליציה, רק בכוח עקשנותם הצליחו להסיר מעל הדרך אבני נגף ומעצורים רבים . גם הציבור היהודי התייחס תחילה בחששות ובחיוך, שהיה בהם גם משום ביטולולעג . אולם תוך שנה נרכשו הקרקע והבניינים שעליו אשר ברחוב קאז'ימייז במחיר 150 אלף כתרים אוסטריים , התורמים היו: הציבור היהודי בעיר-6000 כתרים אוסטריים . ארגון יהודי סטניסלב באמריקה-2500 כתר ,ועד הצלה היהודי המקומי-2500 כתר, "אליאנס איזראעליט בווינה-2500 כתר הוועד הווינאי להחשת עזרה לנפגעי המלחמה-12800 כתר והקהילה 5700 כתר.

החווה הייתה לעובדה קיימת ובימי העלייה השלישית ( 1921-1920) נעשתה מקום חשוב להכשרה חקלאית בשביל חברי "השומר הצעיר", על ידי מגע ישיר בעבודה בשדה, בגן ובמטבח, השפיעו חברות "השומר הצעיר" על הבנות בחווה, שלא ירגישו את עצמן כבמוסד חינוכי סגור, והיה זה ברוח המייסדים שראו את החווה כעמדה ציונית להכשרת הנוער היהודי, עוד בדצמבר 1921 עלו לארץ ישראל חמש חלוצות מחניכות החווה, אחת מהם, מרים קאמפלמכר-שימאנסקי, מתה בינואר 1948 בעלותה על מוקש , בדרך לרחובות. ברכה פירוצר-שלומוביץ היה בראשון לציון.
החווה התפתחה, ונדרשו סכומים גדולים להרחבתה,שיפורה ושכלול לרכישת אינוונטאר חי ודומם , הוקמה אייפה משענת ציבורית- "אגודה לתמיכה בחווה" באספת חברי האגודה, בראשית ינואר 1924, נבחרו ד"ר אלכסנדר ריטרמאן יושב ראש, דוב וייס סגן, יוסף מרדכי הורוויץ גזבר. הוצאות החווה באותה שנה עלו ל-1200 דולר, ההכנסה ממכר תוצרתה החקלאית הייתה 350 דולר, החסר כוסה בתרומות והקצבות, נעשו ניסיונות של שיתוף פעולה בין החווה לבין מרכז "החלוץ " בלבוב, בראות ד"ר דיטררמאן כי פיתוח החווה מחייבו להשקעות רבות שלא יוכל לעמוד בהן, פינה בשנת 1936 את מקומו לד"ר קארל הלפרין , שעמד בראש הוועד שנעזר בד"ר בנימין ליברמן כסגנו, הם הוציאו את החווה ממצוקתה ורווח לה.תקציבה 3000 זהוב לחודש . לא הניח לה למלא את תפקידה. הוועד המנהל החדש התגבר על קשיים הכספיים שילם את ההוצאות הכרוכות בהחזקת הכיתות והחזיק מעמד שנתיים בשנת תרפ"ח (1928) יצא את הוועד ד"ר ליברמן . ,שהשקיע בחווה מכספו עשרת אלפיים זהוב, וכעבור שנה התפטר גם ד"ר קראל הלפרן . הסיכויים להחזיק את החווה מעטו ומעתה צומצמה גם העבודה, ד"ר ריטראמן שב לעמוד בראש החווה, אשר למענה דאג וטרח ולא ידע מנוח עד יום מותו, את השדות ואת גן-הירק החכיר בתנאי, שהחוכר יקיים את האופי החלוצי של החווה אשר בו למדו, מלבד יתומות, גם נערות הקשורות בהסתדרות נוער חלוציות , חניכות החווה רכשו לעצמן ידיעות מקצעות יסודיות ורבות מהן נמצאות בקבוצים ובקבוצות ( רמת יוחנן, קבוצת שילר, חולדה, גבעת חיים, שריד ומזרע).

