סיפורו של שמואל הלר

אני יליד פולין שנת 1925, בעיר בנג'ין (BENDZIN) שבחבל שלזיה בקרבת גבול גרמניה – צ'כיה.
היינו משפחה אבא, אמא, שלוש אחיות וחמישה אחים. אני הייתי השלישי בין האחים. מבין האחיות, הבכורה היתה נשואה עם ילד. יתר השבעה היינו עוד בבית. נוסף לזה, היו לנו סבא וסבתא מצד אבא ז"ל, דוד ודודה עם שתי בנות, ועוד דוד ודודה עם שלושה בנים מאותה עיר. בני משפחה אחרים ממקומות שונים. מכל המשפחה נשארנו שלושה אחים, אני ועוד שני מבוגרים ממני.

היה לנו בעיר בית בן ארבע קומות עם דיירים שגרו בשכר דירה. בחצר הייתה עוד קומת קרקע עם דייר, ובסוף החצר עוד בית ישן עם שני דיירים וחצרנית. היחידה שהיתה פולניה בכל הבית, היתר כולם יהודים.

בנוסף לזה, היתה לנו חנות מכולת ומזון לבהמות, ציפורים, סוסים וכו'. באותו בניין היתה שם גם מספרה בהשכרה, וגם בית חרושת לנקניק בהשכרה. כל זה היה רכוש שלנו. בפרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939, הייתי בן 14 וסיימתי שש כיתות.

כשפרצה המלחמה זה היה ביום שישי. אחרי שלושה ימים, ביום שני, נכנסו הגרמנים לעיר שלנו – בנג'ין. אני זוכר את היום הזה היטב. יצאנו לרחוב הראשי של העיר לראות את כניסתם, עמדנו והסתכלנו איך שהם עוברים באופנועים עם סירות. אז עוד לא ידענו איזה מפלצות הם.
כשעמדנו ככה ברחוב, יצא יהודי עם זקן ופיאות מאחד הבתים ורץ. אמר חייל אחד לחברו – אני זוכר את זה טוב - הנס, תסתכל יהודי עם זקן. אבל למה הוא בורח? הרי אנחנו לא ברברים !
בימים הראשונים עוד לא ענדנו תווי זיהוי. יותר מאוחר ענדנו על השרוול סרט לבן עם מגן דוד כחול. אחרי זה מגן דוד צהוב עם המילה "יהודי" באמצע.

בהתחלה לא חילקו לחם לחנויות, רק היינו צריכים לעמוד בתור למאפיה. אז היינו קמים בארבע לפנות בוקר, כדי לתפוס תור, מפני שהיו מאות עומדים בתור. כשהיה עובר חייל גרמני היה ניגש לתור ומסתכל על הפרצופים. כשהיה רואה שזה יהודי היה מוציא אותו מהתור ושולח אותו לסוף התור. באותו שבוע היה גם עוצר משש בערב עד שש בבוקר. אוי ואבוי למי שנתפס בזמן העוצר. היה מקבל מכות רצח, ויותר מאוחר היו שולחים אחד כזה למחנה עבודה. אם אני לא טועה זה קרה בשבוע הראשון.

במוצאי שבת שמענו פיצוצים. לא ידענו מה קורה. אחרי זמן מה, מישהו מהדיירים עלה על גג הבניין וסיפר שרואים עשן גדול מכיוון בית הכנסת. מובן שאף אחד כבר לא הלך לישון, כי זה נמשך כל הלילה. אחרי זמן מה שוב עלו על הגג וסיפרו שיש גם עשן מצד אחר של העיר, ואז היינו בטוחים, שבטח מחסלים את כל העיר. רק למחרת, כשהיה כבר מותר לצאת, התברר לנו שהגרמנים שרפו את כל הבתים של הרחוב במקום שהיה בית הכנסת עם היהודים יחד. כי מי שרצה לברוח ירו בו החיילים.

נוסף לזה, שרפו רחוב שלם שבקצהו הייתה כנסיה נוצרית, בתים של שלוש וארבע קומות, וגם שם גרו רק יהודים. את המחזה שהתגלה לנו אי אפשר לתאר. אחר כך תפסו ברחובות גברים יהודים, ואלה היו צריכים להוציא את הגוויות השרופות, לשים אותן על העגלות ולקבור אותן. יותר מאוחר היו גם צריכים לנקות הריסות של עשרות בתים.

מובן שאת הכנסיה לא שרפו, אבל את בית הכנסת עם ספרי הקודש וכל מה שהיה בתוכו שרפו.אחרי זה התחילו ליפול על ראשינו גזירות. ראשית כל, מינו גרמנים על כל הבתים היהודים, והם גבו דמי שכירות על כל דירה. מאוחר יותר, גם על כל עסק יהודי.

ברחובות הראשיים מותר היה ליהודי ללכת מצד אחד של הרחוב. היו גם רחובות שאסור היה ללכת בכלל. כשחייל גרמני היה הולך במדרכה, היהודי היה מוכרח לרדת מן המדרכה. אני אספר פה מקרים שראיתי במו עיניי, וכמובן שאי אפשר לזכור כל פרט או כל מקרה, והיו גם מקרים שאני לא ראיתי.
בזמן המלחמה היו קיצובים ופרח (התחיל) שוק שחור. שני שכנים שלנו נתפסו סוחרים בשוק השחור וקיבלו עונש מוות.

באותו יום גורלי עצרו יהודים ברחוב ואמרו להם להתייצב ברחוב על יד בית הקברות הישן, וזה היה בדיוק ברחוב בו גרנו, על יד הבית שלנו. על עץ גבוה הכינו הגבהה מקרשים ושני חבלים על ענף אחד. שם תלו את שני היהודי, אחרי שחייל קרא את גזר הדין. כך השאירו אותם תלויים עד הערב.

מידי פעם היו באים לחנות שלנו, והיו מוציאים את כל הסחורה שבחנות. היה בן האס.אס. אחד בשם מיצ'קה. הוא היה סדיסט אכזרי מאוד. אני לא זוכר את כל מה שהוא עשה, אבל מקרה אחד אני זוכר. נכנס לאיזו חנות לעשות חיפוש, וכשיצא לרחוב ראה ילד רץ באמצע הכביש, הוציא את האקדח וירה בילד. אני זוכר את התמונה היטב. הילד נפל על הכביש, והתחיל לפרפר עם הידיים והרגלים, וכך השאיר אותו שוכב.

היו מקרים שתפסו יהודים עם זקנים וגזרו להם. ועוד מקרים ומקרים. היו חנויות גדולות שלקחו מהיהודים ונתנו לפולנים שהצטרפו לגרמנים. קראו להם פולקדויטשים. גם אלה עשו לנו צרות. ראיתי בכמה חנויות שמו בחלון הראווה טלית שמתפללים לקישוט החלון. הגרמנים הקימו מעין משטרה יהודית. כשהיו צריכים גברים למחנות עבודה הם היו צריכים לגייס אותם או למשל בחורף, כדי לאסוף את השלג מהכבישים. גם נערים בגילי תפסו לעבודות בשלג, וגם אני הייתי ביניהם.

