היקים של נהריה סוגרים מעגל

מקור- עת-מול, עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל.

נהריאדה, מאת דוד ויצטום

בסרט של דוד ויצטום נעשה
נסיון לשזור סיפורים הקשורים
בתולדות נהריה עם תמונות
מחודשות מההצגה "נהריאדה",
יצירתו של פריץ וולף מ-1938,
הסרט נוגע ב"עדה" יהודית
מופלאה ומציג את מקומה המרכזי
של התרבות ככוח מניע.

האגרונום ד"ר זליג סוסקין והמהנדסים יוסף לוי ושמעון רייך,מתכנניה של נהריה ומייסדיה, ראו בעני רוחם ישוב חקלאי מסודר שעקרונותיה בורגנים מובהקים, כיאה למתיישביו . הם תכננו מושב קואופרטיבי, שבו לכל מתיישב חמישה- תשעה דונמים קרקע בלבד לגידול חקלאי אינטנסיבי, ובכך לא ינושלו השכנים הערבים מנחלותיהם . היישוב אומנם יישאר מוגבל בשטחו אך יהווה מופת באיכות תוצרתו
חלומותיהם התמימים של המתיישבים , שאיש מהם לא ראה מימיו לול תרנגולות, לא עבד בגינה ולא ידע להבדיל בין שדה סלק לבי וחלקת תפוחי אדמה, התנפצו אל קרקע המציאות הקשה של ארץ ישראל באמצע שנות ה-30 . הקואופרטיב המנהל של נהריה נכשל במגעיו עם המוסדות המיישבים, היישוב העברי המאורגן סירב להכיר במושבת היקים הקואופרטיבית ותמוך בה, שכן זו דחתה את הערכים ההגמונים של היישוב היהודי באותם שנים-ובראשם סוציאליזם ושיתוף-ודגלה ביוזמה פרטית בנוסח המרכז אירופי.
באפריל 1936 פרץ המרד הערבי וניתק את נהריה ממרכזי היישוב היהודי שמדרום- ובמיוחד מחיפה, השוק העיקרי לתוצרת היישוב. במקביל נחשפו בעיות בניהולם החובבני של המשקים, שהיו קטנים מכדי שיישאו רווחים, וכן פרצו מחלות ומגפות-במיוחד בקרב התרנגולות אך גם בגידולי המטעים ועצי פרי, התחרות העזה על השיווק התוצרת התגברה ב-1937 כששכך המרד האלים ואתו פסקה גם החרם הערבי על מכירת תוצרת חקלאית ערבית ליהודים. כל אלה הביאו את נהריה לסף פשיטת רגל וייאוש שנים ספורות לאחר ייסודה, והיו שהאשימו את הקואופרטיב וכשילוו. אחרים ניסו לערוך הסב מקצועית, שלימים הצליחה, והחלו לפתח את ענפי הקיט והתיירות.
המתיישבים אך נותקו ממולדתם שמעבר לים, וכבר החלו לשמוע, בהדרגה ובדאגה גוברת, את החדשות הרעות מן הבית, ההורים, הקרובים והחברים, בגרמניה של היטלר. לקראת סוף שנות ה-30, אחרי פרעות "ליל הבדולח" , היה ברור לכול שאין לאן לחזור וגם היציאה מגרמניה הפכה לבלתי אפשרית. הניתוק שנגזר על מתיישבים עם בואם לארץ ישראל, שנראה תחילה כזמני וכניסיון אמיץ התלוי ברצון ובחזון. היה למציאות מדכאת של אין ברירה שאין ממנה דרך חזרה.

הפרח הכחול

בראשית 2003 חגג פריץ וולף את יום הולדתו ה-95 בחברת ידידיו מוותיקי נהריה.ההתכנסות התקיימה כנהוג וכמקובל בבית הקפה "פנגווין", שימיו כמעט כימי העיר, פריץ וולף, יליד היילבורן שבדרום מערב גרמניה, הגיע לנהריה בתחילת 1935, שנה לאחר ייסודה, לפריץ , ד"ר למשפטים צעיר ותמים, לא היה מושג קלוש על העולם שאליו נקלע. עם בואו קיווה "להקים משק קטן , פורח ומגודר היטב, שבמרכזו בית קטן על מרפסתו אוכל לשבת עם ערב ולעשן סיגר" כמו במולדת הישנה. כבן למשפחה אמידה וספוגת תרבות , הביא עמו מהיילברון את פסנתר הכנף וגם את העולם המוסיקאלי שעליו גדל, עולם ה "האוס מוסיק" , המוזיקה הקמרית הביתית. בעולם ההוא היו הצללים בני הלוויה קבועים לכל חג ומועד, לכל תחושה ומצב רוח.
מספר וולף: " יום אחד, אני זוכר, ירד גשם או שלג , ישבתי ליד פסנתר הכנף שלו ואלתרתי. מזג האוויר היה רע מאוד. ופאולה , רעיתי , לא היתה בקו הבריאות, ואז אמרתי לעצמי 'אני רוצה לישון רק לשון כל הזמן , כך אמרתי בפרוזה ואז הוספתי מוזיקה" וכך התגלגלו הדברים:

מתילדה כה עייפתי
מתילדה לכי את.
כל אברי כיהו בי
כאילו כבר שבת.