חוות למודים החקלאית הקרויה בצדק "חוות ריטראמן" זכור לה חסד נעוריה כשהייתה אבן-חן בין המוסדות להכשרת הנוער לחלוציות ולקניית מקצוע לו.
מסגריה לחלוצים " ברזל"
הקמת נקודת- הכשרה מקצועית לחלוצי סטניסלאב בהרחבת תחומי המושג "חלוץ" הייתה הצעתו ויזמתו של מנחם גלרטר בסוף 1921 . הוא נימק הצעתו בניסיונו בארץ ישראל שראה אותה זקוקה לא בלבד לחקלאים אלה גם לאומנים טובים , הגשמתה של התוכנית לא הייתה קלה. בעוד שההכשרה החקלאית נעשתה לרוב באחוזות וחכירות יהודיות ולא היה כרוכה בהשקעות מיוחדות, הרי הקניית מקצועות לחלוצים מלבד היותה דבר חדש, הצריכה גם סכומים ניכרים, בבוא, איפה משה טייבר ומנחם גלרטר להציע לפני מפלגת התאחדות בעיר תכנית הקמת מסגריה לחלוצים ובראותם כי חברי המפלגה הזאת חוששים להטיל על עצמם משא ומסה אלה, החליטו לעשות את הדברים על דעת עצמם – ובינואר 1922 קנו צבתות מפות מלקחיים סדן ופטישים וכלים אחרים, ב-100 אלף מרק שהלווה מאיר שלאין, משקנו כלי עבודה שכרו אולם ברחוב פיוטר- סקארנה והזמינו בעל – מלאכה, שמואל סגל , עם בואם של שמונה צעירים לסדנא החלה בה העבודה.הייתה זו המסגרייה לחלוצים ברזל הראשונה בפולין , שיסודה הקניית מקצוע לצעיר יהודי וחינוכו לחלוציות. התנאים לא הניחו בידי מייסדי המסגרייה לכוננה כבית ספר ולא ראו לפניהם אלה דרך אחת, להודיע ברבים שהוקמה מסגריה לחלוצים והציבור נדרש לעמוד לימינה בכך, שיפנה אליה בהזמנות לעבודות- ברזל שונות. למסגריה נכנסו כלומדים לא בני סטניסלאב בלבד, אלה גם צעירים חלוצים מקולומייא ,נאאדבורנה,האליץ, ושעל כן נדרשה הקמת מעון, שהצריכו אותו גם החיים וההווי של החלוצים אחרי העבודה, התרחבות המסגריה- 30 תלמידים- והקמת מעון, הטילו על ראשי "התאחדות" דאגה לשיכון ודיור, העזרה באה מצד ד"ר אלכסנדר ריטרמאן וד"ר אנזלם הלפרן, שמסרו לברזל שני בתים של "מחסה לילד" שברחוב גולכובסקי 13-11 . בבית אחד קטן היה המעון והבית השני הוגדל והותאם לצרכי המסגריה.

עזרת הציבור, והציונים בכללו, למפעל הייתה קטנה, קמו לו מתנגדים מבין בעלי מלאכה שטענו שהם מקופחים על ידיי קבלנים ובתי- מסחר (כגון שלמה מנדל, מנחם טייבר, לייב מנדל ודן מנדל) , שהיו מוסרים חלק מהזמנותיהם למסגרייה, שחניכיה היו עושים מלאכה כתיקונה, הנהלת המסגרייה התחבטה באיזון התקציב, והוועד המרכזי ל"עזרה" –מוסד כספי לעזרה לחלוצים –בלבוב היה בעוזריה, אף הקהילה, בנשיאותם של ד"ר קארל הלפרן וד"ר אלכסנדר ריסרמראן הייתה מקציבה לה סכומים ובשנת 1925 עלתה הקצבתה עד 1080 זהוב.

בשנת תרפ"ג (1923) עלו לארץ ישראל ארבעה מחניכי "ברזל" : צבי בריל משה גייסלר, יהושע שטרנברג ומרדכי צנטנר. ובראשית שנת 1924 יצאה קבוצה מאורגנת בת 17 איש ( 14 חברים ושלוש חברות) . שארבעה מהם, יוסף הופמאן, מרדכי חיבשמאן, יוסף ווייסמאן ומרדכי שטרנברג. היו בני סטניסלאב, מחניכי "ברזל" עובדים כיום חמשה בבית החרושת למלט "נשר" גדליהו גלר, שהיה ממייסדי גורדניה ומדריכיה ( נהרג ביבנאל בימי המאורעות בתרצ"ז) . עשה הרבה לחינוכם החלוצי של העובדים ב "ברזל" ייזכר לטוב בעל מלאכה, נח שטרן, שלימד במשך שנים מספר את מקצוע המסגרות.

