זכרונות מחיי היום יום של ילדותי ,בשנות הארבעים, במושבה נהריה

כתבה דליה אונגר - פנקס 18.3.09

לנהריה הגעתי עם משפחתי , הורי אלכסנדר ורבקה ואחותי איה (אילה ) מהמושב כפר זיו שבגוש תל מונד בשנת 1944 בעקבות חבריהם אלקה וצבי יוסלביץ שכניהם וחבריהם מהמושב .
הייתי אז בת 4 ואחותי תינוקת בת חודשים אחדים .
משפחתי התגוררה מספר חודשים בבית משפחת רטהאוז ,עד לסיום בניית ביתנו ברחוב שאז עדין היה חסר שם .לאחר שנים ,
עם קום המדינה ,נקרא רחוב הגליל ,ולימים ,לאחר מות הנשיא הראשון הוסב שמו לרחוב וייצמן .
ביתנו היה אחד מחמשת הבתים היחידים ברחוב שהשתרע משדרות הגעתון וצפונה .( הבתים האחרים היו של נתנברוך , טלהיימר ריכבלסקי ,רישארד קצנלנבוגן ופלדהיים ) .לצידנו ומלפנינו היו רק שדות,חלקם מעובדים ע"י קיבוץ עברון וחלקם בצורתם הטבעית עם צמחיה עונתית ושפע בעלי חיים ( צבים דורבנים ,חפרפרות ובעלי כנף ).
כדי להשלים את מקורות הפרנסה הדחוקים אבי ניצל את חלקת הקרקע הצפונית לנו כדי לגדל בה תפוחי אדמה ,בוטנים ,תירס וירקות גינה .
בחצרנו גידלנו תרנגולות ,תרנגולי הודו ואווזים. את הביצים אספנו מדי יום ביומו במקומות שונים בחצר כי התרנגולות הסתובבו חופשיות ונהנו ממרחב המחייה שהיה להן .כדי להרבות את משק החי הפרדנו בין המטילות והדוגרות .את הדוגרות הכנסנו הביתה ,לחדר האמבטיה ,הושבנו אותן על מצע רך וחכינו בקוצר רוח לבקיעת הביצים ולהופעת הגוזלים. האכלנו אותן בנוסף לגרגירים גם בירק שנקרא ריג'לה שאחותי ואני קטפנו בתורנות מהשדות הסמוכים .עדין זכור לי הריח המגעיל ששרר בחדר האמבטיה שלנו בתקופת הדגירה .
מאחר ובתקופה ההיא לא היה לנו מקרר וגם לא ארון קרח השתמשנו באמבטיה גם כדי לשמור במימיה את הקרפיונים החיים שעתידים היו להיאכל בערבי שבתות ובחגים. זכור לי שפעם נכנס אל ביתנו הכלב הגדול של דיקוס ,צעיר הבנים לבית
רישארד,וסחב מן האמבטיה את הקרפיון שאמא שמרה
לשבת .כמובן שבאותה שבת לא הופיע בתפריטנו הגפילטע פיש .
עד שרכשנו ארון קרח ( ארון אטום שלתוכו הוכנס יום יום קרח) איכסנו את המזון שדרש צינון בתוך גיגית (פיילה ) שלתוכה
הוכנס רבע בלוק קרח שנקנה יום יום מידי מוכר הקרח . אנו הילדים חכינו עד שישלים את מלאכת בקיעת הבלוק ונוכל לקחת לעצמנו את השברים ולאוכלם בתאווה מרובה (כמו את הקרטיבים של ימינו).