היינו עובדים כל היום בלי אוכל, וחוזרים בערב הביתה. הגרמנים היו גם תופסים גברים ברחוב למשלוח למחנה עבודה. היו מופיעים עם משאית גדולה עם ברזנטים שחורים, עוצרים באמצע הרחוב, החיילים היו קופצים ממנה ותופסים מי שהיה ברחוב. באחד הימים נקלעתי למקרה כזה, והתחלתי לרוץ. החייל צעק עלי לעצור וירה. למזלי עמד שם איזה אוטו, קפצתי מתחת לאוטו, יצאתי מהצד השני ורצתי לכיוון הבית של סבי ז"ל שהיה קרוב מאוד.

בשנת 1942 לקחו את אחי הגדול למחנה עבודה. ביוני אותה שנה אני קבלתי צו להתייצב. לא התייצבתי ובאו לחפש אותי. כשלא מצאו אותי רצו לקחת את אחותי במקומי, אז אמרתי להורים שאני הולך להתייצב. היה בעיר בית גדול שהיה בית יתומים, ושם התייצבנו. מאותו יום שהתייצבתי לא ראיתי יותר אף אחד מהמשפחה שלי ואני בן 17 בלבד.

אני רוצה לתאר פה מה היה מחנה עבודה ומהו מחנה ריכוז. מחנה עבודה היה שמור על ידי חיילים גרמנים, לרוב מבוגרים והיו בו רק יהודים עם לבוש אזרחי. מובן שהיה מגודר עם גדר-תיל ויצאנו לכל מיני עבודות. מחנה ריכוז היה מגודר בגדר תיל חשמלי. גדר כפולה עם מגדלי שמירה. כלבים עם שומריהם הסתובבו בין הגדרות.

מחנה ריכוז היה שמור על ידי חיילי אס.אס. במחנה ריכוז לבשנו בגדי אסירים עם פסים ומספר תפור על הבגד. שם לא היו לנו שמות, רק לפי מספרים. שם היו אסירים מכל הארצות ומכל הדתות.

אחרי יום שהיינו מרוכזים בבית היתומים, העבירו אותנו למחנה מעבר בעיר השכנה ומשם העבירו אותנו, קבוצה של כ- 100 איש, למפעל גדול שייצר כל מיני חומרים: דשנים וקרביט. שמו של המקום היה קייניגסהוטה (KEINGSHUTE). במקום הזה עבדנו כמה חודשים. במחלקה שבה עבדתי לבשנו אוברול, נעלי עץ, משקפיים מפלסטיק ומסכת בד על הפה והאף, כי החומר היה מין אבקה שחורה וחמה שחדרה לכל הגוף. החומר הגיע במיכלים גבוהים, בערך 3 מטר גובה, והרימו אותם עם מנוף יחד עם אחד העובדים, ושפכנו את זה בערימה גבוהה. המנוף הפך את המיכל, אחרי שהעובד שחרר את השרשרת.

אחרי שחזרנו למגורים היתה שם מקלחת עם מים חמים וסודה לכביסה, וזה לקח שעה שלמה עד שיכולנו לנקות את החומר השחור שנדבק על גופנו.

יותר מאוחר עברתי למחלקה שייצרה קרבית. הקרבית יצאה מתנור התכה כגוש אש נוזלי, ונשפך לתוך קרונית על פסים והובל למגרסה לטחינה לחתיכות קטנות. מהתנור למגרסה החומר התקשה. כשהחומר נטחן, נשפך לתוך משפכים, אחרי ניפוי לפי סוג החומר. על יד כל משפך עבד אחד מאיתנו ומילאנו את החומר שיצא מהמשפך בצורת גבישים וממש כמו אש לתוך חביות. את החביות העמדנו מתחת למשפך על משטח עגול שהיה מקפיץ אותו כדי להדק את החומר שיכיל משקל. לא פעם אחת, מהקפיצות היו הגבישים קופצים מחוץ לחבית ונכנסים לנו בתוך הנעליים ואז היינו צריכים במהירות להוציא אותם, כי זה היה ממש אש ועשה לנו פצעים.

אחרי שהחבית התמלאה היינו צריכים לזוז הצידה, כדי לקחת חבית ריקה. הכל אותו עובד יחיד, והיינו צריכים לעשות את זה במהירות, אחרת המשפך היה מתמלא ואז אוי לאותו עובד. היו מקרים שאיזו חבית היתה עם קצת מים בפנים, וקרבית עם מים זה פיצוץ. פעם הועפתי איזה שני מטר הצידה מפיצוץ כזה.

המגורים היו בתוך המפעל, סגור עם גדר ושני שומרים מחיילי אס.אס. עם מדים צהובים שמרו עלינו. היינו כ- 100 איש בתוך צריף ארוך עם מיטות שתי קומות. בדרך כלל מי שעבד בסדר והתנהג טוב לא עשו לו בעיות. היה איתנו בחור אחד שחשב שאם יהיה חולה – ישלחו אותו הביתה. היה שותה הרבה מים עם מלח. גם בתוך המרק הכניס הרבה מלח. גופו התחיל להתנפח מיום ליום. התחיל לקבל כאבים נוראיים וצעק כל הזמן. הכניסו אותו לחדר מבודד, ושמענו את הצעקות הנוראיות שלו. בסוף שלחו אותו לאושוויץ מחנה השמדה.

במפעל זה היינו בערך חצי שנה. משם שלחו אותנו למחנה לורהוטע (LAURAHUTE). במחנה זה היינו כשבועיים, לא זוכר הרבה משם. אני רק זוכר שישנו במין מקלט תת-קרקעי על הבטון, עם שמיכה אחת וכמובן שיצאנו לעבודה.

המחנה הבא היה גרוס סרנה (GROSS SARNE). המחנה הזה היה גיהינום אמיתי. מפקד המחנה היה סדיסט וכמוהו השומרים. ראש המחנה היה יהודי בשם מילר, איש רע מאוד. סגנו שמו היה פוקס, ראש השדים והסדיסטים. למחנה הזה הגענו בחורף, שלגים, קור עז. היינו קמים מוקדם בבוקר, כשהיה עדיין חושך. עומדים בחוץ כשעה למסדר עד שספרו אותנו. אחרי זה יצאנו בליווי חיילים לעבודה בקצב שמאל ימין. רוב העבודות היו במרחק עד 10 ק"מ. בעבודה שאני עבדתי היינו צריכים למלא קרונות עם אדמה, ולדחוף. באחד העבודות הלכנו 12 ק"מ, ופרקנו מחנה ישן. את בולי העץ הכבדים היינו צריכים לסחוב על הגב. באחד הפעמים לא יכולתי כבר ללכת, וכשהגענו למחנה ראש המחנה שעמד על יד השער ראה שאני כבר מתנדנד על הרגליים קבלתי מכות. באותו מחנה סבלנו מכינים שלא יכולנו לישון.

האוכל בכל המחנות היה אותו דבר: פרוסת לחם ביום, ומרק מסלק שבחוץ הבהמות היו אוכלות.