חבר למפעל היה דוב שטוק ( סדן) , שהיה בא מטעם מרכז "החלוץ" ויושב ימים במחיצת החלוצים ומסיע לעיצובם של חייהם הרוחניים , להכשרה רוחנית, כגון לימודי הלשון העברית, דברי ימי ישראל, תולדות הישוב בארץ ישראל ופרקים בתורת הכלכלה נקבעו , בעיקר, שעות ביום לאחר עבודה ושעות הערב. ידידם של חלוצי ברזל היה המורה זכריהו וויטנברג, אשר בשיחותיו ובדברי תורה שלו היה מרחיב דעת

המסגריה "ברזל" רכשה לה שם טוב בעיר ומחוצה לה והיתה עמדה חלוצית חשובה. מינואר 1922 ועד מחצאית 1926 נשא בעולה ובדאגותיה המרובות מנחם גלרסר.פעלו למען המסגרייה חברי הוועד: בומק אייזלר , ישראל אילן , נתן הלברטאל , משה טייבר, מלכה פרייפוגל, צבי קלינגר ומאיר שלאין.
"סדנאות למסגרות הסולל".
בשנת תרפ"ו ( 1926) חל מפנה בהתפתחות המסגרייה ברזל מעתה הוסב שמה "סדנאות למסגרות הסולל" ובראשן עמד צבי גלרטר, הסדנאות שהיו עוד בבתי "מחסה הילד" לא יכלו להיענות לכל הפונים אליהם , היה גם הכרח להנהיג שיטות לימוד חדישות, ללמד לא בלבד את המקצוע כמובן שימושי, אלה גם להקנות השכלה מקצועית וכללית. בהיאבקותו זו להתרחבות ולביסוס נמצאה לו ל "הסולל" כתף עוזרת- ד"ר קארל הלפרן, שידו הייתה בכל מפעל קונסטרוקטיבי, הוא הציע להעביר את הסדנאות לבית הפונדאציה על שם אברהם ונחמה הלפרן ברחוב באטורי 11א . בגין זה עמד הרוס מימי מלחמת העולם הראשונה והיה הכרח לבנותו מחדש, באופן שיוכל לשכן בתוכו את הסדנאות ואת המעין.

בשנת תרפ"ח (1928) נתארגן וועד ציבורי ובראשו ד"ר קארל הלפרן וצבי גלרסר . תרומות הציבור וסכומים גדולים שנתנו קארל הלפרן , פיליפ ליברמן, מינה( אשת קרל) ,בובר בלבוב, משפחת היילפרין בווארשה ועזרתם הרבה של ד"ר צציליה קלפטן וד"ר אברהם זילברשטיין הניחו בידי הוועד להחיש בבניה וב- 29 נובמבר 1929 חגגו יהודי סטניסלב את חג חנוכת הבית ל" סדנאות הממוכנות הסולל" מארבעים התלמידים דרו עשרים במעון , לפי הדין והחשבון לסוף שנת 1929 היו הסדנאות בבחינת חיי הנושא עצמו וכיסו בחלק את הגרעון שבתקציב המעון , ואמנם נפתרה בעיה אחת חשובה: ניתן בית לסדנאות , אולם נטל הדאגות לשכלולן הטכני והמעמסה של קיום העובדים והחזקתם במעון הוסיפו להכביד על הנהלת המוסד , במצוקה זו נמצא עוזר- ד"ר בנימין ליברמן ובסכומיו הניכרים שתרם היה משום רווחה לסדנאות ,

בראש "הסולל" עמד משנת 1926 ועד דצמבר 1930 צבי גלרטר , שהקדיש לו מהתלהבותו ומסירותו והעלתו לגורם משפיע בציבור היהודי שבעיר ובערי השדה. הסולל תפס מקום חשוב ב- "אגודה להפצת השכלה מקצועית בין היהודים בפולין הקטנה" ונשיאתו ד"ר צציליה קלפטן חוותה עליו את דעתה ("כוולה" מ -5 באוקטובר 1928 ) לאמור: "סדנאות- המסגרות הסולל" בסטאנילב מאחוריהן אילו שנות עבודה דרוכה, נאה, העטורה תוצאות טובות , פלוגות הנוער המאוחדות שם ברעיון מדריך בחיי ציוות ואחווה ותורה השיגו מטרתם ורבים מהם כבר עובדים כיום בארץ ישראל או במדינה, וצריך לציין כי תנאי העבודה הזאת היו קשים ביותר" וכן נשמעה הערכה לשבח מפי נציג הג'וינט למרכז אירופה, ד"ר ברנארד כהן, שראה במאי 1930 את הסדנאות

למען "הסולל" פעלו במרץ ובאהבה ד"ר יהודה לייב ארלונד שעמד בראשו משנת 1931 ועד 1933 ,טוני האס, ששרתה אותו חמש שנים תמימות. יוסף קאסווינר וד"ר אברהם זוסמן, מלבדם היו פעילים בוועד: מהנדס יעקב קריסנאפולר, ישראל הודיש, ישראל אילן , יעקב בוימוואל ,נתן קוהל,שמאי פפר (עתה בתל אביב) ד"ר קארל הלפרן נבחר נשיא- כבוד ופעילותו למען הסדנאות לא פסקה.

