הפרדס היורה

א

כשיצאה רחל הקטנה מביתה הקריר אל הרחוב שטוף האור. היא נעצרה על הסף
עד שעיניה התרגלו לאור החזק של השמש. השעה היתה שלש אחר צהרים, הרחוב
היה שומם. ביתה היה היחיד בחלק הזה של המושבה. מלבדה לא היה אדם ברחוב.
לא צמח בו עץ או צמח כל שהוא ולא נשמע קול ציפור. רק קנה הסוף,שצמח
בביצה שיצר הגעתון, רשרש בנשוב בו רוח מן הים. "איזה מראה משעמם",
מלמלה רחל לעצמה. ופנתה להביט אל עבר הכביש הראשי. מעברו השני גדל
פרדס. העצים הירוקים שלו עמדו דוממים כאילו התעלפו מהחום הכבד. רחל
לא יכלה להסיר את עיניה מהמראה שובה לב הזה. במושבה צמחו עצים ירוקים.
אבל כאן... "כשיגדלו שתילי האקליפטוס שניטעו לא מזמן לאורך הגעתון-
ניחמה רחל את עצמה- " יהיה נעים יותר לעבור ברחוב".

ב

" אבל די לחלום, אמא שלחה אותי לצרכניה ואני עומדת ומבטלת זמני"
- גערה רחל בעצמה. התכופפה להרים את סל הקניות וראתה שני צללים: הצל
שלה וצל הסל. שניהם לא היו גדולים, אבל הצל של הסל היה גדול משלה.
" איזה סל גדול נתנה לי אמא, בשביל המצרכים המעטים שאקנה בחנות איני
זקוקה לסל כה גדול. רוב מצרכי המזון למשפחה מספק של יד ביתינו"
כשנזכרה רחל במשק, זרזה את עצמה, עבודה רבה מחכה לה בבית. היא צריכה
לעזור בהפרדת השמנת מהחלב. איזה עבודה משעממת, לסובב שעות את ידית
מכונת ההפרדה לעיניה הפקוחות של סבתא. למה נולדה היא הראשונה במשפחה,
למה צריכה רק היא לעזור בהכנת הגבינות למכירה, "כמה מסכנה אני"-
חשבה רחל, וכמעט פרצה בבכי. אבל מיד התאוששה: במה היא מהרהרת ועל מה
היא כועסת, היא אינה היחידה העבודות קשה. כל בני הבית, אבא ואמא, הדודים
והדודות. סבתא הזקנה, כולם עסוקים, כולם טורחים, יום עבודה של כולם
ארוך מאד. ולה יש חצי יום חופשי מעבודה, כשהיא בבית הספר. מדי פעם.
כשהעבודה במשק רבה מאוד, נשארת ביית לעזור. זה דווקא לא רע, כמה
ימים חופשים מלימודים, גם ילדים אחרים נעדרים לעתים מהלימודים כדי
לעזור בעבודות המשק.

וכך הלכה רחל מהרהרת עד שהגיעה לצרכניה, בה קנו כל התושבים את מצרכיהם.
כאן היא מצאה סוף סוף בני אדם, את כולם הכירה וכולם הכירו אותה. "שלום
גברת", "שלום רחל", "שלום אדון" , "שלום רחל". היא אמרה שלום לחיל
הבריטי שעבר על ידה על רגליים לא יציבות מרוב שתיית הבירה. אבל היא גם
ידעה להזהר מפני חיילים בריטים שכורים אי אפשר לדעת כיצד יתנהגו:
ירביצו מכות או יחלקו סוכריות וכסף.

ג

נעים היה להמצא בין אנשים, אבל רחל לא שהתה זמן רב בחנות. היא פנתה
לחזור הביתה, אחרי כמה רגעים של הליכה מצאה עצמה שוב בודדה ברחוב הריק. רק הצללים, שלה ושל הסל, ליוו אותה. שוב ראתה את השממה שבחלק הזה של המושבה והמראה הרענן של הפרדס שמעבר לכביש הראשי. " עד שיגדלו השתילים שניטעו לאורך הנחל ויהיו לעצים ירוקים, אהיה זקנה מאד"-חשבה. "כמה יפה הפרדס".
פתאום נשמעה יריה, "שוב זה מתחיל" חשבה רחל. ואולי תהיה זו יריה בודדה. אבל לא, כי מיד נשמעה יריה שניה ושלישית ואחריהן ברד יריות מכמה כלי נשק.

רחל היתה רגילה ליריות האלה וידעה איך לנהוג. היא קפצה לתוך אפיק הגעתון. בתוכו זרמו מים לא רבים, אבל מספיק בכדי להרטיב את הבגדים.
היא המשיכה ללכת בחלק הגבוה של האפיק, כשהכדורים עוברים מעל ראשה,
וכבר היתה קרובה לביתה כשהיריות פסקו בבת אחת, נשתרר שקט. רחל המתינה זמן מה בתוך מחבואה. כשלא נשמעו יריות נוספות,יצאה במהירות מתוך אפיק הנחל ורצה מהר אל ביתה. לפני שנכנסה לתוכו, הסתכלה שוב בעצים של הפרדס.
העלים הירוקים רשרשו בנחת בנגוע בהם רוח אחר הצהרים.

מקור- יצחק רגב, לקט סיפורי עריכה.