מאותו מחנה העבירו אותנו למחנה גרוס מלסביץ. שם פגשתי את גיסי לעתיד. הוא היה ראש קבוצה בעבודה, היו לו פריבילגיות והוא הציל אותי בינתיים. כששמע שאני הגעתי עם אותו טרנספורט של אנשים, בא אלי והביא לי משהו לאכול. כשראה באיזה מצב אני התחיל לדאוג לי. צירף אותי לקבוצת עבודה שעליה הוא היה אחראי במחנה הזה. ישנו באולם גדול, הרבה אנשים וכמובן התחלתי לחזור לעצמי. במקום שעבדנו היו הגרמנים מביאים ציוד ונשק שלקחו מהחזית הרוסית. אנחנו היינו צריכים למיין את הציוד, לנקות ולצבוע. ולאחר התיקונים לצבוע בצבע של הצבא הגרמני. לידנו היה מחנה רוסים והרוסיות שהכירו את הנשק שלהם היו מתקנים אותו. אני לא זוכר כמה זמן הייתי באותו מחנה.

משם העבירו אותנו למחנה דירנפורט (DYRENFURT). לא רחוק מהמחנה בנו מחנה חדש ואנחנו עבדנו שם. כמובן שאנחנו לא ידענו בשביל מה בונים אותו. אבל ראינו שמקימים גדר חשמלית כפולה עם מגדלי שמירה.

יום אחד כשהמחנה היה כבר גמור אספו אותנו והעבירו למחנה החדש. שם לקחו לנו את הבגדים האזרחיים, ונתנו לנו בגדי אסירים עם פסים לאורך הבגד. כל אחד קיבל גם מספר סידורי שתפרנו על החולצה והמכנסיים. מאותו רגע לא היה לנו "שם", רק מספר שאותו היינו צריכים לזכור. אוי לאותו אדם שלא זכר את המספר אם קראו לו. זה היה מחנה ריכוז עם גדרות תיל כפולות ומחושמלות. היו כאלה שהתאבדו בגדר החשמל.

מחנה זה היה שמור על ידי אס.אס. החיילים הכי אכזריים בצבא הגרמני. במחנה היו אסירים מכל מיני ארצות, גם לא יהודים. בכל חדר היו כעשרים מיטות על שתי קומות בשתי שורות. כל אחד קיבל 2 שמיכות ומזרן. בבוקר היינו צריכים לסדר את המיטה עם שמיכה אחת פרוסה על המזרן. זה היה מוכרח להיות ישר כמו שולחן. השמיכה השנייה היתה מקופלת כמו כרית בקו אחד בין מיטה אחת לשנייה. אם לא היה ישר היינו מקבלים מכות וגם עונשים לדוגמא: לקפוץ בשלג כמו צפרדע. החורף היה קר נורא, ואי אפשר היה להירדם מרוב קור. אז היינו ישנים שניים במיטה עם ארבע שמיכות. לפני שהיו באים להעיר אותנו, היינו מוכרחים לצאת מהמיטה, כי אם תפסו אותנו ישנים יחד, גם היינו מקבלים מכות ועונשים.

לא זוכר באיזו שעה, מוקדם בבוקר כשהיה עוד חושך יצאנו למסדר ספירה, והיינו מוכרחים לעמוד בלי לזוז עד שבאו הגרמנים לקבל את המסדר, לפעמים מעל שעה. לאחר מכן, יצאנו קבוצות לכל מיני עבודות. בכל קבוצה היה מנהיג, אסיר וקאפו. מובן שהקאפו היה צריך להיות אכזרי, אחרת לא היה נשאר בתפקידו. היו כאלה שהגזימו בסדיזם להם, ומהם סבלנו מאוד. אני לא אפרט פה את השיטות שלהם אבל היו להם שיטות לא אנושיות. עבדנו בכל מיני עבודות כגון: כבישים, בניין, חפירות, סבלות ועוד. לעבודות יצאנו בליווי חיילי אס.אס. עם כלבים. בזמן העבודה שלט עלינו הקאפו, ומי שלא עבד בסדר או שתפסו אותו נח קיבל מכות רצח. במהלך היום היה ביקור של קצין גרמני. כשהיו תלונות על מישהו זה נרשם ואחרי שחזרנו למחנה היה מקבל מכות עם שוט. בין 25 ל- 50 מכות, היו גם 100 מכות.

גם בחורף עבדנו באותן עבודות. הקור היה מתחת לאפס, לפעמים עד 12 מעלות, וגם שלג ירד. מי שעבד בבטונים היה לוקח שק של מלט ועוטף את הגוף והרגליים. ואם היה נתפס על ידי הגרמנים מובן שהיה מקבל מכות. בגדי האסירים היו מבד לא עבה, ככה שלא חיממו בכלל. גם הכובע היה כמו ברט ולא כיסה לנו את האוזניים. זה איבר הכי רגיש בגוף, והיינו צריכים לשפשף אותם כל הזמן שלא יקפאו. גם כפפות לא נתנו לנו, והיינו עוטפים את הידיים עם סמרטוט אם היינו מוצאים. הנעליים היו מעץ, וכשהלכנו השלג היה נדבק למטה, היה יוצר מעין גבעה ומידי פעם היינו צריכים להוריד את השלג אחרת אי אפשר היה ללכת. במקום העבודה קיבלנו חתיכת לחם עם איזו תוספת, ובערב צלחת מרק.

יום אחד שאלו האם יש בינינו מסגרים. אני אמרתי שאני מסגר. שלחו אותנו לעבוד במקום בו בנו בית חרושת גדול עם מערכת של צינורות. נתנו לנו לסחוב את הצינורות מהמגרש לתוך הבניין. זה היה בחורף. בתוך הבניין עבדו גרמנים מהסביבה, בעלי מקצוע שהלחימו את הצינורות והיו צריכים עוזרים. נבחרתי כעוזר לאחד הגרמנים. עבדתי איתו בהלחמה, וזה הציל אותי מאותו חורף קשה.

יום אחד ברחו שלושה אסירים רוסים. הגרמנים תפסו אותם בשדה בתוך מנהרה. ירו עליהם כדורי דום-דום. זה כדור שחודר לתוך הגוף ומתפוצץ בתוכו. הביאו אותם לתוך המחנה, שמו אותם על הריצפה. הוציאו את כולם החוצה, והיינו עוברים אחד אחד לראות את הגוויות. מי שלא הסתכל היטב, ותפס אותו החייל הגרמני, היה מוריד לו את הפנים על הגופה. כולם היו מרוסקים באותו מקום בו חדר הכדור.

כשחזרנו מהעבודה ספרו אותנו כרגיל, ולא נתנו לנו להתפזר כרגיל בשביל לקבל אוכל. אחר כך התברר לנו, שאחד האסירים ברח ממקום העבודה והחזיקו אותנו כל הלילה בחוץ גם למחרת עד הערב בלי לקבל אוכל. כמו בכל מחנה, גם כאן אני לא יכול לזכור את כל האירועים שקרו. את הסבל שעברנו אי אפשר לתאר במילים. רק מי שעבר את זה, יודע מה זה גיהינום עלי אדמות. אפילו השטן עצמו לא המציא שיטות סדיסטיות כמו שהגרמנים המציאו.

אחרי כמה חודשים העלו אותנו על משאיות, והעבירו אותנו למחנה גרוס רוזן (GROSS ROZEN). מחנה ידוע לשמצה עם משרפה – תנור לשריפת גופות. המחנה היה בנוי מעשרות צריפי עץ. הכניסו אותנו לצריף עם עשרות מיטות כפולות (שתי קומות). היו שם אסירים מכל מיני ארצות. לנו, ליהודים, לא נתנו לישון על המיטות. הושיבו אותנו על הריצפה, הראשון נשען על הקיר, השני ישב בין הרגליים של הראשון וככה השלישי והרביעי. וככה, שורות שורות ישנו על הריצפה בישיבה לילה לילה אחרי שחזרנו מיום עבודה מפרך.

