קטעי יומן

מקור- יצחק רגב,לקט סיפורי עריכה.

קטעי יומן

נהריה, 9.1.48

א

נערי היקר
היום הרצוני לספר לך מה שהתרחש כאן בשבוע האחרון. ביום ה' אבא יצא,
כרגיל את הבית. אני יצאתי למרפסת להנות משמש חורפית. הסתכלתי בים ומה
ראו עיני? כעשרים איש מחזקים בחבל ומושכים אוניה לעבר החוף. אונית
מעפילים לאור היום? שכנתנו הבחינה בה כמוני וקראה: "אונית מעפילים".
מיד הבאתי את המשקפת וגיליתי כעשרה אנשים על סיפונה. ברגע זה בדיוק
קפץ אחד מהם אל המים ושחה לעבר החוף. ראיתי גם סירה חשה אל האוניה.
ובכן, בכל זאת אונית מעפילים. ואני... בכיתי קצת, מתוך שמחה על בוא
האוניה. בינתים התחילו להגיע אל החוף בני המושבה, מי ברגל ומי רכוב
על אופנים. גם אני הצטרפתי אליהם.
ועל שפת הים המבצע התנהל כאילו אורגן מראש, ולא כך היה, כי איש לא
מראש לבואה של האוניה. ובכל זאת הכל עלה יפה.

ב

תושבי נהריה התארגנו בשלוש קבוצות,הגברים המבוגרים נכנסו למים ומתחו
חבל מהאוניה אל החוף. אלה מהמעפילים, שיכלו לעמוד במאמץ, החזיקו בו
והלכו ברגל מהאוניה אל החוף בתוך הגלים הגבוהים של הים בחורף. נערים
כמו גבי בן ה-13 והנוער משבי ציון. כל מי שהתאמן בנהריה בהפלגות,
העבירו נשים, ילדים וזקנים בסירות, על החוף חיכו להם תושבי המקום
האחרים, שהעבירו אותם לתחנה עזרה ראשונה דרך צריף הסירות. שם היו
רופא ואחות, שטיפלו בחולים ובתשושים והיגישו למכוניות מזון ושתיה
לכולם. אמהות וילדיהן הובאו תחילה אל מעון הילדים. האחרים הוכנסו
למכוניות ונסעו מיד כשנתמלאו. מנין הגיעו כל המכוניות הנחוצות האלה?
אינני יודעת.

ג

הכל התנהל ללא תקלות, שמש זוהרת, לא רוח, לא משטרה, לא צבא. אני עזרתי
לנשים לעלות למכוניות. פתאם שמעתי אישה זועקת, "היכן ילדי, אבד לי בני"
היי שקטה- הרגעתי אותה-מה שם ילדך ובן כמה הוא? בן קטן, בן שבע.
מנשה אברהם-ענתה האשה.
מיד אביא לך אותו- אמרתי לה והתחלתי לרוץ אל מעון הילדים. אולי נמצא
כאן ילד ללא אם, כבן שבע?-שאלתי את האנשים שהיו שם. נכון, בקומה
שניה יושב אחד כזה- קבלתי תשובה.
ובאמת ישב שם ילדון מבוהל. בדיוק ברגע זה חלצו את נעליו הרטובות. אתה
הוא מנשה אברהם שאלתי. תשובתו היתה ניע בראש.
אמא שלך באוטובוס- אמרתי לו- אקרא לה עכשיו. היה צורך לתרגם לו את דברי
לאידיש.רצתי חזרה לאוטובוס. אמרתי לאשה לבוא עמי אל הילד. הם יוכלו
לנסוע באוטובוס אחר. אך באותו רגע הגיע הנהג, דחף אותי הצידה, התניע
את המנוע ונסה במהירות מטורפת. מכונית המשטרה הבריטית הראשונה הגיעה
למושבה. הבריטים גילו את האוניה.

ד

הייתי יכולה להוסיף עוד במשך שעות כהנה וכהנה פרטים מפרטים שונים אך
זה יארך יותר על המדיה. כאשר הייתי כבר מחוץ לתחום שפת הים, ניתנה
אזעקה. הופיעו כוחות משטרה וצבא. החלטתי להסתלק. הלכתי הביתה והבחנתי
למשקפת, שסירות המשיכו עדיין להפליג, אבל הבריטים התחילו כבר
להקיף בגדר את צריף הסירות ואת המקום לידו עגנה האוניה. ברגע האחרון
הצליחו למלט את המעפילים מאזור החוף. אינני יודעת איך. אבא הופיע.
הבגדים שעליו נטפו מים.

אני עייפה מדי עכשיו לספר על העוצר המשונה. רק אסכם:
על ספון האוניה היו 537 נפש. שני שלישים מהם הועברו למקומות מבטחים.
השאר הוסתרו כאן בבתים פרטיים. אחרי שהטילו עוצר, עברו הבריטים מבית
לבית ותפסו 131 נפש, שהועברו אחה"צ למחנה הסוכנות היהודית בקרית שמואל.
מוטב כך מאשר למחנה המעצר בעתלית, שלא לחשוב על קפריסין. היה זה, לדעתי,
אולי, המעשה הראוי לציון בתולדות ה"הורדות" בלתי חוקיות ונהריה הצטינה.

עם הרבה ברכות
שלך, אמא