ב "סדנאות הסולל" עשתה "התאחדות" מאמץ למלא שלושה תפקידים , והם: עזרה סוציאלית קונסטרוקטיבית, פרודוקטיוויזאציה ממשית בקרב הנוער, הקמת משכיר בשביל תנועת "החלוץ" צבי הלר העלה מעל בימת הסיים הפולני את הדרישה כי הממשלה הפולנית תקציב סכומים גדולים בשביל תאי "החלוץ" ובכללם כמובן, המוסדות להכשרה מקצועית שבסטניסלאב.
האגודה להפצת השכלה מקצועות בין היהודים.
עוד שנים הרבה לפני מלחמת העולם הראשונה הסב העוני הכלכלי של היהודים בגליציה את תשומת לבם של הגורמים היהודים במדינה ומחוצה לה ( איק"א ו"עזרה" בגרמניה) על הנחיצות להעלות את רמתם התרבותית והמקצועית של בעלי מלאכה היהודים ולהקנות הכשרה חקלאית לנוער, אולם המאמצים שנעשו לא הביאו את התוצאות הדרושות מפאת המנטאליות של הציבור היהודי . בית הספר החקלאי מיסודה של איק"א בסלובודקה –לישנה ליד קולומיא או סדנאות למסגרות בטארנוב לא נשלחו אליהם אלה בני עניים , אולם אחרי מלחמת העולם הראשונה חל שינוי יסודי בהלך רוחם של היהודים וביחסם למלאכה. חורבן גליציה והעלייה לארץ ישראל העלו את ערך המלאכה , התנועה הציונית ו"החלוץ" שהדגישו את ערך העבודה בחיי אדם, , סייעו לא מעט לחיובה של המלאכה "בתי המלאכה לנערות צעירות" בלבוב שהוקמו בשנת 1915 ע"י הפדגוגית המפורסמת ד"ר צציליה קלאפטן , הם למעשה המפעל הראשון הגדול בגליציה הראוי לשמו להקניית הכשרה מקצועית לנוער יהודי , השפעת בתי המלאכה אלה על עריי השדה היתה רבה, גם הורים בעלי בתיים השתדלו שבנותיהם תלמדנה במוסד זה.

בקרב הנוער היהודי קמה איפוא. תנועה גדולה ללימוד מקצוע ורכישת השכלה מקצועית, ותנועה זו התחילה מכה שורשים בתוך הציבור, משנוסדה בשנת 1925 ה"אגודה להפצת השכלה מקצועית בין היהודים בפולין הקטנה" (בקיצור: wuzet) . מה היה יחס הממשלה הפולנית לפעולותיה של האגודה יעידו מספרים אלה: בהוצאות בתי הספר המסונפים לאגודה בפולין הקטנה, שעלו בשנת 1926 לסך 461,176 זהוב. השתתפה הממשלה בסכום 6712 זהוב, כלומר 1.48 אחוז.