לא רחוק מהמחנה הזה בנו מחנה חדש. עבודתנו היתה להעביר גושי אבן למרחקים של קילומטרים על גבנו. וכך זה היה: היו קבוצות של עשרות עם קאפו. היו צריכים לקחת אבן שהקאפו בחר, שלא תהיה קטנה על הגב, וללכת איתה עד המחנה החדש. לא אחת נפלנו עם האבן ואז קיבלנו מכות. וככה כל יום, כל היום הלוך וחזור במשך חודשים. פעם יצא לי לעבוד בקרבת התנור, וראיתי איך שמובילים במשאית גופות מתים ומפרקים אותם בסחיבה כמו בולי עץ. אנשים שלדים.

במחנה היה קיים עונש קומנדו. מי שעבר עבירה נכנס לאותו קומנדו. הם ישנו במקלט תת קרקעי עם עובש ורטיבות עד שנרקבו. הם עבדו במחצבה בשבירת אבנים עם פטישים כבדים. במחנה אסור היה להם ללכת, רק לרוץ. אפילו לקבל אוכל היו רצים. ביציאה מהמחנה לעבודה היתה תזמורת מנגנת, לפיה הלכנו.

פעם היתה מגפת טיפוס. כל יום הוציאו עשרות גופות למשרפה. זה היה כבר בסוף 1944. באותו זמן התחילו להתנפח לי הרגליים בממדים גדולים ולא יכולתי ללכת. העבירו אותי לצריף של חולים ולא נתנו לי שום טיפול. רק לא יצאתי לעבודות.

יום בהיר אחד, זה היה בינואר 1945, שלג כבד וקור עז הוציאו אותנו מהצריפים וכל אחד קיבל שמיכה, כיכר לחם וקופסת שימורים. העמידו אותנו בשורות של ארבעה איש לרוחב, והתחלנו לצעוד מהמחנה עם שמירה של חיילי אס.אס. אלפי אנשים היינו וכך הלכנו בשלג. את כיכר הלחם עם קופסת השימורים חיסלנו בדרך.
ראשית – כל השנים לא ראינו כיכר לחם שלמה, שנית – היו חזקים שחטפו מהחלשים את הלחם וככה, בתוך הקיבה, היה הכי בטוח. החלשים שלא יכלו לצעוד ונשארו אחורנית פשוט ירו בהם, והשאירו אותם בצדי הדרך. מידי פעם שמענו ירייה, וידענו שעוד אחד פחות. יכול להיות וגם בטוח שלאותם אנשים זו היתה הצלה מפני שאת הגיהינום שאנחנו עברנו אחרי זה אי אפשר לתאר במילים.

אחר-כך נודע לנו שמעבירים אותנו מהמחנה הזה, שהיה קרוב לגבול הפולני מפני שהצבא הרוסי כבש כבר חלק מפולין והתקרב לגרמניה, והגרמנים לא רצו להשאיר אותנו בידי הרוסים. ובאמת אותו חלק נכבש על ידי הרוסים כעבור זמן מה ומי שנשאר בחיים שוחרר עוד בינואר ואנחנו סבלנו עוד 5 חודשים.
אחרי שעות ארוכות של הליכה הגענו למסילת ברזל. לפי מה שאני זוכר היינו קבוצה של כ- 6,000 איש, אולי אפילו יותר. לא יודע כמה נשארו בדרך אבל היו עשרות.

במסילה עמדה רכבת עם עשרות קרונות פתוחות. קרונות משא שמובילים משאות. העלו אותנו לקרונות ודחסו אותנו פנימה. אחד על השני, בעמידה כמובן, עד שהתמלא הקרון. היינו דחוסים כמו בקופסת סרדינים, ואז סגרו את הדלתות. בכל קצה של הקרון היה תא ושם ישבו החיילים, השקיפו עלינו וירו על כל אחד שניסה לברוח. את הצרכים עשינו בעמידה. קרענו חתיכות מהשמיכה, וזרקנו החוצה.

נסענו ברכבת 5 ימים. רק ביום השלישי קיבלנו שוב חתיכת לחם. ביתר הימים ליקקנו שלג שירד כל הזמן. כשהיינו עוברים במקום מיושב או בתחנת רכבת היינו מוכרחים להתכופף, כך שהראשים לא יבלטו החוצה. מי שבלט ירו בו החיילים. היות וכל אחד לחץ בשביל להתכופף, מפחד נפלו הרבה על תחתית הקרון. כשקמנו שוב היו כבר כמה מתים שנחנקו על הריצפה, וכך קרה בכל פעם שהיינו צריכים להתכופף. לפחות פעם ביום, כשהיו עוצרים את הרכבת, הוציאו את המתים והעבירו אותם לקרונות הסופיים. כך שבכל פעם היה יותר מקום בקרון לאלה שנשארו בחיים.

ביום השלישי לנסיעה, כשהרכבת עצרה, העמידו אותנו בתוך הקרון בשורות, ואז נכנס קצין. כל מי שהקצין הצביע עליו באצבע יצא מהקרון. בחוץ עמד חייל וירה בו כדור בראש על יד הקרון. כשהגענו ביום חמישי למסע נשארו בכל קרון שליש אנשים חיים.

ביום הרביעי לנסיעה הרכבת עצרה, כי הקטר לא היה מסוגל לסחוב את כל הקרונות, ואז הביאו עוד קטר לעזרה. אז הבנו שאנחנו מתחילים לעלות בהרים. גם הקור היה יותר חזק. התברר לנו אחר-כך שהגענו לאוסטריה OSTRIA.

כשירדנו מהרכבת דבר ראשון התנפלנו על ערמות השלג שהיו בצדי התחנה. אפילו שלא היה לבן, מפני שאספו אותו מהרציף. אני חושב שכל אחד גמר כמות עצומה של שלג.

אחרי זה התחלנו לצעוד כמה שעות כלפי מעלה להרים, למחנה מטהאוזן – MATHAUSEN. גם כאן חזרה אותה תמונה. מי שנשאר אחורה ירו בו. מחנה מטהאוזן היה מחנה השמדה עם תנור שריפה. במחנה היו מכל מיני ארצות. גם לא יהודים. מחנה גדול עם עשרות אלפי אנשים. לפי הידוע לי, שרפו שם כשלוש מאות איש ליום. כשהגענו למחנה היינו בטרנספורט שלנו כאלפיים איש. עמדנו בחוץ בשלג שעות רבות. אחרי כמה זמן הביאו כמה דודים עם מרק וכמה עשרות צלחות. כל אחד שקיבל צלחת מרק עבר לצד השני של המגרש, והעביר את הצלחת למישהו אחר. כמובן בלי לרחוץ אותה, וככה הגיע גם תורי. כשקיבלתי את הצלחת והתחלתי לאכול התנפלו עלי 3 רוסים ורצו לחטוף לי את הצלחת.