אל לול העופות צריך לקום
ולא אוכל אני
לכי את, ואמשיך לנום
לכי את במקומי

פזמון:
אני רוצה לישון
ורק לישון לעד.
המשק והלול
הם יסתדרו לבד...

שיר הוליד שיר וכך נוצרה מסכת שלמה,שדמויותיה מיזגו תכונות שונות של המתיישבים,היה מעין רומן מפתח שעלילתו התבססה על סיפור התלאות היומיות הידועות לכול. הפזמונים בשפה הגרמנית ובחרוזים המקרטעים לעתים, שפעו קריצות אל הווי החיים "שם" בגרמניה תוך השוואה לכאן, ליישוב הקטן והדל. מבחינה מוזיקלית הייתה זו מסכת מלבבת לצלילי מוצרט ורוסיני,שומן,דבוז'אק ומנדלסון והקטעים המוסיקליים פרי עטו של פריץ וולף מאותם ערבי מוזיקה ביתית שנקראו על שם מחברם או עילתם, כמו "השוברטיאדה" המפורסמת".
היצירה היא תעודה אישית וקולקטיבית המתעדת את תחושתיים העמוקות של בנות ובני נעריה באותם ימים קשים. המחזה לא נוצר מתוך התרוממות רוח חלוצית או להט ציוני אלה מתוך תחושת ייאוש, מועקה,ניתוק וגעגועים שבצדם גם נחמה, תקווה, הומור ואמונה בכוחה של המוזיקה להפיח רוח חדשה במתיישבים התשושים מאורח החיים שלא ציפו לה.

הראית את הפרח הכחול,
כה ענוג כה יפה, כה טהור,
אם תחזה בו יציפך נחשול
של געגוע, וכמיהה תיעור

והנה צומח לו מולי הפרח בגינה
אבל אפוא כשק הוא צבע כותרתו,
בין העגבניות שלי מצא לו מין פינה
שם כנראה יחוש כבתוך ביתו.

ההצגה הועלתה ב- 1938 ארבע פעמים ברציפות, היא הוצגה באולם בית הספר המקומי, בתלבושות ובתפאורה מאולתרות, ובכיכובה של הצעירים והצעירות שכה הזדהו עם תכניה ועם שירה, ההצלחה הייתה עצומה, הכרטיסים בקופות אזלו, אחרי ה"נהריאידה" אף הוסיף וולף וכתב מחזות זמר נוספים ומוצלחיםלא פחות ( אבראקדברא, הפרנסה הגדולה) .בצד עבודתו הצנועה בסניף הדואר של היישוב, ביטא פריץ וולף את קולה האותנטי של הקהילה של הקהילה היקית בנהריה, סמל לקולה של התרבות הגרמנית העקורה, שמצאה עצמה כספינה טרופה אל חופי הים התיכון בארץ ישראל.

"תישאר גרמנית"

נהריה הוקמה כחזון "יקי" למהדרין , עם תכנון עירוני מדוקדק, סדר וארגון, ללא משא או להט אידאולגי. שנים רבות שמרו המתיישבים על שפתם ועל אורחותיהם, ומול הערבים מזה והישראלים מזה טענו בעקשנות יקית " נהריה תישאר גרמנית!" . הם חשבו, ספרו,חלמו ודיברו גרמנית. הם קיימו את ישבות המועצה ואת ועדות השמירה והניהול בגרמנית. השלטים בעיר, תרבותה וזיקתה נותרו כל השנים על טהרת השפה הגרמנית. אבל בהדרגה, עם חילופי הדורות ובמיוחד עם הקמת המדינה ותחילת קליטת עלייה מארבע כנפות תבל, אימצה לה נהריה את הזהות הישראלית, וכיום היא ישראלית למהדרין ואחת המועמדות הטבעיות לתואר " העיר היפה בישראל" : טובלת בירק, בירת הצפון הפורה, מושכת תושבים ומבקרים, היקים של נהריה הישנה כמעט נעלמו מנופה של העיר השוקקת ישראלים חדשים מיוצאי תימן ומרוקו ועד רבים מבני מדינות ברית המועצות לשעבר. רבים מדור המייסדים כבר הלכו לעולמם. בניהם ובנותיהם והיום כבר הנכדים- פרשו כנפיים לרחבי הארץ, למקצועות ולכיוונים שונים,לחיים אחרים.
הנרי וסרמן ציטט לפני כמה שנים במאמרו ב"הארץ" את גרהרד יקובסון, איש ה"בלאוו וויט" (=כחול לבן, תנועת הנוער היהודית גרמנית) שכתב בשנות ה-30 בת אביב ( בעברית):