בסטניסלאב נוסד סניף האגודה בשנת 1933 . להדרכתו ופיקוחו היו נתונים בית הספר המיכני לנערים ובית הספר המקצועי לבנות. בראש הסניף עמד משנת 1933 ועד ספטמבר 1939 ד"ר בנימין ליברמן, שגילה יחס של קירבה לבעיית הקניית השכלה והכשרה מקצועית לנוער היהודי .הוא הקדיש לשני בתי הספר מיטב מרצו וזמנו וגם כיסה אתגר גרעונותיהם. הוא גם הועמד בראש הפטרונאט הגלילי המפקח על הנוער העובד מלאכה וטיפח קשרים עם פטרונאטים ב-26 מקומות שבגליל סטניסלאב. אשתו אלה ליברמן הייתה כמופת לרבים במסירותה לשני המוסדות החינוכיים.
בית הספר המיכני לנערים
המסגרייה לחלוצים "ברזל" ואחר כך "סדנאות למסגרות הסולל" היוו הגרעין, שממנו התפתח וקם בית הספר המיכני לנערים, חבלי העברת "הסולל" לרשות סניף ה"אגודה להפצת השכלה מקצועית בין היהודים בפולין הקטנה" בשנת 1933 לא היו קשים, כי היושב ראש שלו היה מזה שנים קרוב מאוד להלכה ולמעשה לסדנאות הסולל ורצונו היה לחלצן ממצוקתן החמרית וליצור לפניהן אפשריות להתרחבות, באוסטריה זו מילא תפקיד מכריע ד"ר אברהם זוסמאן, בעזרתם הכספית החשובה של משפחת ליברמן ויעקוב מרגושס יכול היה בית הספר להתפתח ללא הפרעות, ובשנת הלימודים 1936-1937 היו בו שלוש מחלקות ( בשנת 1933-1934 מחלקה אחת) . במהרה היה הבניין ברחוב באטורי 11 צר מהכיל את בית הספר המסתעף והולך והיה הכרח להוסיף- לבנות אולמים בקומה הראשונה ועליה עוד שתי קומות. אפשרות הבנייה הזאת ניתנה בלל תרומת 6500 זהוב שתרמה בתיה פרלמוטר, אשה נדבנית מוקירה מלאכה ובעלת זיקה לאנשים עמלים.

בית הספר שהיה מצויד מכונות , כלים ומכשרים חדישים והורו בו מורים בעלי השכלה כללית- מקצועית גבוהה, עלה במהרה לדרגה חשובה ובשנת 1936 הוכר על ידי שלטונות החינוך הממשלתיים כבית ספר מיכני, המחזור הראשון של גומרי בית הספר נבחן באותה שנה על ידי ועדת- בוחנים, בבית הספר רכשו להם החניכים לא בלבד השכלה מקצועית אלא גם השכלה יהודית-כללית. הוראה הלשון העברית ודברי ימי ישראל הייתה חובה וכיוון החינוך היה חלוצי, בתי הספר מיסודה של האגודה הנזכרת. יצאו להם מוניטין ברחבי פולין ובתנועה הציונית, ובמאמציהם של ד"ר צציליה קלאפטן וד"ר אברהם זילברשיין הוכרו כקונגרס הציוני הי"ט בלוצרן (1935) כמוסדות להכשרה חלוצית . במאי 1937 ביקר בבית הספר המנהל הראשי של איק"א באירופה. לואי אונגר מפאריז, והביע את התפעלותו ממראה עיניו.

מנהל בית הספר היה מהנדס נתן מילשטיין ומשנת 1938 – מהנדס רוזין מוריו היו: זיגמונט בירר , גרובשטיין,ד"ר י. הורניק, מהנדס מ"י הלפלד , ד"ר יוסף פרידלר, שלום צאלר, מהנדס ז.שטיינוורצל, מסגרים, בעלי מלאכה, וותיקים היו שואלים בעצתם ומאזינים להוראותיהם.

על התפתחות בית הספר אנו למדים מן המספרים האלה:

כאמור לעיל, עלו הוצאות בית הספר בשנת הלימודים 1933-1934 עד 12,974 זהובים. ואלה ההכנסות ( לפי אחוזים) : תשלומי חברים 3.5% , תרומות חברים –תומכים 15% " קרן משפחת הלפרין, 3.9% , איק"א 18% , תרומות יוצאות מן הכלל 8% , פדיון ממכר המוצרים של בית הספר, 1.1% ,שכר לימוד 28% , ,תמיכה על ידי יושב ראש סניף האגודה 22.5% .