כמובן שהתנגדתי, ואז הפילו אותי ארצה והמרק נשפך וגם הכובע שהיה לי נעלם לי. בערב שאלו – מי שמרגיש חלש שיעבור לצד. חשבתי לי שבין כה וכה לא אצא חי מכאן, והלכתי גם אני עם אחרים.
לקחו אותנו ליד איזה בניין גדול. בחוץ עמדנו ונודע לי ששולחים אותנו לתנור. בינתיים מאלה שנשארו העבירו קבוצות של מאה איש למקלחות, והם עברו לידינו.

אלה ששמרו עלינו היו ספרדים, ופתאום רציתי לחיות. ניגשתי לאחד מהם ואמרתי לו ששלחו אותי בטעות למקום הזה, ושאני עוד יכול לעבוד וחבל ללכת לתנור. אני לא יכול להסביר למה הוא הקשיב לי, ואמר שברגע שיעברו על ידנו שאקפוץ החוצה ואצטרף לקבוצה השנייה. וכך גם עשיתי והצלחתי.

הכניסו אותנו למבנה בטון גדול. שם היו מקלחות. קודם התפשטנו, גילחו אותנו עם סכיני גילוח על יבש, ושרטו לנו את העור. אחר-כך מרחו לנו חומר חיטוי במברשת גדולה של צבע, וזה שרף נורא שקפצנו מרוב כאבים.

אחר-כך עם דחיפות ומכות הוכנסנו למקלחת. פתחו מים מאוד חמים שלא יכולנו להתרחץ. אחרי דקה התיזו עלינו מצינורות גומי מים קרים עם זרם חזק.ניגשנו לקבל בגדי אסירים. כל אחד קיבל חולצה, תחתונים, מכנסיים וכתונת. כשהגיע תורי, לא נשארו מכנסיים וגם לא קיבלתי. ככה יצאנו למגרש, ושם חיכינו עד שכולם גמרו. שוב עמדנו בחוץ בשלג. רק מאוחר יותר הכניסו אותנו לאולם גדול תת קרקעי, הכל מבטון. ושם שכבנו על הריצפה.

בבוקר הוציאו אותנו למגרש ועמדנו עד הערב. בערב קיבלנו קצת מרק ופרוסת לחם, והוחזרנו למקלט. ככה כמה ימים עד שהעבירו אותנו לצריפים, שהתפנו בינתיים מהאחרים שנשלחו למקום אליו הגענו גם אנחנו יותר מאוחר. היו גם באותו מחנה אלפי אנשים, בחלק אחר של המחנה, שיצאו לעבודות. אנחנו היינו מיועדים לתנור. כבר לא היינו מסוגלים לצאת לעבודה, כי כל אחד כבר היה שלד אדם.

בערב התחלנו להכנס לצריפים. בתוך הצריף היו מפוזרים מזרונים עם קש. על כל הריצפה מזרון על יד מזרון. אמרו לנו לעמוד ששה אנשים על כל מזרון. שלושה מצד אחד ושלושה מצד שני. ככה על כל מזרון ומזרון, ולפי פקודה של הקאפו כולם נשכבו. רגליים של השלושה מצד אחד על הרגליים של השלושה מצד שני. כל אחד רצה שהרגליים שלו יהיו למעלה כי זה כאב. היו מריבות, אז נכנס הקאפו עם מקלות והרביצו למי שבא. כל הריצפה היתה מלאה גופות, ואי אפשר היה ללכת בלי לדרוך על הגופות. כשמישהו היה צריך לצאת לשירותים (בחוץ היה בור) היה מוכרח לדרוך על הגופות. וגם אז היו צעקות, ונכנסו עם צינורות מים והתיזו עלינו. במילים אי אפשר לתאר את הגיהינום הזה.

השכם בבוקר הוציאו אותנו החוצה למסדר. עמדנו בלי לנוע הרבה זמן עד שהגיעו לספור אותנו. אחרי זה נתנו לנו לעמוד חופשי, כי לשבת אי אפשר היה בגלל השלג. בשביל להתחמם קצת יצרנו גוש אחד דחוס. אבל תמיד היו כאלה שנשארו מחוץ למעגל, והתחילו דחיפות ופתאום כל אלף האנשים שעמדנו לפני הצריף נפלנו ארצה. ככה עמדנו בחוץ עד הערב, ושוב הכניסו אותנו לצריף. (בשטח הזה היו ארבעה צריפים כאלה) ושוב התחיל אותו סיוט, וככה יום יום.

מי שלא היה שם לא יכול לתאר לעצמו מה זה סבל. לעמוד כל היום בקור ובשלג, ובלילה לשכב כמו סרדינים אחד על השני. אני גם לא מדבר על הסרחון שהיה שם. אינני זוכר בדיוק כמה זמן היינו בצריפים האלה. אולי שבועיים או שלושה.

לא רחוק מהמחנה, בגבעה יותר נמוכה, היה עוד מחנה שקראו לו רוויר REVIR, לאנשים חולים וחלשים. למעשה משם שלחו מאות אנשים ביום לתנורים. לשם העבירו אותנו והפרידו בין יהודים לנוצרים. את הנוצרים השאירו בכותונת לבד, ואותנו עירומים. כשנכנסנו לצריף הרגשנו ריח של מתים ופצועים שלא טיפלו בהם. משני צדי הצריף היו שורות של מיטות שלוש קומות. בכל מיטה שישה בני אדם. אם אפשר היה לקרוא לזה בן-אדם, כי היו רק עור ועצמות, וכזה גם אני הייתי במשך הזמן. מצאתי מיטה עם 5 אנשים ואני הצטרפתי השישי. המיטות היו ברוחב של כ- 70 ס"מ, ואורך של כ- 1.80 מ'. המיטה ששכבתי עליה היתה עליונה, ולמרות שהיה מטפטף מהגג העדפתי זאת מאשר במיטה תחתונה, כי שם היה דולף מהאנשים מעל.

באותה מיטה נשארתי עם עוד בחור בגילי (הייתי כבר בן עשרים). היחידים שנשארנו בחיים מינואר עד חודש מאי. היתר מתו וכמובן בכל פעם באו אחרים, ותמיד היינו שישה במיטה. לכל השישה היתה שמיכה אחת וכמו שסיפרתי שכבנו עירומים. ביום ישבנו על המיטות, ובלילה שכבנו רק על הצד – גב לבטן, גב לבטן, וגם חיבקנו אחד את השני כדי שיהיה קצת יותר חם. שלושה שכבו מצד אחד ושלושה מצד שני, רגליים על רגליים. בתחתית המיטה היו קרשים, אבל לא צמודים זה לזה, כך שהיו רווחים ביניהם. מעל הקרשים היה מזרון עם קצת קש שלא הורגש בכלל. מרוב שכיבה קיבלנו פצעים על כל הגוף. על ידי שכב אחד עם חצי כף רגל ועם מוגלה, אבל לא טיפלו בו. ככה זה היה בהרבה מיטות, כי בין כה וכה היינו מיועדים לתנור. כל נפטר נגרר מהמיטה כמו כלב מת. פשוט תפסו אותו ברגליים, וגררו אותו לסוף הצריף לערימה. הערימה היו גם כאלה שעדיין נשמו. משם העמיסו אותם על עגלות והחוצה. לפני שהוציאו אותם בא אחד עם שני מקלות ופתחו את הפה של הנפטר וחיפשו שיני זהב.