השיטפונות
אני זוכרת את יום כניסתנו לביתנו שבנייתו עדין לא הושלמה סופית ,אך ניתן היה לגור בו .
זה היה בחורף 1944. הגעתון עלה על גדותיו ונוצר שיטפון שכיסה את חצר ביתנו שהיה כנטוע בתוך אי ,ולא ניתן היה להיכנס לתוכו . אבי הציב בלוקים לכל אורך הכניסה ,עליהם הניח קרשים ששימשו גשר ועליו עברו השכנים והמכרים שנשאו את הרהיטים ואותנו הילדים לתוכו. אז גמר אבי בליבו והחליט שכשירווח קצת הוא ימלא את החצר ב"עגלות אחדות" של אדמה על מנת להגביהה, ואף שכשייבנה החדר הנוסף הוא ייבדל משאר חלקי הבית באמצעות 3 מדרגות שיוליכו אליו.
זה לא היה שיטפון חד פעמי .לפחות אחת לשנה היה שיטפון ששיבש את חיי היום יום למבוגרים ,אך הסב שמחה רבה לילדים שזכו מן ההפקר ביום חופשי מלימודים בתקופה "יבשה" מחגים ומחופשים .נהריה הוצפה בעקבות עלייתו של הגעתון על גדותיו בימים של חורפים ברוכי גשמים .
מאחר ולא כל נהריה נמצאת בגובה שווה קרה לא אחת שחברותי שגרו צפונה לי הלכו בבוקר לבית הספר .אז הוא נקרא בית הפר העממי נהריה .לימים הוסב שמו בנוכחות הנשיא הראשון למדינה לבית ספר ע"ש חיים וייצמן . וחזרה לעניין השיטפון ,חברותי שהיו בדרכן לבית הספר לא הצליחו לעבור את תחום הבית שלי לפיכך הפך ביתי להיות מקום כינוס ראשוני עד שהחלטנו איך והיכן מבלים את יום החופש שנקרה בדרכנו .

לימוד הרכיבה על אופנים

עוד אני זוכרת איך למדנו לרכב על אופנים ,שכידוע היו כלי התחבורה הבלעדי לכל הגילאים . באותה תקופה הרחובות נוקזו ע"י תעלות בצידי הרחוב . בחורף זרמו בתעלות הללו מי- גשמים ובקיץ הן שימשו כ"תחנה הסופית" לרוכבי האופנים המתלמדים .
מי שהתחיל ללמוד לרכב ,ועדין לא שלט ברכיבה ובעיקר בעצירת
האופניים ,כיוון רגע לפני הנפילה את האופניים לעבר התעלה שבלמה נפילה כואבת ופוצעת .
אנחנו מנינו את מספר הנפילות לתעלה במהלך הלימוד ,ולפיהן דרגנו את המוכשרים יותר או פחות שבינינו בלימוד הרכיבה על
האופניים .במקום לברך את רוכב האופניים החדש שאלנו אותו: "כמה פעמים נפלת לתוך התעלה "?

הספריה הציבורית

חוויותי מראשית הקריאה התחילו עוד בהיותי בכתה א' בספריה שבבית שטיינברג בשדרות הגעתון ( במקום עליו עומד היום בנק לאומי ).יום יום נהגתי לפקוד את הספריה .יום יום סיימתי ספר והחלפתיו באחר .וכך עד מהרה כמעט ולא נותרו לי ספרי קריאה .
באותה תקופה נהגתי ללכת ולבקר חברה שגרה ברחוב הרצל (של
היום ). בדרכי עצרתי סמוך לבית שחלונותיו הרחבים היו קרובים מאוד לכביש ובעיניים רעבות נעצתי מבטי לתוכו .היו בו ספרים רבים מהרצפה ועד כמעט לתקרה .מעולם לא ראיתי שפע כה רב של ספרים .כנראה שמבטי הרעב נקלט ע"י הספרן אפרים יואל ז"ל והוא יצא לקראתי ושאל אותי אם אני יודעת כבר לקרוא.
כשהשבתי בחיוב הוא הזמין אותי פנימה כדי שאראה מקרוב את "אוצרותיו". מאותו יום ועד שעזבתי את נהריה כבוגרת הייתי קוראת בספריה הזאת. יום יום פקדתי את הספריה וגם אושר לי כקוראת מתמידה לקבל יותר מספר אחד בכל השאלה .
כל ילדותי ,נערותי ובגרותי קשורים ומחוברים לספריה ולספרים שקראתי בתקופות השונות של חיי. כולם מנותבים לספריה הציבורית בנהריה וליואל הספרן (שלימים היה מחנכי בכיתה ד') .
וחזרה לספריה ולאוצרותיה הגלויים והגנוזים : יואל הספרן התייחס לספרים בספריתו כאל אוצר, ואני הרגשתי שותפה לו כשצפיתי בעבודתו ,כשהאזנתי להסבריו ולעיתים גם בהושיטי לו את עזרתי . יואל ,כנראה הבין וחש אותי ולפיכך הזמין אותי מדי פעם לעלות במדרגות התלולות לחדר שבו נתקבלו הספרים החדשים ,בעיקר מתורמים ששמם ותמונותיהם הופיעו במכובדות רבה על כריכותיהם הקשיחות,שם הם נרשמו בקטלוג והוטבעו בחותמת הספריה .
בחדר המופלא הזה היו גם ספרים שהתבלו משימוש שיואל הכשירם לקריאה .דפיהם היו צהבהבים במקצת , תלושים בחלקם ,
אך כריכותיהם ודפיהם המחוספסים הציפו אותי בריחות משכרים ובאהבה גדולה אותה אני נושאת עד עצם היום הזה .