בראש הוועד המנהל את בית הספר ברוב אהבה ומסירות עמד ד"ר בנימין ליברמן וסגנו ד"ר יהודה לייב ארנולד,מלבדם היו בוועד מטובי נציגי הציבור היהודי: שבח אקסטמיאר,מהנדס פליכס בלוישטיין מנדל גרוך, מנהל הבנק ההיפותיקאי,אדולף הורוויץ, הירש הורוויץ, מאכס וואלטר, י.ווינגארטן, ד"ר יעקבלויפר, פייבוש מרגושם, מהנדס יוליוש פיירמאן, ד"ר יוסף פראנק, ד"ר יצחק פייצר, לייב צווייג קאסווינר, יוסף קירשנר\ מהנדס יעקב קריסנאפולר, יוסף רייף, יצחק רייך, ד"ר נתן שפרבר, י.שרייאר וזאב שוואבר.
בית הספר המקצועי לבנות
ביזמתה של אגודת נשים ציוניות "רחל-ה" הוקם בשנת 1920 בית מלאכה ללימוד תפירה (מלבושי נשים ולבנים), ומדורו נקבע בבית יתומי מלחמה ברחוב מאטייקו ומפה הועתק. בשנת 1925 , לחדרים האפליים שבבניין העיריה הישן, וסופו הועבר למנסקה של שורטמאן ברחוב בלוואדאר. דרך הסדקים המרובים שבגג היו חודרים שלג בחורף וגשם בקיץ וכך היו המורים מלמדים מקצוע לנערות צעירות. מובן , כי ההוראה שטחית ויעילה באותם תנאים, שהיה בהם משום סכנה לבריאות הנוער, לא הייתה בגדר האפשר , והנה נתעורר פיליפ ליברמן, ותרם 12 אלף זהוב ונוספה לכך תמיכת הג'וינט ונקנה מגרש והוקם בניין בן קומה אחת, ברחוב בלוואדאר 44. התפתחותו המהירה והיפה של המוסד חייבה הרחבת בניינו , בהשפעת לייב צוויג תרם אפרים ויינפלד 20 אלף זהוב ובתרומה זו נבנתה בשנת 1936 עוד קומה. תכנית הבנייה הייתה מעשה ידו של המהנדס יוליוש פיירמאן. משפחת ליברמן הוסיפה גם היא 10 אלפים זהוב להשלמת הסכום הדרוש לתוספת קומה ולרכישת ציוד בשביל בית הספר, עתה הוכר בית המלאכה על ידי רשות החינוך הממשלתית כבית ספר תיכוני- מקצועי בעל שלוש מחלקות: לחייטות לתפירת לבנים ולרקימה, וסונף ל " אגודה להפצת השכלה מקצועית בין היהודים בפולין הקטנה" במרוצת הזמן נפתחה עוד מחלקת למשק-בית , מצוידת ציודים חדישים שבה הורו הלכות תזונה ובישול, היגיינה של הילד, מחירי סחורות, הנהלת פנקסים וכו'.

בבבית הספר למדו 150-190 נערות והיתה לו וועדה קבועה לבחינות, מורכבות ממוריו, מנהלת המוסד מיום היווסדו ועד שנת 1938 הייתה קלרה זינגר, ששרתה אותו ברוב התמסרות ואהבה, התלמידות הוקירוה והציבור היהודי כיבד אותה, משנת 1938 ועד ספטמבר 1939 ניהלה את בית הספר הניה קוראמן.

בראש הוועד המפקח עמד עד שנת 1933 ד"ר קארל הלפרן ומשנת 1933 ועד בוא מלחמת השואה נמנו עם חברי הוועד ד"ר בנימין ליברמן יושב ראש לייב צווייג סגן, ד"ר יהיודהלייב ארנולד, מרת אורדובר, צבי איסאקובר, ברוניסלאב גלרמר, פנחס דראמן, אלכסנדר האבר,הירש הורוויץ,נחמה ( נלה) הלפרן, ד"ר משה הסל, אברהם זינגר, אדלה לויפר,, אלה ליברמן, יעקב נכבד, דוד סגל, ד"ר לאיון פייל, מרת פיכמאן,לאה קאסווינר, מרדכי קיטל וד"ר פנינה שטנר-פינק, חברי הקוראטוריון היו: ד"ר מאכסימליאן בלומנפלד, קלרה זינגר, ד"ר אלכסנדר ריטרמאן, מהנדס יונה פוגל, שרה ריטראמן,יצחק אייזיק רובל והמורה מאכבימיליאן רוזנבאום. מורי בית הספר היו: ד"ר י.ארבייט, מרת האס, גיטל הורוויץ, מרת הורניק, מרת ל.מנדלר, א.מלר.ר.נדל,מרת פלר, ד"ר יוסף פרידלר, מרת קאסווינר, מרת ה.קנול ומרת מ. שטרנבאך.