במשך יום קיבלנו מרק ובו איזה עלים ירוקים וחתיכת לחם בגודל של שתי אצבעות. אחת ליומיים או שלושה הוציאו אותנו עירומים (כי ככה שכבנו במיטות) בשלג, להתרחץ במים קרים. מובן שכל אחד רק הרטיב את הידיים כי אי אפשר להתרחץ במים קרים כקרח. פעם בשבוע היה גם חיפוש כינים בשמיכה היחידה שהיתה לכל שישה אנשים. יתר הזמן פשוט ישבנו על המיטות כי לא היה מקום להסתובב, וגם לא הרשו לנו. אפשר היה ללכת רק לשירותים, שעל ידם היתה ערימת הגופות.

היות ומהאוכל הזה הקיבה לא החזיקה את תוכנה, אז פשוט זה יצא לבד, וכל הדרך מהמיטות לשירותים היה מלא נוזלים מהגופות. לא צריך לציין, שהרעב היה גדול, והיו מקרים שמצאו שמישהו אכל מהמתים.
אני זוכר שהיה שם ארגז עם פחם, ובמשך הזמן נעלם הפחם. פשוט אכלו אותו. יותר מאוחר, בקיץ אפריל-מאי, כשהיינו יוצאים החוצה להתרחץ חיפשנו ירק שצומח מהאדמה ואכלנו.

כמו שסיפרתי, יום יום מתו אנשים או הרגו אותם במכות בתור עונש. אני זוכר שני מקרים שנשארו לי במיוחד בזכרוני:
אחרי שאחד נפטר במיטה שלנו, בא אחד יהודי מאיטליה, ושכב על ידי. חיבקתי אותו כל הלילה ובבוקר מת בזרועותיי.

מקרה שני – היה יהודי מבוגר והוא אמר לי בערב במילים כאלה, שאני זוכר אותן עד היום: אני הלילה אמות. אתה יותר צעיר, אולי תישאר בחיים. קוראים לי שפירא ואני מהעיר לודז' שבפולין. ובלילה נפטר.

הושבנו אותו על יד הקיר, כאילו חי, כדי לקבל את המנה שלו ולהתחלק בינינו. אבל הקאפו שהגיש את האוכל הבחין בערב כשחילק את הלחם שהוא מת, וקיבלנו מכנות ממנו. אחר כך הורידו אותו.

מקרה אחר – איזה יום החליטו לחלק גבינה לבנה, כף אחת לכל אדם. כשנכנס בין המיטות אחד ששכב במיטה תחתונה הכניס את היד בתוך הכלי עם הגבינה ותפס חופן. המגיש לא ויתר, ורצה להוציא לו את הגבינה אבל בשום אופן לא היה יכול לפתוח לו את היד ואז הרביץ לו מכות עד שהרג אותו.
וככה היינו בגיהינום הזה מינואר 1945 עד התחלת מאי.

אנחנו כמובן לא ידענו שום דבר ממה שקורה מחוץ למחנה. שום חדשות בקשר למלחמה לא הגיעו אלינו. אבל ברביעי למאי, זה היה יום שישי, שמענו התפוצצויות מרחוק ובלילה השתתק הכל.

למחרת יום שבת בבוקר פתאום שמענו צעקות מאלפי גרונות. הסתכלנו החוצה וראינו שבכביש שעולה למחנה הראשי עולים טנקים אמריקאיים. אני לא יכול לתאר לכם את הרגע הזה, ואני חושב שגם אתם לא יכולים לתאר לעצמכם דבר כזה.

אחרי שלוש שנים של גיהינום פתאום שוחררנו. עשרות אנשים מתו במקום מרוב התרגשות ושמחה.
רק למחרת הגיעו החיילים האמריקאיים אלינו, והם ראו אותנו ראשונים במצב שהיינו. דמעות זלגו בליטרים, גם מצדם וגם מצדנו. בשום אופן אי אפשר לתאר את זה.

הדבר הראשון שקיבלנו באות היום, וזו גם היתה השגיאה הכי גדולה שהם עשו זה ארוחת צהריים עם הרבה שומן. מאותו יום לא אכלתי שלושה חודשים, ומאות נפטרו מפני שלא היינו מורגלים לאוכל כזה. לכן, קיבלנו שלשולים עם כאבים, והקיבה לא היתה מסוגלת לקלוט אוכל. הם הקימו בית חולים שדה עם אוהלים והעבירו אותנו לשם. אני זוכר שהחייל לקח אותי בזרועותיו כמו ילד, כי שקלתי 30 ק"ג – שלד של עור ועצמות.

היות והקיבה לא קיבלה את האוכל, נתנו לנו בקבוקים של ליטר עם מזון נוזלי, דרך הוורידים ביד. היו גם כאלה שגם זה לא עזר להם והם נפטרו. כל היום היו לנו כאבים וחשבנו שצריכים לצאת, אבל לא היה מה לצאת. החיילים רצו כל היום עם סירי לילה, כי רובנו לא יכולנו לרדת מהמיטה, אניביניהם. החיילים הגרמנים שנלקחו בשבי היו מנקים לנו את השירותים ואת הלכלוך. היו מביאים לי כל יום את האוכל למיטה, אבל לא יכולתי לאכול יותר מכמה כפיות. אחרי שלושה חודשים שהתחלתי לאכול כבר, העבירו אותי למחנה.

אני חוזר קצת אחורה. כשכבשו את המחנה, הגרמנים כנראה הפסיקו לשרוף גופות כמה ימים לפני שנכנסו. האמריקאיים מצו כמה אלפי גופות מתים. הם אספו את הגברים מהסביבה ואלה קברו את הגופות.
במחנה נרשמתי לנסוע לפולין. יום אחד העלו אותנו על משאיות צבאיות אמריקאיות עם נהגים צבאיים, והסיעו אותנו לצ'כיה (צ'כוסלובקיה). הגענו לתחנת רכבת ושמה חיכינו לרכבת. האנשים שעברו במקום לא יכלו לעצור את הדמעות כשראו אותנו באיזה מצב אנו, ממש שלדים. הנשים שעברו עם סלים, אחרי קניות, רוקנו אותם ונתנו לנו.

עלינו לרכבת נוסעים ופתאום ניגשת אלי אישה מבוגרת ואומרת לי שאסע איתה לכפר שלה והיא תטפל בי. עניתי לה שאני נוסע הביתה, לחפש את המשפחה. הגענו לעיר הבירה פראג. שם היינו צריכים לעבור לרכבת שנוסעת לגבול עם פולין. הלכתי לאיזה שהוא מקום, אולי לשתות, וכחזרתי הרכבת התחילה לזוז. רצתי לרכבת, ומרוב חולשה נפלתי על יד הגלגלים. עובד רכבת שעמד שם הרים אותי ואמר לי במילים האלה: הנה ניצלת מהמחנות וכמעט נהרגת כאן.

הגעתי לפולין לעיר קטוביצע, ושם עליתי לרכבת שהסיעה אותי לעיר שלנו – בנג'ין (BENDZIN). ירדתי מהרכבת והתחלתי ללכת לבית שלנו, במרחק של כ- 2 ק"מ במחשבות אם אני אפגוש מישהו או לא, כי לא ידעתי שום דבר שקרה עם משפחתי. הפולנים הסתכלו עלי כמו על רוח רפאים, כי שקלתי כ- 30 ק"ג. ככה הגעתי הביתה. על יד הבית פגשתי אחות של גיסי, והיא סיפרה לי ששני האחים הגדולים ממני נשארו בחיים – יצחק ואברהם.