ולסיום באותו נושא : לימים ,למדתי באוניברסיטה ספרות ומקרא ונדרשתי לקרוא ספרות מקצועית בתחומי הלימוד .להפתעתי הרבה יכולתי למצוא כמעט את כל הספרים המבוקשים ע"י מרצי באוניברסיטה , גם את הנדירים יותר, בספריה הציבורית אותה הקים ובנה הספרן אפרים יואל ז"ל.

קטיפת פרחי בר וכיו"ב

כשהגיע החורף והיה קר בבית כבחוץ ,העדפנו כרגיל לבלות בחיק הטבע .לבשנו בגדים חמים ( בשכבות) ,נעלנו מגפי גומי שחורים,שהגיעו כמעט עד הברכיים ,ובמעילי גשם מניילון
קשיח , וכך מוגנים מקור ,מרוח ומגשם יצאנו לשדות לקטוף
פרחים .
הפרחים הראשונים בראשית החורף ,אחרי הגשם הראשון ,היו פעמוני הגשם והנרקיסים . היו אז בנהריה שדות בצבעי הלבן והצהוב של הנרקיסים שהיטיבו לצמוח ולפרוח באדמה הכבדה של השדות הבוציים.
כשהגיע האביב עלינו ,גם כן נעולי מגפיים ,אל "הגבעה" ,עליה מוקמת היום שכונת אוסישקין .
באותם ימים הגבעה היתה חשופה מעצים ומבתים ( לימים את הנטיעות של ט"ו בשבט נטענו שם ,על הגבעה) , אך שימשה
מקום הבילוי המרכזי שלנו ברוב ימות השנה ( להוציא בתקופת הקיץ שאז היינו עסוקים בעיסוקים אחרים ) .
בסוף החורף ,ובאביב היינו עולים על הגבעה כדי לקטוף כלניות צבעוניות ,נוריות ,עיריות ,טורמוסים,רקפות וצבעונים .
עדין לא היתה מודעות להגנת פרחי הבר המוגנים ושימורם ואנו קישטנו בהם את בתינו ואת כיתותינו .
בעת שיטוטינו על הגבעה ,לעיתים קרובות נתקלנו במערות כשבתוכן צמחו פרחי בר מבוקשים .היינו נכנסים לתוכן ולעיתים מצאנו בהן אוצרות אמיתיים .היו אלה מערות עתיקות שבהן רצפות פסיפס מרובעות וצבעוניות .הן היו מתאימות בדיוק למשחק "חמש אבנים" . אנו לא היססנו וקיבצנו לכיסינו את אבני הפסיפס העתיקות הללו .
כשנודע ליואל הספרן והמחנך ,שהיה גם ארכיאולוג חובב, על מעשינו הוא כינס אותנו והסביר שלפנינו מקום עתיק שמצפה לארכיאולוגים שיגלוהו ואל לנו לחבל בשרידים ההיסטוריים .
כך חדלנו מאיסוף אבני הפסיפס בזמן קטיפת הפרחים, ורק כשגדלנו הפכנו מחובבי טבע המזיקים לפרחי הבר למגיניהם.