לו רק הייתי בן היישוב
הייתי רוצה ולו רק פעם
להיות על כולם מקובל ואהוב
היש לזה בכלל טעם?
שלט אחפש, מבוקר עד בין ערביים
אך לא מצאתיו בינתיים
עליו כתוב דבר כה פשוט
כאן מסירים יקיות בהצלחה ובאחריות.

זקני היהדות המפוארת ממרכז אירופה הישנה שפרשו זה מכבר מתחומי העשייה של היום –יום הישראלי, השפיעו השפעה ניכרת על דמותה. היקים הפרו את מערכות המנהל והמשפט, החקלאות והכלכלה, האקדמיה, המדע, התעשייה, העיתונות, החינוך, התרבות והאומנות, הרבה מעבר למשקלם המספרי. הישראליות לא "הסירה את היקיות" מעל היקים- לא כאן ולא מעבר לים . אין לתאר, למשל, את עולם המוזיקה והאקדמיה, הקולנוע והתרבות בארצות הברית, ללא היקים שהגיעו אל עולם החדש ושינו את פניו- מאלברט אנשטיין וארלונד שנברג, ועד לקורט וייל, אריך קורנגולד, בילי ווילדר, ארנסט לוביץ ורבים אחרים.

העולם ההוא אבד ואיננו

העבודה על הסרט שלנו פותחת, כך אנו מקווים, את העבודה על ההיסטוריה המלאה של היהדות הדוברת גרמנית. פרט לתיעוד מורשת "עדה" יהודית מופלאה, מציגה עבודה זו את מקומה המרכזי של התרבות ככוח מניע.
בסרט "נהריאדה" נעשה ניסיון לשזור סיפורים הקשורים בתולדות נהריה עם תמונות מחודשות מההצגה "נהריאדה" יצירתו של פריץ וולף , כשהתברר שלא נוכל להעלות כיום בישראל את " בשפתו המקורית", התנדב קלאוס קרפל, אחד ממוריה של הגימנסיה בבילפלד בגרמניה כיום עיר תאומה של נהריה, להעלות עם תלמידיו, כך הבאנו את " נהריאדה" בחזרה לגרמניה ובכך ניסינו לסגור מעין מעגל היסטורי ותרבותי. כשנשלמו החזרות להצגה, יצאו עם כמה מוותיקי נהריה גרמניה ובכך ניסינו לסגור מעין מעגל היסטורי ותרבותי. כשנשלמו החזרות להצגה, יצאו עם כמה מוותיקי נהריה לגרמניה לפגוש את התלמידים, לצלם, לתעד,ולחזות בהצגה החגיגית, שעלתה לראשונה על הבימה לאחר 60 שנה, בנכוחות ראש העירייה ונכבדים רבים.
יותר מכול השתוקקו הוותיקים לראות שוב- במו ענייהם – את היצירה מן העבר שהייתה להם לסמל, ומולם עמדו התלמידים הגרמנים, שביקשו לדעת ולשמוע על אותו עולם של אתמול שהם מעלים על הבימה, מלווה בשירים וביטויים מארץ רחקוה, כמו "משק", "קואופרטיב", "לול" ו"הגנה". ואכן, החוויה שבראיית ה"נהריאדה" על בימת הגימנסיה "הפן" הייתה, עבור כולנו, צובטת לב, לכאורה, ראינו ושמענו את הצלילים והמילים, ראינו את המראות; נדמה היה שה "נהריאידה" חוזרת הביתה, אל שפתה ואל תרבותה המקורית, אבל העולם ההוא אבד ואיננו , ללא שוב. גרמניה איבדה מאז את יהודיה , את עומק תרבותה,את חפותה, ובאולם, מול ההצגה על הבימה , עולה בראש המחשבה המוזרה: אם הייתה ההיסטוריה בוחרת לה דרך אחרת, היו נכדיהם של אנדריאס, באסה, קולי, פריץ, חנה, וולטר,אסתר ושל יתר חבריהם עומדים על בימה כזו ממש, שרים שירים מהווי הגימנסיה שלהם ובשפתם, בלי שיעלו בדעתם את קיומם של החולות הלבנים לחופי הים התיכון, את נחל הגעתון החוצה יישוב ושמו "נהריה" ,שבמרכזו מגדל מים, המשקיף מון הים אל רכסי הגליל המערבי שממזרח...

מקור- עת-מול, עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל.