סיפור של משפחת מנחם ,מרים ושושנה אבני

כתבה דליה אונגר – פנקס ב-24.3.09
לזכרם של שושנה ,מרים ומנחם אבני

משפחת אבני :מנחם ,מרים ובתם שושנה גרו בליפט דל ובודד ,בתוך השדה שממול לביתנו ,אולי בשטחה של משפחת רישארד ואולי בשטחה של משפחת ריכבלסקי .
זאת היתה משפחה ענייה שבקושי מצאה את פרנסתה מעבודתה של מרים במשק בית.מנחם ,( כך סיפרו הורי ) איש טוב מזג ותמיד נינוח ומחוייך אך לא היה מן החרוצים, וכמעט לא תרם לכלכלת המשפחה . .
ההסבר לתופעה יוצאת דופן זאת בנהריה של אותם הימים היתה ,לדברי
הורי ,שמנחם היה בן למשפחה אריסטוקרטית ועשירה מאוד .בביתם ,בברלין (המזרחית ) היו משרתים שביצעו את כל העבודות ומנחם היה רגיל שהכל יינתן לו ללא כל מאמץ מצידו .מרים ,לימים אשתו ,היתה משרתת בביתו ונוצר ביניהם קשר רומנטי על אפם וחמתם של הוריו .משלא הסכימו הוריו
לנישואיהם ,גם לאחר שמרים התגיירה ,הם החליטו להתחתן ולנסוע
לפלסטינה כשהם מוחרמים ומנודים מהמשפחה .
כאן הם גרו בדלות נוראה אך באהבה רבה .מביתם תמיד בקעו צחוקים וביטויי חיבה ואהבה ( שלא היו מקובלים בחברה המאופקת של אותם ימים ).
גם בזמן שהיקים בנהריה קבלו פיצויים על רכושם הנגזל מממשלת גרמניה, מנחם לא זכה לפיצוי על רכושו כי גרמניה המזרחית לא הייתה שותפה להסכם השילומים .התיקון נעשה הרבה יותר מאוחר , ומאוחר מדי !!!
על כך אספר בהמשך .
וחזרה לתקופה של טרום המדינה .
אנשים טובים מצאו למנחם ,שלמרות בטלנותו היה אהוב על כולם, עבודות שונות, אך הוא לא החזיק בהן מעמד כי הן לא התאימו ל"סדר יומו" ולטענתו גם היו קשים לו מבחינה פיזית. לפרנסת המשפחה , וכתוספת לעבודתה של מרים, הוא השתכר ממכירת בקבוקי חלב אותן הניח השכם בבוקר בפינת הרחובות וייצמן וסולד של ימינו ,ושאז עדיין היו חסרי שם .בבוקר נהגנו לבוא ולקחת בעצמנו את החלב . החזרנו את הבקבוקים הריקים לארגז והשארנו כסף בעבור החדשים . בערב מנחם הגיע למקום על מנת לקחת את כספו .
במציאות של ימינו כל הסיפור נשמע דמיוני כלקוח מעולם אחר ,ואכן חיינו בפועל בעולם שונה .
הבת שושנה היתה צעירה ממני בשנתיים אבל היינו חברות קרובות ובילינו המון זמן ביחד ,במיוחד בחופשים ובשעות שלא למדנו .
זכור לי אירוע שהתרחש בהיותי בכתה א' או ב' .
בביה"ס אספו כספים ( למיטב זכרוני לקליטת עלייה ) .
הרצלייה ,שהייתה המורה בכיתה שמעלינו, נכנסה לכיתתנו והסבירה את החשיבות שבתרומה .אני מאוד הזדהיתי עם המטרה הנעלה אבל להורי לא היה מספיק כסף להרים תרומה גבוהה .גם כסף כיס לא היה לי .
בהיותי בביתה של שושנה ,כשהיא הציגה בפני את קופתה ,צץ במוחי רעיון והשפעתי עליה שתתן לי את כספה על מנת שאתרום אותו .וכך אכן היה .אולם רבקה ידעה שהמצב הכלכלי של הורי לא איפשר תרומה בסדר גודל כזה ולכן כשהיא והרצלייה חזרו לביתן (בדרום נהריה) ,לאחר תום יום הלימודים , הם נכנסו לביתי ושאלו את אמי לפשר התרומה יוצאת הדופן .
למגינת לבי הכסף הוחזר לשושנה ואני נותרתי מתוסכלת ומאוכזבת .אך את הלקח למדתי לכל חיי .
לימים ,בהיותי בכיתה ג' ,שושנה חלתה בדלקת פרקים ואח"כ גם לקתה
בליבה .הימים היו קשים כלכלית לכולם ,אבל בבית משפחת אבני המצב היה קשה יותר .
אני זוכרת יום שבת בבוקר כשאנחנו אבי ואמי ,אני ,אחותי איה ואיתנו גם שושנה קטפנו בוטנים שאבי גידל בשדה הסמוך לביתנו.זה היה יום אביב חמים ומשפחת אבני באה לקחת את שושנה לים לרחיצה ראשונה בעונה . אמי הפצירה בשושנה שלא תלך לים ותישאר איתנו כי הים היה קר עדיין ו"אפשר להתקרר" .שושנה לא שמעה לעצת אמי ולפיתוייה והלכה עם הוריה . סמוך לאותו זמן היא לקתה בדלקת פרקים . (לדברי אמי התקררה באותו יום). המחלה התגברה ושושנה לקתה גם בליבה וניפטרה בהיותה כבת 6-7לערך . .(לדברי אמי אם שושנה היתה אוכלת אוכל עשיר יותר היתה מבריאה, ומשזה נמנע בגלל מחסור כלכלי היא ניפטרה ).קרוב לוודאי ששושנה ניפטרה כי באותם ימים לא נמצאו תרופות מתאימות למחלתה .
אני זוכרת את היום ואת הזמן המדוייק שהידיעה הקשה על פטירתה הגיעה לאוזני .
הייתי אז בביה"ס ,בהפסקה הגדולה . ברחתי בריצה אל מעבר לצריף שעליו הוקם מאוחר יותר אולם הספורט ,ישבתי על האדמה ,בכיתי ללא הרף במשך כל השיעור ,ולא הסכמתי לחזור לכיתה .
מעולם לא דיברו אתי ,לא לפני כן ולא אחרי כן ,על מוות ולא על המוות .היה זה מפגשי הראשון והטראומטי עם הסוף המוחלט . .
במשך תקופה ארוכה היו לילותי מסוייטים במראות קשים על אובדן ועל
מוות .במשך זמן רב לא חדלתי להתגעגע לשושנה חברתי החמודה , התמימה, טובת הלב ומלאת שמחת החיים שניפטרה בגיל כל כך צעיר .
כעבור שנים עברו מרים ומנחם לגור בשיכון ותיקים .נולד להם בן ושמו יוסי .
מרים ניפטרה בטרם עת ממחלה קשה , ורק לאחר מותה זכה מנחם לקבל את הפיצויים על רכוש משפחתו.הוא לא הספיק להנות ממנו לאורך זמן כי כבר היה חולה . אבל הוא המשיך לרכב ,כמעט עד הסוף ,על אופניו ,לעצור ולשוחח אתי בכל פעם שנפגשנו ,כשהחיוך תמיד נסוך על פניו .הוא הירבה לספר בגאווה ובאהבה גדולה על יוסי שלו שגר בדרום הארץ ( אילת? ) .
לאחר מותו לא שמעתי יותר על יוסי ועל משפחת אבני .