המוסד התפתח יפה ומשנה לשנה רבו בו גם הנערות מן החוגים ה"בעלי בתים" שלמדו בבית הספר, והרי קצת מספריים מחכימים: בשנת הלימודים 1936-1937 עלו הוצאות בית הספר ל- 24,089 זהוב, הכנסה: שכר לימוד 15,249 זהוב,הג'וינט ( בפעם הראשונה) 1000 זהוב, המיניסטריון לענייני דת והשכלה 1900 זהוב, תשלומי חברים 1606 זהוב, הלוואה- תמיכה על ידי יושב ראש סניף האגודה ד"ר בנימין ליברמן 4334 זהוב, מספר התלמידות 192 . שכר לימוד הממוצע לחודש 6 זהובים, בגמר שנת הלימודים 1936-1937 הגיע מספר החניכות במחזור זה במחזורים הקודמים, שנתנה להן תעודת צוער,ל-147.

בית הספר, אשר בתוך כתליו פעמה אווירה לאומית- ציונית, עשה גדולות להקניית השכלה מקצועית לנערות יהודיות.

ראוי להערכה מיוחדת ד"ר בנימין (בנו) ליברמן , הוא לא התקשט במעשי אביו ואמו (אמו הייתה שרה (בבטי) דאגה לכלכלת מאות הילדים העניים חובשי ספסל "תלמוד תורה") הוא שאהב את המלאכה, הצטער בראותו את הנוער היהודי מעורטל מקנייני תרבות- עבודה. לפיכך בחר לו קוו-עשייה אחד, קוו שפארותיו מרובים- להקנות השכלה מקצועית לנוער היהודי,, מפעולותיו( שפירוטן בספרנו בא במקומו): חוות ריטרמאן- החווה החלוצית החקלאית לנערות שנתנסתה במשברים קשיים. הוצאה למרחב במידה רבה על ידו, סדנאות למסגרות הסולל להכשרה חלוצית- בהאבקותן להתרחבות ולביסוס הוא היה להן כתף עוזרת" האגודה להפצת השכלה מקצועית בין היהודים בפולין הקטנה- למוסדותיה בעיר ובגליל הקדיש מיטב מרצו וזמנו וגם כיסה בכל שנה ושנה את גירעונותיהם בית הספר המיכני לנערים- עלה מהרה במאמציו והתמסרותו ללא- לאות לדרגה חשובה , בית הספר לבנות- הוא שנטל את מרבית הדאגה למחסוריו, קופת גמילות חסדים "אהבת חסד" בית יתומי מלחמה על שם סאבינה הלפרן, מעון לנערים עובדים, בית מחסה עברי לנערות עובדות-לכולפ החיש סעד מלא במשך שנים רבות וידו היתה תמיד פתוחה לכלל ולפרט. היה נערץ על כל החוגים המרכזים הארציים בלבוב ובווארשה ועל המוסדות היהודים העולמים שעסקו בהקניית מקצוע לנעור היהודי ובעבודה סוציאלית- קונסטרוקטיבית, עשה גדולות כחבר הנהלת המרכז הארצי של " האגודה להפצת השכלה מקצועית בין היהודים בפולין הקטנה" שבראשה עמדה במשך עשרים שנה העסקנית המהוללה ד"ר צצליה קלאפטן בלבוב.

ד"ר ב.ליברמן אהב את האיש העובד, ניצול פועלים- עובדים כשלהו היה ממנו והלאה, היה טוב ומיטיב, עניו, שפל-רוח והשפיל לראות, כל ימיו התהלך בתומו והיה אהוב ומכובד.

ומן הראוי לספר דברים שלא נתגלו עד עתה: בשנים 1933-1935 , כאשר האנטישמיות בפולין הלכה גבור והלוך והמנהיגות היהודית-לאומית הייתה שקורה על בלימת התפרצויותיה, נחלצו כמה אישים ( רובם חברי לשכת בני ברית ובכללם רפאל שרשבסקי, אטינגר, ד"ר אברהם זילברשטיין וד"ר הנריק רוזמארין) ובניהם ד"ר ב. ליברמן לפעולה חשאית נגד האנטישמיות, מסייעים לפעולה זו נמצאו בין יהודי- אנגליה העשירים, שהמציאו סכומים ניכרים לידי העושים בווארשה ובלבלוב. שאף הם נתנו ממונם. קבוצה זו, שנתחיבה בשמירת סוד ועמדה בכך, פנתה אל אישים פולניים בעלי מעמד ציבורי- חברתי חשוב. אנשי רוח, סופרים ופובליציסטים בעלי שם ( מהם השייכים לחוג " הבונים החופשים" ) ובראשם הסופר הנודע קסאווערי פרושינסקי, ופרופסור סטעמפקובסקי. קבוצת-פולנים זו עשתה פעולות מעשיות חשבות: היא באה בדברים עם יחידים בתוך הממשלה, הפעילה יחידים וחוגים בתוך הצמרת הפוליטית- הכלכלית, מנעה גזירות , סיכלה התקפות , הוציאה חוברות הסברה ופרסמה מאמרים בעיתונות הפולנית ואמנם, בעקב פעולות הפעולות הנמרצות הופיעו בעיתונים מאמרים שבהם גונתה התוקפנות האנטישמית והציבור הפולני נקרא שלא לציית לדברי בלע ושיסוי מן האסכולה האנטישמית.