בתקופת מלחמת השחרור

עם פרוץ המאורעות ערב הכרזת המדינה, ועל מנת למנוע מערביי הגליל לכבוש את קיבוץ יחיעם (שהיה מחוץ לגבולות החלוקה) גויסו אנשים לחפירת שוחות ולבניית ביצורים לקיבוץ הנצור .
אבי היה בין המגוייסים .משום מה הגיוס התמשך ואבי מצא עצמו עם עוד קבוצת אנשים נצור ע"י הכפרים הערביים שמסביב וללא אפשרות ליצור קשר עמנו .אני זוכרת שערב ערב ,לפני השינה עמדנו אמי ואחותי בפתח הבית ,הבטנו מזרחה לעבר האורות הנוצצים מהישובים הערביים,דמיינו את אבינו ,חשבנו עליו ושלחנו לו נשיקות וברכת לילה טוב .
בזמן שאבי היה נצור בקיבוץ יחיעם ,רחוק מאיתנו , אנו הילדים הוכנו בבית הספר להפגזות מן הים .פעמים רבות תירגלנו ירידה מהירה מתחת לשולחנות כדי שהפגזים הבאים מהים מאוניות מלחמה לא יפגעו בנו . אבל התקיפה של נהריה באה באופן בלתי צפוי דווקא מהאוויר .מטוסים עיראקיים כבדים טסו ברעש מפחיד ומחריש אוזניים תוך כדי הפצצת המושבה . אבי כאמור לא היה בבית ,הרחוב שלנו היה כמעט ריק משכנים ומחברים בעקבות עזיבתם הבהולה לחיפה טרם המצור .
אמי לקחה אותנו לשדה החיטה הסמוך לביתנו ושם שכבנו על הקרקע כשעינינו צופות מעלה,לשמים . אני זוכרת בברור את המטוסים הטסים בסיבובים ,מנמיכים טוס ומשליכים את
הפצצות : נקודות שחורות ,בולטות על רקע השמים הבהירים .
אני זוכרת היטב את אמי הגוהרת מעל אחותי ומעלי על מנת לגונן עלינו מהרע מכל .
בהפגזה הזאת נהרג הילד יונה ריכבלסקי ,שכני ,שנהג להקניטני ולא לאפשר לי להגיע הביתה אלא אם כן אפרט לפניו היכן
הייתי .זמן רב חשתי תחושת אשמה שמא נענש ע"י אלהים בגלל יחסו אלי .

בהפגזה הבאה החליטה אמי שהסתתרות בין עצי הברושים שגבלו בינינו לבין שכנינו במערב יעילה יותר כמחבוא מהשדה הפתוח. אבל גם הפעם ראיתי בעיני את מטוסי האויב ושמעתי באוזני את הרעש הכבד של המפציצים המאיימים על חיי אם כי הרגשתי שהעיניים האויבות אותי לא מסוגלות לראותני במקום הסתר שלי בין הברושים .

רק לאחר כשלושה חודשים של נתק מאבינו,ולאחר כישלונה של שיירת יחיעם לפרוץ את המצור שמענו באמצע הלילה קולות של נקישה על התריסים .אמי התעוררה ראשונה ,ואולי היא בכלל לא
ישנה ,ושלושתנו קפצנו מהמיטה המשותפת של הורי שבה ישנו יחד כל זמן העדרותו,ופתחנו את ביתנו לקבל את אבינו האהוב השב אלינו עייף ,חלש ומותש ,אך מאושר .
כל אותו הלילה הוא סיפר לנו על המצור ,על מחלת הצהבת שחלה בה בתוך מבצר יחיעם .על הרופא שטיפל בו במסירות נפש ואף מנע מעצמו את מנת אוכלו היומית כדי לתת לאבי החלש ובכך לסייע בהחלמתו ,על החבילות שהוצנחו אליהם מן האוויר
וכיצד בצעידה רגלית חשאית ,בקרבת הכפרים הערביים
העוינים ,ולקולות נביחות כלביהם עשו הוא וחבריו ,מבצרי הקיבוץ ,את הדרך הביתה .
אבינו שידע כנראה שאנחנו נמצאים בפתחה של מלחמה קשה וארוכה וכן שגיוסו עדיין לא הסתיים ,מיהר למחרת היום לבנות שוחה מתחת לעצי האורן( גם שוחה וגם מקום ניסתר מעיני הטייסים העירקיים ).
מאוד הצטערנו על השחתת המקום אך אבינו צדק .השוחה שבנה אמנם לא הגנה עלינו פיזית אך נסכה בנו ביטחון שאנחנו
מוגנים .גם שכנינו שבאו אלינו למצוא מחסה האמינו באמונה שלמה ששום רע לא יאונה לנו במקלט המפואר ,מתחת לעצי האורן .