הכניסה אותי לחנות שבה חדר אחד, ואמרה שבינתיים גרים כאן, כי בכל הבית גרים רק פולנים נוצרים.
האחים שלי השתחררו ע"י הרוסים בחודש ינואר. אחי אברהם עבד בחנות אצל פולנים, והאח יצחק עבד בתור שוטר בשטח גרמניה שסופח לפולנים. יתר המשפחה הושמדה בתאי הגזים, כולל סבא וסבתא, דודים, דודות ובני דודים. חוץ משלושתנו, לא נשאר זכר מכל המשפחה.

כשבאתי לאחי לחנות, פגשתי את בעלת החנות, כשאמרתי מי אני פרצה בבכי, ואחי חשב אותי לאחי היותר קטן. כזה רזה הייתי, כמו שלד. אחרי כמה ימים נסעתי לאחי הגדול במקום עבודתו. אחי הכניס אותי לבית חולים שבו עבדו נזירות גרמניות. בקבלה שאלו אותי פרטים, בין היתר מאיזו עדה אני. כשאמרתי שאני יהודי אמרה אחת לשניה: "תראי, זה יהודי ואנחנו חשבנו שיהודי יש לו אף גדול ורגלי פלטפוס, אבל הוא נראה ככל אדם".

בקיצור, שכבתי שם זמן מה, וקבלתי טיפול טוב. התחלתי לחזור לעצמי לאט. שכבתי בחדר עם פולנים ששלחו אותם להתיישב בשטחים הכבושים. כשסיפרתי את זה לאחי הוא אמר: אנחנו חוזרים הביתה, כי האנטישמיות גדולה, וגם נעזוב את פולין כי אין לנו מה לחפש כאן. בינתיים קבלנו שני חדרים בבית שלנו, ולא את הדירה שלנו שבכלל לא ראינו אותה, כי פחדנו להיכנס. גם בערבים לא יצאנו מפחד.
יום אחד שמענו שהרגו שני יהודים, שרצו לקחת את רכושם בחזרה, ואז החלטנו שעוזבים. שלושתנו ועוד חבר אחד לקחנו כמה בגדים שהיו לנו, ועלינו לרכבת שנוסעת לגבול צ'כיה. המשטרה הפולנית עשתה לנו חיפוש בכל הגוף, ומה שמצא חן בעיניהם לקחו. אבל הצ'כים לא נתנו לנו לעבור את הגבול. חזרנו לתחנה שלפני הגבול, ולא ידענו מה לעשות.

פתאום הגיעה רכבת נוסעים עם פליטים איטלקיים שחוזרים לאיטליה בליווי שני קצינים רוסיים. כשהגענו שוב לגבול הורידו את כולם לביקורת. כשראינו שאין לנו סיכוי לעבור את הגבול, עלינו ארבעתנו על גג הקרון, זה היה כבר חושך. כך עברנו את הגבול. שכבנו על הגג שלא יראו אותנו. מובן שלספר זה יותר קל מאשר לעשות את זה, כי הגג היה חצי עגול והחזקנו בציפורניים כדי שלא ליפול. אבל עברנו לצד הצ'כי. שם הורידו את כל הנוסעים מרכבת הנוסעים והעבירו אותם לרכבת משא. שני הקצינים עמדו על הרציף והסתכלו על כל אחד שנכנס לרכבת. מי שלא היה איטלקי לפי מראהו לא נתנו להיכנס. היו עוד יהודים.

שני אחיי היה להם שיער שחור והם עברו. אני והחבר לא עברנו, ולא יכולנו לעלות על הרכבת. חיכינו בצד וכשהרכבת התחילה לנסוע עלינו על המדרגות שבצדי הקרון אחד מצד ושני מצד שני. וככה נסענו עד שהרכבת עצרה באיזו תחנה.

בסוף הרכבת היה קרון פתוח בלי גג, ואנחנו עלינו למעלה. שם היתה פרה, קרשים וגם איטלקי אחד, ואז שכבנו קצת לנוח ונרדמנו. הרכבת נסעה ועצרה לפעמים. פעם עצרה, וראינו שהאיטלקי קם, מסתכל החוצה וקופץ למטה. אז הסתכלנו וראינו שאנחנו נמצאים רק בקרון שלנו. ירדנו ולמזלנו עמדה במסילה אחרת. יש קרונות שיש להם בסוף הקרון מין תא קטן. אנחנו עלינו לתוך התא.

פתאום הגיע הקצין הרוסי, ושאל מי אנחנו. אמרנו לו שאנו איטליינו. הביא איטלקי שידבר איתנו איטלקית. היות שלא ידענו לקח אותנו למשטרה הרוסית שבתחנה, ואמר שם לקצין שתפס אותנו בטרנספורט שלו ועזב אותנו שם. הקצין שאל אותנו מי אנחנו. אמרנו לו שאנחנו יהודים ורוצים לנסוע לחפש בני משפחה. גם הראינו לו תעודות ממחנה מטהאוזן שהיו לנו. הקצין חשב שהרכבת היא עם חיילים רוסיים, כשאמרנו לו שהנוסעים הם פליטים מאיטליה. שלח אותנו בליווי שני חיילים רוסיים שיבקשו מהקצין לקחת אותנו ברכב. הקצין לא הסכים והחזירו אותנו למשטרה.

הקצין בתחנה אמר: "מה אעשה אתכם? (אני חושב שהיה יהודי). בסוף נתן לנו את התעודות, שלח אותנו לרכבת ואמר לנו: "תיזהרו שלא יתפסו אתכם". למזלנו הרכבת עדיין היתה בתחנה, וחיכינו ברציף. פתאום הוא עבר על ידנו ואמר לנו: "שאם יתפסו אותנו ברכבת, יזרוק אותנו מתחת לגלגלים. בינתיים איתרנו את הקרון, שבו היו שני אחיי. כשהרכבת התחילה לזוז קפצנו פנימה, והאיטלקים החביאו אותנו. ככה הגענו עד וינה – עיר הבירה של אוסטריה. שם ירדנו.

בזמנים ההם פעלו אנשים שהבריחו בין גבולות ואזורים. קראו להם הבריחה. אנשים שפעלו למצוא יהודים להעבירם לריכוזים ולעליה ארצה. בארץ שלטו האנגלים ולא נתנו ליהודים לעלות לישראל. אז – פלסטינה. אחרי זמן מה העבירו אותנו, קבוצה גדולה כ- 1,000 איש, לאזור האנגלי למחנה פליטים. לא היה לנו טוב שם, מפני שלא קיבלנו מספיק אוכל. לכן, החלטנו לעבור בעצמנו לאזור האמריקני.