באותן השנים התחילה במזרח גליציה הסתערות גדולה מצד האוקראינים הלאומיים ואף העתון "דילו" שלא היה אנטישמי , פתח במסע-תוקפנות.סאבוטג'ה כלכלית, וכן התנפלויות, הכאות ושריפת אחוזות שליהודים היו מעשים של יומיום , מעכשיו התחילה גם הקואופרציה האוקראינית להילחם קשות ביהודים . מדריכי הקואופרציה האוקראינית בכפרים עודדו נגד היהודים, האווירה הייתה דחוסה, אבק שריפה נישא בה. התבערה עלולה הייתה לפרוץ בכל שעה. בימים ההם נחלץ ד"ר אברהם זילברשטיין, מראשי הקואופרציה היהודית בפולין, לפעולה ומשך לאותו עניין חשוב גם ד"ר בנימין ליברמן ואת ד"ר מיכאל רינגל, שהיה באותו זמן נשיא לשכת בני ברית תחילת הצלחתם בכך, שעלה בידיהם למשוך את הסופר הפולני וינצנס ( גר בסלובודקה רונגורסקו), סופר וחוקר הפולקלור ההררי ( ובכללו פולקלור ראשית החסידות בקרפאטים) , ידידם של הסופרים האיידים: בר הורוויץ, רחל אוירבך , נחום בומזה, ואחרים. הוא התחיל מפרסם מאמרים בעתונות האוקריאנית, גם הסופרת רודי ניצקה נענתה לד"ר זילברשטיין ויצאה בשורת מאמרים נגד מסע האנטישמיות, פתאם שינה "דילו" את טעמו וחדל מלתקוף את היהודים ולא ידעו שד"ר זילברשטיין הוא שהפך את ליבו של עורך "דילו" לטובה. ד"ר זילברשטיין הצליח גם להשפיע על העורך דין נאזארוק, עורך ה "זורא" שהיה לו השפעה מרובה על ההגמון חומישין ועל חוגי- הנוצרים , ד"ר ליברמן עמד ממש על ידו של נאזארוק, הדריך אותו והורהו בכתיבת מאמריו . הוא עשה מספר ימים בשבוע בכפרים. מאזין להטפותיהם של הכמרים בכנסיות, מקשיב להסברות הים שלמדרכי הקואופרציה האוקראינית להיווכח , אם באמת חדלו מן השמצה והתוקפנות נגד היהודים. מעשיו אלה שעשאם בצנעה סייעו במידה רבה לשכך את התפרצות התבערה והסכנה חלפה לפי שעה.

כדאי להעלות על הכתב עוד פרט אחד: העיר סאסוב במזרח גליציה נתפרסמה כידוע, בחרושת עטרות לטליתים , לימים ירדה תעשיה זו, שבה היו עסוקים מאות יהודים, וכדי לא ליתן לתעשייה יהודית- לאומית זו להתמוטט הציעה ד"ר צציליה קלאפטן לארגן תעשיה זו כחרושת- אומנות, מובן מאליו שהמעבר חייב התאמצות גדולה, שהרי לא קל היה להם לפועלים הרגילים בתעשיית הטליתים להתחיל בחרושת – אומנות כללית בעלת מוטיבים יהודים. היה צורך להשקיע במעבר כוחות רבים מלבד השקעות בכסף . למפעל חשוב זה נענה מרצונו ד"ר בנימין ליברמן, שהתגבר על ספקנותם וחששותיהם של העסקנים וסייע למפעל הן בתכניותיו, הן בתמיכתו הכספית. בספטמבר 1939 עלה לארץ ישראל עם אשתו אלה ( מתה בחיפה) וישב בה אחת עשרה שנה, בביתו שעל הר הכרמל, שבתו בארץ נתקשר בעבותות- אהבה, חי במשק שלו עין שרה, בן חמישים וארבע היה במותו (בתשי"א).
ת.נ.צ.ב.ה.