תכנית החלוקה של האו"ם

העיתונאי יהודה אריאל כתב ברשימותיו "החלטת האום מ29 בנובמבר נתקבלה ברגשות מעורבים, אם לא הדיכאון ממש שמחנו על עצם הקמת המדינה ובאותה שעה חרדנו על עתידנו"
בנהריה מספר גרשון טץ נשיא המועצה המקומית " בעקבות ההחלטה נוצר משבר חברתי קשה בנוסף למשבר הכלכלי הרוב הכריע החליט להשאר כאן – ויהי מה!.
.
הר"ב אהרון קלר רבה של נהריה הביע אף הוא את " השמחה המהולה בצער....יחד עם זאת בשבת בנהריה ובשבי ציון שרו את תפילת ההלל כמו כל המתפללים
לאופולד מרקס משבי ציון , כתב ביומנו " 29 בנובמבר. הישוב חוגג רוקד אנשים זרים מתחבקים ברחובות . האומות המאוחדות החליטו המטרה הושגה עם ישראל זכה במדינה
דב ירמיה שהיה מוכתר הביטחון באילון נזכר "ביום של הכרזת החלוקה היינו כולנו מסובים ליד הרדיו אחד בחצר תחת עץ החרוב . מצד אחד היינו מדוכאים ומצד אחר שמחים. המחשבה הייתה שהנה ..

זכרונות הילדה הראשונה

באשר לסיפורי בכ'ט בנובמבר 1947 הייתי אז בכיתה ז' למדתי בבית ספר בנהריה לימים יקרא ויצמן. ומנהלנו אז לא הרשה לנו לחגוג יום זה ודרש שהלימודים יתנהלו כרגיל. כמובן שמניעיו אינם ברורים לי, אחת מתלמידות כיתה ח', שהייתה הכיתה העליונה, כי לא היו אז כיתות המשך בנהריה, התמרדה וסחפה את כולנו לחורשת אלזה דוד (כיום בית העיריה) , ואירגנה אותנו לריקודים לכבוד המאורע. זה מה שזכור לי מאותו יום.
בברכה מרים חרובי

החדשים הקשים ביותר שעברו על נהריה היו בתקופה בין הכרזת תכנית החלוקה של האו"ם ביום 29.11.1947 ועד לתחילתה של מלחמת העצמאות ביום 14.5.1948. סוער ומתוח היה גם בתקופת שביתת הנשק בין פברואר ליולי 1949.

תכנית החלוקה זעזעה את אנשי נהריה. כל הגליל המערבי עמד להמסר לערבים, זה כלל מלבד נהריה את שבי ציון, רגבה, עברון, חניתה, מצובה, אילון ויחיעם. מיד הופסקו כל עבודות הבניה בנהריה. חברת השימורים ארנולד קאהן הפסיקה לשלם משכורות לעובדים, כוחות עבודה עזבו והיגרו עם משפחותיהם. מספר התושבים הצטמצם במהירות בנהריה מ - 1800 נפשות ל - 1500 . משבר כלכלי פרץ מלווה במצבי רוח קשים. שאלות שנשאלו מנהיגי הישוב הביאו לתגובה הבאה: את אזור נהריה לא ישחררו בכח מהערבים, אבל ינסו בעזרת משא ומתן לצרפו לגבולות המדינה היהודית שבדרך.

תכנית החלוקה של האו"ם מ-29.11.1947 השאירה את נהריה מחוץ לתחומי ארץ ישראל. הערבים הגבירו את פעילותם העויינת סביב לנהריה והטילו מצור על המושבה. במשך חודשיים ימים, 17.3.1948 - 14.5.1948 , לפני פרוץ מלחמת העצמאות, היתה נהריה נתונה במצור יבשתי מלא ורק דרך הים ניתן היה להגיע אליה. סירות מנוע והנגררת "מעונה" הגיעו מספר פעמים בשבוע מחיפה לנהריה כדי להעביר דואר, נוסעים וסחורות. לקראת חג הפסח ב-1948 הגיע מחיפה משלוח גדול של מצות, מכונות וכלי עבודה לבניית מזח בחוף נהריה עבור כלי השיט הללו. פעולות ההעמסה והפריקה של הנגררת "מעונה" נעשו ע"י תושבי נהריה, שגויסו לכך ובעיקר ע"י בחורים צעירים אנשי הימיה, שהוכשרו לכך מבעוד מועד. אנשי הימיה היו אלה שעזרו גם בהורדת המעפילים מהאניות, תמונות רבות מנציחות מעמד מרגש זה. מכיון שחסר היה מעגן מסודר לספינות, נבנו אמצעי גישור שונים (רמפות מעץ) להעברת אנשים, סחורות ובעלי חיים מהספינה אל החוף או להיפך. במזג אויר סוער כאשר ה- "מעונה" לא יכלה להתקרב לחוף, אוכסנו סחורות חיוניות שונות כגון נפט בפחים אשר הושלכו לים. אנשי הימיה קפצו למים הקרים

ובשחיה קרבו את הפחים לחוף שם עזרו תושבים נוספים להעלותם לחוף מבטחים. כיתת הימיה שעסקה בפעילות זאת מנתה 8 אנשים צעירים, ביניהם היה גם אנדריאס מאייר, רק 5 מהם שרדו את מלחמת העצמאות