אבי עזבנו במהרה כדי להילחם על שיחרור הגליל המערבי . המלחמה גברה ואיתה הפחדים והחרדות ,בעיקר של אמי .ואז, כששוב אבינו חזר לחופשה מהמלחמה כדי להרגיעה הוא בנה מקלט אמיתי : שוחה ארוכה עמוקה ורחבה .בדפנותיה שקי –
חול ,מעליה קרשים ופחים ועליהם עוד שכבות של שקי
חול.מאחר והשוחה היתה עמוקה יותר ירדנו אליה במדרגות .
שימעו של המקלט הגיע ל"מרחקים" ובו מצאו מחסה דרך קבע רותי טלהיימר ומשפחתה, משפחת פייבלמן מהמסעדה,וכלבם שנבח בכל ההפגזות .כל המסתתרים שחששו פן יגלה הכלב לאויבים את מקום מחבואינו בנביחותיו דרשו מאמי שתורה למשפחת פייבלמן ולכלבם לעזוב ,אך אמי כמובן סרבה להם . עוד שהו במקלט העוברים והשבים שעברו ליד ביתנו בזמן האזעקות .
זכור לי שאנו הילדים נהנינו מאוד מהשהייה במקלט . סדרי היום שובשו ומותר היה לנו לשהות בחוץ גם בזמן ה"שלאף שטונדה" ,להיות במחיצת חברים במשך כל היום ועד השעות המאוחרות .
אני חושבת שהמקלט עמד על תילו עד למבצע קדש (1956) אם כי התמלא מים בימות הגשמים ולא התאים עוד לתפקידו.הוא פורק רק לאחר שהמגרש הפך לאתר בנייה ושימש בין השאר גם למקום מגוריו של יצחק גבאי שהיה מנהלי בחטיבת הביניים .

על אבי אלכסנדר אונגר

לאחר מלחמת השיחרור ,כשחזר אבי סופית הביתה אמי עמדה על כך שיכנס לעבוד במקום מוסדר שבו המשכורת ,גם אם תהיה נמוכה יותר תהיה סדירה ובטוחה .כך הפך אבי לעובד המועצה המקומית ולימים עובד העירייה במחלקת הנטיעות. תחילה היה אבי גנן תחת הנהלתו של יעקב פאוקר ולימים התקדם והפך למנהל מחלקת הנטיעות ,מנהל המחלקה הטכנית ומחלקת הכבישים בעיריית נהריה .כל הגנים הציבוריים והפארקים הגדולים ,כל הגינון בחוף הים ובשכונותיה החדשות של נהריה היו פרי תיכנונו וביצועו .
כשהגיעה העלייה הגדולה לנהריה ,בתחילת שנות ה-50 ,הוא קלט במחלקתו "פועלי- דחק" ,אנשים שלא ידעו את השפה ולא הכירו את המנטליות של המקום .בשיתוף פעולה ובהרגשה של שליחות ציונית הוא קיבל אותם ,היה להם לפה במוסדות השלטון ורבים מהם היו מבאי ביתנו גם לאחר שנקלטו ונאחזו בארץ .
אבי יצא לגימלאות מאוחרות מהעירייה בגיל 67 ,ובגיל 80 ,לאחר שאמי נפטרה ,הוא נכנס ביוזמתו ל"מלון עדן" בהנהלת מיקי שוורץ ז"ל ושם הוא חי עד היום והוא כבן 94.
אבי מתפקד בעצמאות עד היום הזה .הוא זוכר את העבר המרתק שבו נטל חלק .את עלייתו ארצה כחבר בגרעין של הנוער הציוני בטרנסילבניה בשנת 1933,את עבודתו בפרדסי השרון .את שרותו בבריגדה ובכל מלחמות ישראל מאז מלחמת השיחרור ,מבצע סיני
וכמתנדב הג"א גם בששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים .
גאוותו הגדולה ביותר היא על תרומתו לאופייה הירוק של נהריה.