יום אחד יצאנו ברכבת עד תחנה אחת לפני הגבול. בערב יצאנו ברגל לפי מיד שקבלנו. הדרך היתה כלפי מעלה. אחרי כמה שעות הגענו להר גבוה, ושם ראינו בית אוסטרי. היות והיינו עייפים נכנסנו ובקשנו שיתנו לנו לנוח. השטח היה בין שני הגבולות. קיבלו אותנו יפה וגם הסבירו לנו איך להגיע לצד השני, ישר לתחנת הרכבת. שכבנו מעל הדירה, היה שם קש. פתאום שמענו שמדברים עלינו, ושמענו את המילה – יהודים. חיכינו יד שיירדמו, יצאנו בשקט והתחלנו שוב ללכת. כשעלה השחר ראינו למטה את תחנת הרכבת, והלכנו לכיוון הזה. בסך הכל הלכנו איזה 15 ק"מ. רעבים ועייפים הגענו לרכבת ונסענו לעיר זלצבורג. שם היה מחנה פליטים. אחרי זמן מה העבירו אותנו לגרמניה. בגרמניה היינו במחנה פליטים, לא רחוק מהעיר מינכן בשם פירנוולד. שם עברתי בדיקות ואמרו לי שהריאה נפגעה קצת, ושלחו אותי לסנטוריום (בית הבראה).

כשחזרתי למחנה הפליטים פירנוולד נרשמתי לעלות ארצה.

בתחילת 1947 קיבלתי הוראה לנסוע למקום מסוים. האחים נשארו בגרמניה זמנית עד שגם הם יצאו משם. יום אחד העלו אותנו כ- 200 איש על משאיות אמריקאיות, העבירו אותנו עד לפני הגבול האוסטרי. משם הלכנו ברגל דרך הרים, כמה שעות עד שהגענו לאוסטריה. שוב הכניסו אותנו למחנה פליטים. אחרי זמן מה, בערך כמה שבועות, לקחו אותנו במשאיות לגבול איטליה. גם שם עברנו את הגבול ברגל, דרך הרים. אחרי לילה שלם הגענו לצד האיטלקי. שם חיכו לנו משאיות מאיטליה, והעבירו אותנו לעיר מילאנו. ממילאנו הועברנו למחנה פליטים על יד העיר טורינו.

בשביל לעלות ארצה היינו צריכים לחכות לתור שלנו. על יד רומא, בעיירה קטנה, היה קיבוץ, ואני שמעתי שעם קיבוץ יש סיכויים לצאת יותר מהר. היו לי שם מכרים מהעיר שלנו. לכן, לא היה לי קושי להתקבל, וכך גם עשיתי. הייתי שם עד לפני ראש השנה 1947.

יום בהיר אחד אמרו לנו לארוז, ועלינו על אוטובוסים של תיירים, כי כל זה היה סודי שלא יודיעו לאנגלים כי הם לא נתנו לעלות ארצה. באוטובוסים נסענו לאיזה חוף ים שומם, לא רחוק מנאפולי. כשהיה כבר חושך ראינו בים איתות של פנסים ואלה שליוו אותנו בחוף – החזירו להם איתות. פתאום ראינו כ- 100 מטרים מאיתנו צללית של ספינה. הם העבירו כבל מהספינה לחוף, ובאמצעות סירת גומי גדולה העבירו אותנו לספינה. היינו 420 איש.

הספינה שקראו לה "אף על פי כן" עומדת ביציאה מחיפה בתור מוזיאון. בתוך הספינה היו מין איצטבאות מעץ של כמה קומות. הרווח שבין אחת לשניה היה בגובה שבקושי אפשר היה לשבת. שם שכבנו אחד ליד השני, נשים וגברים.

הסיפון היה מעל האצטבאות מברזל, ככה שהיה בפנים חם מאוד. לסיפון אסור היה לעלות כדי שלא יגלו אותנו, מפני שהספינה הפליגה תחת דגל זר בתור אניית משא. מים מתוקים קיבלנו רק ליטר ליום. האוכל היה בשימורים עם ביסקוויטים. אי אפשר היה לטייל בספינה, כי לא היה מקום. ככה שטנו 12 יום. היו גם סערות שטילטלו אותנו. בסוף כשהיינו כבר מול חופי הנגב, גילה אותנו מטוס אנגלי. בבוקר למחרת אמרו לכולנו לעלות לסיפון.

משני צדי הספינה שטו שתי אוניות מלחמה אנגליות, והאירו עלינו בפרוז'קטורים חזקים. ציוו עלינו לשוט לכיוון חיפה ואז הקברניט כיוון את הספינה לכיוון החוף. האוניה שלהם סגרה לנו את הדרך, ומעוצמת ההתנגשות נפצעו הרבה אצלנו.

פתאום הגיעו עוד שתי אוניות אנגליות ושטו מסביבנו. אחר כך אחת האוניות התקרבה אלינו, ועל סיפונה עמדו חיילים עם אלות בידיהם. כשהגיעו קרוב התיזו עלינו סילוני מים מלוחים מצינורות עם זרם חזק. אנחנו הכנו קופסאות שימורים ומקלות, וברגע שהתחילו לקפוץ לספינה שלנו (הם היו הרבה יותר גבוהים מספינתנו) התחיל בינינו קרב. וכמובן שהתגברו עלינו. היו לנו פצועים ואחד הרוג. כשהשתלטו עלינו התחילו לטפל בפצועים. אחר-כך קשרו את ספינתנו עם כבל לאחת האוניות שלהם וגררו אותנו לנמל חיפה. שם העבירו אותנו לאוניה שלהם והעבירו אותנו לקפריסין. זה היה בשנת 1947. בקפריסין היו כמה מחנות עם גדרי תיל ומגדלי שמירה. גרנו שם בצריפי פח. בקיץ היה לוהט בפנים, ובחורף היה קר נורא. לא סבלנו מרעב אבל גם לא קיבלנו מספיק אוכל. האנגלים הקציבו כמות מסויימת של אנשים לעליה ארצה בכל חודש. לצעירים לא נתנו לצאת, לכן אורגנו הברחות של צעירים ע"י שליחים שבאו מהארץ, בכל מיני שיטות. אחת השיטות היתה דרך מנהרות שחפרו מהמחנה החוצה, וזה הלך עד שגילו אותם. היו גם שיטות אחרות. כשהגיע תורי ביטלו את זה, מפני שהצעירים שהגיעו ארצה הוכנסו לקרבות נגד הערבים, היות ולא היתה להם שום הכשרה בקרב. נפלו מביניהם הרבה חללים.
בקפריסין הכרתי את אשתי נדיה קוטנר, והתחתנו בשנת 1948. בסוף נשארנו שנה וחצי במחנה עד הכרזת המדינה.

בפברואר 1949 הגענו ארצה, לבאר יעקב (מחנה עולים) לשבועיים. אחר כך פינו אותנו לכפר נטוש – טירה. נשארנו שם כ- 7 שנים, בתנאים הכי גרועים. לא היה לנו דברים מינימליים. שם נולדה בתי הבכורה – רחל. עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות כמו: חפירת בורות לביוב וכו'.
בשנת 1956 עברנו לגור בחיפה לבית ערבי, בדמי מפתח. עבדתי בכל מיני מקומות כפועל בניין, בנמל בתור סבל. לאחר מספר שנים קבלתי כסף מגרמניה, וכך יכולתי לקנות עם משכנתא דירה בחיפה. שם נולד בני השני – דוב.

בסוף שנת 1949 התחלתי לעבוד באבן וסיד עד שנת 1978. בשנת 1978 נפטרה אשתי, ולאחר מכן הכרתי את אישתי הנוכחית רחל, ומאז ועד היום אנו גרים בנהריה.